כאשר בית המשפט מפסיק את ההליך הפלילי מחמת מחלתו של הנאשם ומוציא צו אשפוז, אל לו לקבוע את תקופת האשפוז. אין ביכולתו לדעת את אשר יהא עם הנאשם במהלך האשפוז ועל אשר ייעשה עם החולה בהמשך, אחראית הוועדה הפסיכיאטרית וכן בית המשפט אשר שומע את הערעורים על החלטותיה. זה הדין המצוי (ר' ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ"ד נז(1) 900 (2003)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אשפוז פסיכיאטרי על פי צו של בית משפט: 1. לפני כ-20 שנה נפגע המערער בתאונת דרכים, היה מחוסר הכרה עקב פגיעת ראש, סבל מדימום תוך גולגלתי, ומאז הוא לוקה בפסיכוזה כרונית שהביאה להפרעה התנהגותית עם מאפיינים של אישיות אורגנית וליקויי תפקוד. בהמשך, החל המערער להשתמש בסמים ולבסוף אובחן כסובל מסכיזופרניה. 2. לאחר יותר מ- 10 אשפוזים קודמים, מאושפז כיום המערער בבית החולים מזרע מכוחו של צו אשפוז שניתן ביום 6.6.09. הוועדה הפסיכיאטרית החליטה ביום 29.12.10 ליתן לו חופשות לפי שיקול דעת המנהל. ב"כ המערער אינה באה בטרוניה על הענקת החופשות. היא טוענת, וכך גם טענה בפני הוועדה, כי מכוח דרישת המידתיות יש לסיים את האשפוז. הוועדה לא נענתה לכך, ועל כך הערעור. 3. מחמת מחלתו (סכיזופרניה פרנואידית) אושפז המערער בעבר מכוחן של הוראות אשפוז שהוציא לגביו הפסיכיאטר המחוזי וכן על פי צווי אשפוז שניתנו נגדו לאחר שהואשם בפלילים, והדיונים בעניינו הופסקו מחמת שאינו מסוגל לעמוד לדין, כאמור בהוראה שבסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. באשר להוראות האשפוז - לא הובאו בפני פרטים בקשר לכך. הדעת נותנת כי כמו ברוב רובם של המקרים מדובר באשפוזים שבאו לעולם עקב סיכון פיזי, מיידי או שאינו מיידי, שהיה במערער ושהביא לאירוע שכתוצאה ממנו הוצאה ההוראה. יחד עם זה, אין להוציא מכלל אפשרות שההוראות הוצאו על יסוד עילות אחרות הקבועות בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק), כגון שהמערער לא היה מסוגל לדאוג לצרכי הבסיסיים, וכו'. (ר' רע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 12.1.11). באשר לצווי האשפוז - נוכל ללמוד עליהם מן הרשום בגיליון עברו הפלילי של המערער. גיליון זה כולל הרשעות בפלילים שתחילתן בשנת 1999 ובהן: עבירות של איומים, תקיפה, הדחה בחקירה והיזק לרכוש במזיד. כמו כן מפרט הגיליון את ההליכים שבגינם הוצאו צווי אשפוז נגד המערער, בכל המקרים היה זה בגין אישומים שהוגשו נגדו לבית משפט השלום בטבריה, שם מתגוררים הוא אשתו ושלושת ילדיהם: [א] צו האשפוז מיום 2.3.04 הוצא בת"פ 1072/04 בגין תקיפה סתם של בן זוג ואיומים. [ב] צו האשפוז מיום 30.3.04 הוצא בת"פ 5326/03 בגין עבירות של איומים והסגת גבול פלילית. [ג] צו האשפוז מיום 26.5.05 הוצא בת"פ 2684/05 בגין עבירה של איומים. [ד] צו האשפוז מיום 24.5.07 הוצא בת"פ 1264/07 בגין עבירה של תקיפת בן זוג. [ה] צו האשפוז הנוכחי בא לעולם כתוצאה מאישום (ת"פ 5905-06-09) בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש - בן זוג, לפי סעיף 382 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 4. נסיבות המקרה הנוכחי מתוארות בכתב האישום הנזכר בסעיף 3[ה] לעיל: בתאריך 7.4.09, בבית מגורי המשפחה בטבריה, תקף המערער את אשתו "בכך שתפס אותה בצוואר, דחף אותה ובעט בה בראשה ומשך בשערות ראשה". עוד מצוין בכתב האישום כי "בתאריך 25.5.09 ... תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין בכך שמשך לה בשערות ראשה והעיף עליה בדלי סיגריות". בכתב האישום נרשמו העבירות המיוחסות למערער: עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 289 + 382(ב)(1) לחוק העונשין. לאחר שהובאה בפני כב' השופט פורת בבית משפט השלום בטבריה חוות דעת פסיכיאטרית, לפיה המערער אינו כשיר לעמוד לדין, הוא הורה על הפסקת ההליך הפלילי וכן על אשפוזו בכפיה של המערער. 