ההכרה הברורה ביותר בטענה של ההגנה מן הצדק נעשתה לראשונה על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בענין ארנסט יפת (פרשת ויסות המניות ע"י הבנקאים ואחרים). באותו פסק דין, אף שהטענה לא נתקבלה לגופה, ביהמ"ש העליון מפי כבוד השופט דב לוין עמד על טיבה: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העקרון הידוע של"הגנה מן הצדק" נשענת על סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שביהמ"ש רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כזו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובעניני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שהעמידו לדין, הוא שהביאו לכלל מעשה". (פסקה 171 לפסה"ד בענין יפת).הגנה מן הצדקבנקדיני חברותמניות