קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אובדן חבילה שנשלחה מחו''ל: המשנה לנשיא מ' בן-פורת: המערערת (גברת אבאליה אשרף) שלחה באמצעות "אל-על", עובר לעלייתה עם בעלה מאיראן לישראל מטען בן עשר חבילות. שלוש חבילות סומנו "מטען בלתי נלווה", ושבע חבילות סומנו "חפצי-בית". אין חולק שבחבילות היו (בין היתר) שישה שטיחים עבודת-יד. בני הזוג דאז הגיעו לישראל בראשית אוגוסט .1973המטען התקבל בבית המכס ב- 6.8.73ולמחרת הועבר ל"ריבל" מחסני ערובה כלליים בע"מ (להלן - המשיבה). נהג מטעם המשיבה אישר את קבלתו. כעבור כחודשיים וחצי, ב-23.10.73, נבדק המטען על-ידי פקיד מכס במעמד המערערת. בעת הבדיקה, כאשר נפתח שק יוטה שהיה קרוע ושנמצאה בו מזוודה סגורה בפלומבה, טענה המערערת, שהחבילה צריכה הייתה להכיל שטיחים פרסיים יקרי ערך שנארזו בשק שהיה שלם וללא פגם, וכי המזוודה כלל אינה מוכרת לה ואינה שייכת לה. על סמך טענתה זו היא חתמה אך ורק על שחרור תשע חבילות אך סירבה לקבל את החבילה המסוימת (שתכונה החבילה העשירית). משקל תשע החבילות היה 742ק"ג. אחרי שחיפוש נוסף במחסני המשיבה לא העלה דבר, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בת"א 2707/74) תביעה נגד המשיבה לפיצויים בסך 000,200 ל"י בגין התרשלותה כשומר שכר של החבילה העשירית ובגין אובדן 17שטיחים (שזו הכילה לטענתה) כתוצאה מהתרשלות זו. בית המשפט קמא (מפי השופטת וולנשטיין, כתוארה אז) דן תחילה בשאלת אחריותה של המשיבה וקבע בעניין זה (בין היתר) כלהלן: "אני מאמינה לתובעת ולבעלה דאז כי ראו במחסן הנתבעת (בהזדמנות שקדמה לבדיקה. ראה להלן - מ' ב"פ) את חבילת השטיחים הנכוה. מסקנה סבירה מן הראיות היא כי השטיחים הוצאו מתוך החבילה וסולקו מן המחסן ואילו אריזת היוטה שנשאה את תווית הזיהוי שמשה לגנבים כדי לעטוף מזוודה שאינה של התובעת. זאת אני מסיקה מן העובדה ש- 10חבילות מסומנות כיאות הגיעו למחסן ולא צוין בעת ההעברה ממחסן המכס בלוד לידי נהג הנתבעת אלא כי "חלק שבור" (נ/2) ולא נאמר דבר על כך, שהיה שק קרוע או פתוח. מכאן, שמאזן-הסבירות נוטה לכך שהשטיחים סולקו אחרי שהגיעו למחסן הנתבעת..." (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). לאור קביעתה, שתוכן החבילה העשירית נגנב ממחסני המשיבה, ולאור העובדה, שהמשיבה מקבלת שכר עבור האחסון, הגיעה השופטת המלומדת לכלל מסקנה, כי המשיבה היא שומר שכר במובן סעיף 2(ב) סיפא לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, וכי היא נושאת באחריות לאובדן המטען. לאור מסקנה זו דן בית המשפט קמא, בשלב שני, בגובה הנזק. השופטת לא השתכנעה בנכונות גירסת התביעה בכל הנוגע לסוגי השטיחים שהיו בחבילה ולערכם, ך האמינה שנגנב מחבילה זו מטען שטיחים שמשקלו כ- 120ק"ג, זאת (בין היתר, ואולי