הלכה היא כי כאשר תקנה 202 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי דורשת, כתנאי לנקיטת ההליך את קיומה של "ראיה בכתב", הכוונה היא למסמך בכתב הקשור לנתבע, העשוי על ידו, או בחתימתו. אם המסמך נעשה בידי התובע עצמו, אין הוא מחייב כלל את הנתבע ואין להסתמך עליו בהליך כזה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ראיות בכתב: הערעור 1. ערעור על החלטת כבוד הרשמת שלזינגר-שמאי מיום 16/1/03 לפיה, נתקבלה בקשת המשיבה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", מהטעם שכתב התביעה שהגישה המערערת אינו ממלא אחר דרישת תקנה 202 (1) (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), לקיום "ראיות בכתב", (להלן: "ההחלטה"). ההליכים 2. המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבה, לתשלום סך של 4,390 ש"ח בגין סחורה שסיפקה, לטענתה, למשיבה ותמורתה לא שולמה. המערערת צרפה לכתב התביעה שתי תעודות משלוח, שתי חשבוניות מס ומכתב דרישה ששלחה למשיבה לתשלום החוב. מאוחר יותר, תוקן כתב התביעה, באמצעות הוספת כרטיס לקוח שהופק ממחשבה של המערערת (להלן: "המסמכים"). כל המסמכים נעשו על ידי המערערת, ואינם חתומים על ידי המשיבה. המשיבה הגישה בקשה למחיקת כותרת, מהטעם שאין באיזה מהמסמכים משום "ראיה בכתב", כנדרש בתקנה 202 (1) (א) לתקנות, מאחר שאינם קשורים למשיבה, לא יצאו מתחת ידה, ולא נחתמו על ידה. ההחלטה 3. כבוד הרשמת שלזינגר-שמאי קיבלה את הבקשה, בקבעה כי: "מסמכים אלה אינם מבססים תביעה בסדר דין מקוצר, משום שאין אף מסמך הנושא חתימת הנתבעת". הרשמת הנכבדה סמכה קביעתה על דברי כבוד השופט גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית, (להלן: "גורן"), בעמוד 302, כפי שיצוטט בהמשך. בהחלטתה מיום 11/2/2003, בבקשת המערערת לעיין מחדש בהחלטה, קבעה כבוד הרשמת, כי אף בצירוף כרטיס הלקוח, שהופק ממחשב המערערת, אין כדי לענות על דרישות תקנה 202 (1) (א), לתקנות. מכאן, הערעור שבפניי. טענות המערערת 4. לטענת המערערת, טעתה כבוד הרשמת בקבעה כי המסמכים אינם "ראיות בכתב", כנדרש בתקנה 202 (1) לתקנות, מהטעמים הבאים: א. המסמכים מהווים "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), ועומדים בתנאי הקבילות, הקבועים בסעיף 36 (א) לפקודת הראיות, ולפיכך, מהווים ראיות, לאמיתות תוכנן. ב. יש בהיות המסמכים "רשומה מוסדית", הקבילה כראיה להוכחת אמיתות תוכנה, כדי לספק את דרישת "הראיות שבכתב", בתקנה 202 (1) (א) לתקנות. המערערת לא הציגה בפני בית המשפט אסמכתא כלשהי לתמיכה בטענה זו. טענות המשיבה 5. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, מהטעמים העיקרים הבאים: א. המסמכים נערכו באופן חד צדדי, על ידי המערערת, ועל דעתה בלבד, ואינם קשורים, בדרך כלשהי, למשיבה, ולפיכך אינם מהווים "ראיות בכתב" כנדרש בתקנה 202 (1) (א) לתקנות. ב. המסמכים אינם מהווים "רשומה מוסדית", מאחר שלא הוכחו תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 36 (א) לפקודת הראיות. דיון 6. הלכה היא כי: "כאשר תקנה 202 (1) דורשת, כתנאי לנקיטת ההליך את קיומה של "ראיה בכתב", הכוונה היא למסמך בכתב הקשור לנתבע, העשוי על ידו, או בחתימתו. אם המסמך נעשה בידי התובע עצמו, אין הוא מחייב כלל את הנתבע ואין להסתמך עליו בהליך כזה". ראו, גורן, בע"מ 302. (הדגשים אינם במקור - י.ל.). 7. לאור מהות ההליך בסדר דין מקוצר, והיתרונות, הדיונים והמהותיים, שהוא מקנה לתובע, ישנה חשיבות מרובה, בהקפדה על הדרישה ש"הראיה בכתב" תהא קשורה לנתבע, בדרך ברורה. קבלת הפרשנות המוצעת על ידי המערערת, תביא, בפועל, לריקונה מתוכן של דרישה זו, ולכך שניתן, להסתפק, למעשה, במסמכים שנעשו בידי התובע בלבד. אין בידי לקבל פרשנות זו. הדרישה לקשר של הנתבע למסמך בכתב, היא דרישה מהותית, ואין לרוקנה מתוכן, "בדלת האחורית", באמצעות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות. להשקפתי, כי אף אם מדובר במסמכים, המהווים "רשימה מוסדית", כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות, ועומדים בתנאי הקבילות של סעיף 36 לפקודת הראיות, אין די בכך כדי למלא, באופן אוטומטי, את דרישתה ל"ראיות שבכתב", כמשמעות בתקנה 202 (1) (א), ועדיין נדרש שהמסמכים יהיו קשורים לנתבע, דהיינו עשויים על ידו, או בחתימתו. 8. נוכח מסקנתי זו, אין צורך להידרש לשאלה האם המסמכים עומדים בדרישות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות. סוף דבר 9. לאור כל האמור, סבורני, שלא נפלה כל טעות בהחלטת כבוד הרשמת. לפיכך, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בלא קשר לתוצאות בתיק העיקרי. הסכום ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. ראיות בכתבראיות