קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה באונס: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערערים שלפנינו במעשי עבירה של אינוס. המערער בע"פ 465/00 (להלן - המערער הראשון) נדון לשש שנות מאסר, מתוך זה ארבע שנים בפועל והיתרה על תנאי. המערער בע"פ 427/00 (להלן - המערער השני) נדון לחמש שנות מאסר, מחציתן בפועל ויתרתן על תנאי. הם מערערים לפנינו על הרשעתם ועל חומרת עונשם. 2. לפי ממצאי בית המשפט המחוזי בוצע האונס בפאב-מועדון "אנדרגראונד" בירושלים במתלוננת שהיא תיירת משוודיה, שנהגה לבקר שם. המערער הראשון ביקש לשוחח עם המתלוננת, משכה בידה למעבר המכונה "יציאת חרום", והצמידה לקיר, כשהיא יושבת על כסא-בר, גבוה ללא משענת, הפשיט אותה, ולאחר שבשלב זה עזבה לזמן קצר חזר למקום כשבידו קונדום ובעל אותה חרף התנגדותה. עוד המערער הראשון בועל את המתלוננת והמערער השני הגיע למקום כשהוא ממתין לסיום המעשה. המערער הראשון זז הצידה כשהוא מחזיק ברגל השמאלית של המתלוננת ופינה את הדרך למערער השני וגם זה בעל אותה, חרף מחאותיה והתנגדותה. 3. הרשעתם של המערערים סבה בעיקר על מידת המהימנות שבית המשפט המחוזי ייחס לעדותה של המתלוננת ועל דחיית גירסאותיהם של המערערים לפיהן בוצעה הבעילה בהסכמה, גסירסאות שגם לא התיישבו זו עם זו. הפרקליטים המלומדים תקפו את ממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי וטענו, על יסוד מכלול הראיות שבמשפט, שלא היה זה בטוח לסמוך על עדות זו. כך, למשל, טען פרקליטו של המערער הראשון שלא ניתן משקל מספיק לשכרותה של המתלוננת, שהושקתה לפני המעשה על ידי אחד מבאי המועדון במשקאות חריפים ולעדותו של חברה של המתלוננת - חסן - שהעיד על התנהגות חריגה ויוצאת דופן מבחינה מינית של המתלוננת במצב של שכרות. לפי טענת הפרקליט המלומד לא ניתן בפסק הדין גם משקל מספיק להתנהגותה של המתלוננת, לפני האירוע, במהלכו ולאחריו ולעובדה שהתקימו קשרים אינטימיים לפני האירוע בין המתלוננת לבין המערער הראשון. הפרקליט המלומד הצביע גם על השיהוי בהגשת התלונה על ידי המתלוננת ועל העובדה שהמתלוננת לא נמלטה על נפשה כשהמערער עזב אותה כדי להביא את הקונדום, וכן הפנה את תשומת לבנו לעובדה שבפועל לא נמצאו ראיות אובייקטיביות לתמוך בהן את עדות המתלוננת. כמו כן הוא ביקש מאתנו להקל בעונשו של המערער הראשון. אף פרקליטו של המערער השני הסתמך על הטיעונים האמורים וטען שלא היו לפני בית המשפט המחוזי די ראיות כדי לסתור את גירסת ההסכמה לבעילה. יתרה מזו: הוא טען - לחלופין - שיש לזכות את מרשהו מחמת טעות בעובדה, משום שהלה סבר בטעות שהמתלוננת מסכימה לבעילה ולא היה לו יסוד להניח שהמעשה מבוצע נגד רצונה. 4. נתנו את דעתנו לטענותיהם של הסניגורים והגענו לכלל מסקנה שלא קיים יסוד מספיק להתערב בהרשעה. ככל שהדבר נוגע לטענת השכרות (שנטענה לפנינו בהיבטים שונים) יכול היה בית המשפט לקבוע - על יסוד עדותה של המתלוננת - שמצבה, גם לאחר ששתתה משקאות חריפים עובר לאירוע, לא מנע ממנה להבין את רצף האירועים שבגדרו נבעלה נגד רצונה. בית המשפט המחוזי מצא שהסבריה של המתלוננת להתנהגותה לפני האירוע ובמהלכו וגם לאחר מכן מקובלים עליו ולא מצאנו לנכון להתערב בכך. קטעים מן הפרוטוקול ומחומר הראיות יכלו אולי, שכשהם עומדים בפני עצמם, להתפרש לזכות המערערים אך קריאתם על רקע חומר הראיות כולו הצדיק את בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה המרשיעה. בית המשפט המחוזי עימת נדבכים שונים בחומר הראיות עם אישיותה של המתלוננת והלך נפשה ולא מצאנו ששגה במסקנותיו. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לאמירות שיצאו מפי המתלוננת והמערער השני לגבי העדר הבנתו של הלה שאמנם הוא מבצע מעשה אונס ונתן להן הסבר וגם בענין זה לא מצאנו לנכון להתערב. כך, למשל, האמירה במוצג ת2/, שרשמה חוקרת המשטרה מפי המתלוננת, שהיא אינה יכולה להאשים את המערער השני "כי כנראה (המערער הראשון) אמר לו שהיא (המתלוננת) מסכימה למגע המיני" נתפרשה על ידי בית המשפט המחוזי - בהקשר שבו נאמרו - כשהיא מוסבת לדברים שהמתלוננת שמעה מהמערער השני עצמו, ועוד: לעובדה שהמתלוננת חמלה על המערער השני, שחלקו במעשה הבעילה היה קטן מחלקו של המערער הראשון. בסיכום הדברים הגענו לכלל מסקנה שאין עילה להתערב בהרשעה. 4. המעשה שבו הורשעו המערערים חמור הוא בטיבו ובנסיבותיו גם בהתחשב באופיה המתירני של המתלוננת. הגענו לכלל מסקנה שהעונש אינו חמור עד כדי הצדקת התערבותנו הן כשלעצמו והן לענין פער הענישה שבין המערערים לבין עצמם. הערעור נדחה. משפט פליליהרשעהעבירות מיןערעור