אף בעיקר) משום שבמיצהר באיראן, שנתלווה למטען, נאמר, שהמטען כולו שקל 862ק"ג, מכאן, שההפרש בין משקל המטען כולו לבין משקלן של תשע החבילות ששוחררו (ואשר רק הן נשקלו בישראל) - משקל שהתבטא כזכור ב- 742ק"ג - הוא 120ק"ג. משקבעה, שלא הורם נטל הראיה בדבר סוגי השטיחים יקרי הערך, שלהם טענו עדי המערערת, וכדי לתת "תוכן" להפרש במשקל, קבעה השופטת, כי איכות השטיחים שנגנבו הייתה כמו של ששת השטיחים שנמצאו בחבילות ששוחררו. ניתן לומר, שההבדל בין סוגי השטיחים כגירסת המערערת לבין איכותם של ששת השטיחים הוא עצום. בו בזמן שהעלות הנטענת של השטיחים שנגנבו הייתה בסביבות 000, 120לירות כערכן ביולי 1973, הוערכו ששת השטיחים לצורכי תשלום מכס ב-980, 4לירות, ועל בסיס זה נקבע הסכום, שבו חייב בית המשפט קמא את המשיבים, ל-400, 6לירות. על פסק-דינו של בית המשפט קמא הוגשו שני ערעורים: האחד של המערערת לעניי גובה הפיצויים (ע"א 449/80) והאחר של המשיבה בשאלת אחריותה חיובה בפיצוי (ע"א 472/80). שני הערעורים נדונו במאוחד. .2לאור המסקנה, שאליה אני עתידה להגיע, אתמקד בשאלה, כלום הוכיחה המערערת מה הנזק שנגרם לה. אם התשובה על שאלה זו היא בשלילה, שוב לא יהיה טעם להתייחס לערעור המערערת על גובה הפיצוי, ודין תביעתה יהיה כבר מטעם זה להידחות. גירסת המערערת היא, שהמיצהר, אשר הוכן באיראן, מכיל תיאור כוזב של תוכן המטען, ללא רמז או זכר לשטיחים יקרי הערך, כדי להימנע מתשלום המכס הגבוה הנדרש שם. מטרה זו הושגה, לפי עדות בעלה דאז, על-ידי מתן שוחד לאחד מפקידי המכס באמצעות עובד "אל-על". לאמיתו של דבר טוען עד זה, כי בהיותו סוחר בשטיחים פרסיים וגם יצואן הוא מתמצא בהם היטב. הוא גם ידע, שעולה לישראל יכול לייבא ללא תשלום מכס 16שטיחים, ומוכנה אני להניח - שאלה שלא הועמדה לדיון ועל-כן גם לא נבדקה - שהוא הדין, גם כאשר העולה מתכוון מראש להשתמש באותם שטיחים למסחר. מר אביזדה מודה, שהמטען- 16השטיחים שרכש ושטיח משומש שנטלו מביתם באיראן - נועד למסחר, ועל-כן (כך טען) מסר את השטיחים אחרי קנייתם לשטיפה כימית במכבסה. להוכחת טענותיו אלה ביקשה התביעה להגיש מסמכים מאת המוכר ומבעל המכבסה, אולם לאור התנגדות בא-כוח המשיבה סירבה השופטת המלומדת לקבלם בנמקה, שהם לא הומצאו במסגרת קדם-משפט, שנערך שנים קודם לכן. אולם בהמשך הדיון הגישה המערערת חוות-דעת של מומחה מטעמה (ת/9) בדבר ערכם של השטיחים האבודים, והתברר, שהמומחה התבסס בעיקר על אותם מסמכים (וכן על דבריו של מר אביזדה). במסגרת זו הונחו איפוא בסופו של דבר גם מסמכים אלה (ת/7, ת/8, ו-ת/6) על שולחן הדיונים. המערערת, אביזדה, ועד נוסף (מר הרצל מויען) העידו כמו כן, כי כחודש לפני בדיקת המטען (שבמסגרתה התגלתה, לטענתם, הגניבה) ביקרו יחדיו במחסני המשיבה כדי לשחרר מטען