5. כמתחייב מן ההוראה שבסעיף 28 לחוק, דנה הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו של המערער, לפחות אחת לשישה חודשים. בדיון מיום 24.3.10 היו השיפוט ושיקול הדעת של המערער פגומים והוא ביטא תובנה חלקית למצבו ולצורך בטיפול, אם כי טען כי אף פעם לא הכה את אשתו. הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערער היא ברמה נמוכה והחליטה לאפשר חופשה חד פעמים למשך 6 שעות, כך שיאופשר למערער לטייל בחברת אשתו והילדים מחוץ לכותלי בית החולים. בדיון מיום 4.8.10 טען המערער כי הוא לא חטא ולא פשע ולמרות זאת הוא מאושפז. הייתה בו, להערכת הוועדה, מערכת מאורגנת של מחשבות שווא של יחס גדלות והשפעה, ללא כל תובנה למצבו. השיפוט היה לקוי ורמת המסוכנות הוערכה כנמוכה. הוועדה דחתה את בקשת ב"כ של המערער לשחרורו מן האשפוז ואפשרה מתן חופשות בליווי, עד 6 שעות, כך שהמלווה יהא אדם אחר ולא אשתו של המערער. בין היתר, רשמה הוועדה בנימוקיה, כי "מדובר במטופל שעדיין מלא כרימון (ב)מחשבות שווא כלפי אשתו, ולדבריו הוא מתקשר עם לאלוהים ומלאכים והוא אף מעליהם... שחרורו מן האשפוז עלול לסכן במידה רבה מאוד, בעיקר את אשתו". בדיון הנוכחי מיום 29.12.10 חזר המערער וטען כי הוא לא נגע באשתו ובבדיקה הוא היה "מסודר, שקט ורגוע. עונה על השאלות לעניין. ללא פרודוקציה פסיכוטית. מאוד מצומצם, לקוי וקונקרטי. האפקט שטוח. שיפוט תקין. מגלה תובנה חלקית למצבו." הסיכון הוערך ברמה נמוכה והוועדה החליטה לאפשר חופשות לפי שיקול דעת המנהל בליווי הסומך של המערער. הסומך מתגורר בעכו, מטפל במערער מטעם משרד הביטחון ומלווה אותו בחופשות. בהפניית הרופאים אל הוועדה ביום 28.12.10 כותבים הרופאים כי המערער מסודר בהופעתו, מדבר בטון חלש ולא תמיד ברור "אפקט שטוח, מגיב מעט. התנהגותי שקט, סף גירוי בנורמה. קיימת פעילות פסיכוטית כרונית שמתאפיינת במחשבות שוא של גדלות, מניאריסם, פעילות הלוצינטורית כרונית, יחד עם זאת הוא אינו פועל בהשפעתה במידה שהוא מהווה סיכון לזולת או לעצמו... לפעמים הוא מתקשר עם אלוהים דרך הקוביה או על ידי תנועות של כתפו, מדבר עם השתקפותו בראי. שיפוט פגום, חסר תובנה למחלתו או לצורך בטיפול תרופתי." בסיכום חוות דעתם כתבו הרופאים כי התנהגותו של המערער במהלך השהייה במחלקה בה הוא מאושפז אינה מהווה סיכון מיידי לזולת או לעצמו. הם הפנו את בקשתם אל הוועדה כי תאופשר לו חופשה ארוכה יותר עם לינה (מחוץ לבית חולים) באמצע השבוע, כאשר המלווה יהיה לצידו רוב שעות החופשה. 6. בדיון בפני הוועדה טענה ב"כ המערער כי האשפוז נמשך זה 19 חודשים, ללא אירועים חריגים. לטענתה, אין במערער מסוכנות ומצבו הנפשי סטטי. לדעתה, המערער מצוי ברמיסיה ובהיעדר סיכון אין עוד צורך לקיים את האשפוז הפלילי הנמשך ממילא תקופה בלתי סבירה יחסית לתקופה המקסימאלית של המאסר שהיה צפוי להיגזר על המערער, לו הורשע. היא ביקשה כי המערער ישוחרר מן האשפוז. 7. בדיון מן הסוג האמור בפני הוועדה, כאשר מדובר במסלול פלילי ובתביעה לשחרור על יסוד דרישת המידתיות, ראוי כי תשמע גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בדיון בפני טענה נציגת היועמ"ש כי בנסיבות המקרה אין הצדקה לטענה כי המשך האשפוז יהא בלתי מידתי. היא הפנתה לעונש המאסר המרבי הקבוע לעבירה שיוחסה למערער בכתב האישום - 4 שנות מאסר. 8. כאשר בית המשפט מפסיק את ההליך הפלילי מחמת מחלתו של הנאשם ומוציא צו אשפוז, אל לו לקבוע את תקופת האשפוז. אין ביכולתו לדעת את אשר יהא עם הנאשם במהלך האשפוז ועל אשר