מסחרי של 140שטיחים ובאותה הזדמנות ראו את החבילה העשירית כשהיא שלמה. הם הכירו אותה (לדברי מוסיען) על-פי אורכה, שהיה 1.10מ', אורך שהיה שונה מאורכן ל שאר החבילות באותו אזור. יודגש, כי מר מוסיען לא התיימר לדעת מידיעה אישית דבר על חבילה זו ועל תולדותיה, וכל שהעיד הוא, שמר אביזדה הצביע בפניו על אותה חבילה. הסברה של המערערת (מפי מר אביזדה) לעובדה, שלא טרחו לשחרר את המטען כאשר ביקרו במשך כארבעה ימים רצופים במחסני המשיבה בקשר למטען המסחרי, הוא שחנות אמנם שכרו בינתיים אך דירת מגורים עדיין לא הייתה להם. רק כאשר קנו דירה באו לקבל את המטען, ואז (כמתואר לעיל) נתגלתה הגניבה. .3נחה דעתי, שהתביעה לא הרימה את נטל הראיה הרובץ לפתחה, מה (אם בכלל) הנזק שנגרם לה. להלן נימוקיי: א. סוגי השטיחים השופטת המלומדת לא השתכנעה, שהשטיחים לפי הקבלות ת/ 7ו-ת/ 8היו בחבילה העשירית. בכך, לדעתי, צדקה. בדיקת תוכן הקבלות של הקנייה מזה ושל הכביסה מזה מעלה הבדלים ניכרים בין סוגי השטיחים נושאי אותן קבלות. בחשבון המכבסה (ת/6) מפורטים 14שטיחים מסוג "נעין", שטיח מסוג "נג'ל-אבד" ועוד שטיח קטן, ואילו קבלות הרכישה מדובר על 10שטיחים מסוג "נעין", 3שטיחי איספהן (הסוג המשובח ביותר, הרבה יותר מ"נעין"), 2פורטרטים ושטיח אחד מסוג "נג'ל-אבד". לאור הבדלים אלה - ואולי העיקרי שבהם, נוכחותם של שלושת שטיחי "איספהן" בקבלת המכבסה - לא היה בית המשפט קמא מוכן לקבוע כגירסת התביעה, שהשטיחים שנרכשו לפי הקבלות (ת/7, ת/8) אמנם נשלחו בחבילה העשירית ולא (למשל) כחלק מהמטען המסחרי, שהוזכר כבר לעיל. אגב, תמיכה נוספת בחוסר התיאום בין קבלות הרכישה מזה לבין קבלת המכבסה מזה ניתן, לדעתי, למצוא (לפחות לכאורה) בתאריך הרשום בהן, עובדה שלמרבה הצער לא נחקרה משום מה במהלך המשפט: בו בזמן שהקבלה על הרכישה היא מיום 11.7.73, נושאת הקבלה של המכבסה את התאריך 10.7.73, וקשה מאוד להניח, שמוכר השטיחים יניח לקונה פוטנציאלי לשלוח את השטיחים תחילה למכבסה ורק אחר כך ישלים את עיסקת המכר. חיזוק עקיף נוסף באותו כיוון ניתן למצוא בכך שלפי עדותו של אביזדה הוא רכש את השטיחים מפדיון מכירתה של דירתם, ואיו בקבלות הרכישה (ת/7), ת/8) נאמר, שהשטיחים נועדו לסילוק חוב שחבה חברת irpromaלמערערת. יוצא, שהמסמכים דלעיל לא זו בלבד שאנם תומכים בגירסתו של מר אביזדה, אלא שיש בהם כדי לעורר ספק רציני באמינותו. ב. גודל השטיחים בא-כוח המערערת הבהיר בקדם משפט - הליך רציני המחייב לכל הדעות דיוק בתיאור הגירסה שבמחלוקת - כי מדובר ב- 17שטיחים, כולם בגודל אחיד של 1.5X 1מ'. מר אביזדה (שהעיד פעמיים) אמר בעדותו הראשונה, כי מדובר בשטיחים, אשר (בלשונו) "כולם היו 2- 1.5מ"ר". אולם המומחה, מר אדוניהו, שהסתמך כזכור על מסמכי הרכישה והכביסה (בנוסף על קבלת נתונים