ייעשה עם החולה בהמשך, אחראית הוועדה הפסיכיאטרית וכן בית המשפט אשר שומע את הערעורים על החלטותיה. זה הדין המצוי (ר' ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ"ד נז(1) 900 (2003)). העונש המקסימאלי הקבוע בדין לצד העבירה המיוחסת לנאשם חולה הנפש מהווה נקודת מוצא לדיון בשאלת המידתיות, שכן נדרש לסיים את האשפוז במסלול הפלילי כאשר "קיים יחס בלתי סביר בין תקופת האשפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו אילו היה נערך משפטו והוא היה מורשע בו." (שם בעמ' 909). אולם זוהי אך נקודת מוצא בבחינת המידתיות, שכן: "יש לשקול את העונש המקסימלי שהיה צפוי לנאשם חולה הנפש, על רקע כתב האישום שהוגש נגדו, מהות העבירה שיוחסה לו באותו כתב אישום, נסיבותיה ואפיונייה, עברו, נתוניו האישיים וכל שיקול ענישה אחר שיכול היה להיות מיושם בעניינו על ידי בית המשפט הפלילי שהיה גוזר את דינו. אין מדובר אפוא בעונש המקסימלי המצוי בספר החוקים בצידה של העבירה כי אם בעונש המקסימלי שהיה עשוי להיות מושת על הנאשם חולה הנפש, אם היה מורשע בדין." (ע"ש (ת"א-יפו) 1219/08 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית מחוז מרכז, מיום 5.4.09). נראה שלא מדובר על העונש שסביר ביותר כי היה נגזר על הנאשם החולה, בנסיבות המקרה ובנתוניו האישיים. מדובר על העונש המקסימאלי שצפוי היה להיגזר עליו על פי נסיבות ונתונים אלה. 9. כאשר אנו ניגשים לבחון את המידתיות הנדרשת בכל הקשור לתקופת האשפוז שנכפה על המערער במקרה דנן, עלינו לקחת בחשבון, אם כך, את כל הנתונים הצריכים לעניין, לרבות עברו, האירועים הקורים אותו מחמת מחלתו, הסיכון שבו לציבור, וכו'. במקרה של נאשם שאינו חולה אנו מייחסים חשיבות רבה לעברו הפלילי, היינו להרשעותיו הקודמות. ניתן לקחת בחשבון גם אישומים שהסתיימו ללא הרשעה. כך גם לגבי חולה הנפש: יש משקל להרשעותיו הקודמות וכן משקל דומה להליכים הפליליים שהופסקו בגלל מחלתו. כל צו אשפוז קודם בעניינו דומה, עקרונית, להרשעה קודמת הנלקחת בחשבון. אירועים שלא הביאו להגשת אישומים פליליים, אך הייתה בהם סכנה לציבור כך שנדרשה הוצאת הוראת אשפוז, גם הם עשויים להילקח בחשבון. 10. בפנינו, אפוא, חולה אשר הועמד לדין, ומבחינתנו אין לחלוק כי עשה את מעשה העבירה, שבגינה, אלמלא היה חולה, עמד בפניו סיכון להישפט ל-4 שנות מאסר. בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, בנסיבות ביצוע העבירה ובעברו, נראה כי העונש המקסימאלי שהיה צפוי לו, בפועל, אינו כה רחוק מתקופת מאסר זאת, ומכל מקום, לא השתכנעתי כי תקופת המאסר המקסימאלית שהייתה צפויה להיות מושתת עליו, לו הורשע, קצרה מ-19 חודשים. 11. כזכור, נסיבות ביצוע העבירה אינן קלות, כאשר המערער תקף את אשתו בשתי הזדמנויות, תפס אותה בצווארה, בעט בה בראשה, משך בשערותיה וזרק עליה בדלי סיגריות. כל זה ארע על רקע הרשעות קודמות שנרשמו לחובתו בגין איומים, תקיפה, הדחה בחקירה והיזק לרכוש במזיד. עברו הפלילי מלמד על תופעה חוזת ונשנית של תקיפת אשתו, חזור ותקוף, כמה וכמה פעמים. ברקע הדברים גם מצבו הנוכחי של המערער אשר גילה אך תובנה חלקית למצבו ובדבריו בפני הוועדה אמר: "האישה אמרה שהרמתי עליה ידיים, אבל אני אפילו לא נגעתי בה". הוועדה העריכה כי המסוכנות שבו היא ברמה נמוכה, אך ספק אם הערכה זו נכונה באשר למסוכנותו כלפי אשתו, לכשישוחרר. 12. לסיכום: לא השתכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן דרישת המידתיות באשר לאורך תקופת האשפוז מכוח הצו שהוצא נגד המערער ביום 9.6.09 מצדיקה להביא את האשפוז, כיום, לאחר עבור תקופה של 19 חודשים - לסיומו. 13. הערעור נדחה. התחום הנפשירפואהאשפוז פסיכיאטריפסיכיאטריהערעורצווים