מאת אביזדה) העיד אחרת. לדבריו, מדובר בשטיחים מגדלים שונים דווקא, בהם שישה שטיחי "נעין" בגודל 4.1מ"ר ואף מעל ל- 6מ"ר. זו סתירה מהותית וסטייה מהותית מגירסת התביעה המקורית, ששטחם של כל השטיחים (או לפחות של ה- 16שנרכשו, למעט זה שנטלו מהבית) היה אחיד או לפחות כמעט אחיד ולא עבר על שני מטרים רבועים כל אח. הסתירה בולטת לעין, בעיקר על רקע חוות-דעתו של מר אדוניהו (ת/9), הבנויה כל כולה על סכומי העלות המפורטים בקבלות הרכישה, ועיון בחוות הדעת בצד המחירים באותן קבלות יוכיחו. למקרא חוות הדעת יוצא, ששטיחי "איספהן" נקנו במחירים הנופלים בהרבה מכמה שטיחי "נעין", אף-על-פי שאין (כאמור) חולק, שהסוג "איספהן" הוא שמשובח והיקר מכולם. הבדלים אלה ניתן להסביר אך ורק בהבדלי גודל, כלומר, שטיחי "נעין" גדולים (שייקרו את מחירם) מזה ושטיחי "איספהן" קטנים בהרבה מזה. בשיקול זה יש אך לתמוך תמיכה נוספת באי-נכונותה של השופטת המלומדת לקבל את גירסת התביעה בדבר תכולתה של החבילה העשירית. התנהגות המערערת ובעלה דאז אם תיאור המטען שנשלח מאיראן אמנם היה כוזב (ורחוקה אני מלקבוע כך), ואם טרח אביזדה לשחד מאן דהוא כדי לטשטש את נוכחותם של שטיחים יקרי ערך, שתוארו כ"כפצי-בית" או כ"מטען בלתי נלווה" (שערכו פעוט עוד יותר), כי אז בתור סוחר, היודע את ערכו של המטען לאמיתו, ניתן היה לצפת, שיעקוב אחר המתרחש מרגע עלייתו ב- .6.8.73היה עליו לגלות מיד עם בואו, מה תוכן החבילה לאמיתה, כדי שיבטחו אותה כערכה ולא בסכום פעוט גרידא, וכדי שישמרו עליה כמתבקש מערכה. מסתבר, למשל, שמטענים יקרי ערך היו מאובטחים במיוחד (ראה עדותו של מר קופולביץ בעמ' 30). הסברו של אביזדה, כי סבר שחברת "אל-על" תבטח את החבילה, לא הסבר הוא, שהרי זו כלל לא ידעה על עצם קיומו של המטען היקר. קשה גם להאמין, שבני הזוג לא היו מזדרזים לשכור דירה לזמן מה, ולו אך כדי למצוא מקלט למטענם היקר. אם אכן ערכם של השטיחים בשוק לקראת סוף 1973היה 000, 200ל"י (הפיצוי שנתבע), נקל לומר, כמסקנה מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, שאפשר היה לרכוש בפדיונם דירה ראויה למגורים. זאת ועוד, מר אביזדה העיד, שגם מהמטען המסחרי (ששוחרר כחודש לפני המטען הנדון) נגנבו 4- 5או 6שטיחים (ראה עדותו בעמ' 12לעומת עדותו בעמ' 51). כלום לא היה בחסר זה כדי להעמידו על גודל הסיכון בהמשך משמורת מרושלת כזאת? אף-על-פי-כן, וחרף חנות שכבר הייתה לו,ואשר יכלה ללא ספק לקלוט את 17השטיחים (אם היו כאלה) בצד 140השטיחים של המטען המסחרי, המשיכו בני הזוג דאז לשבת בחיבוק ידיים במשך כחודש נוסף. נדמה לי, שמתן אמון בגירסה כזאת הוא עלבון לשכל הישר, בעיקר כאשר אין מדובר באנשים תמימים וחסרי ידע. אגב, בא-כוחה המלומד של המערערת, בסכמו את השלב הראשון של הדיון (בשאלת האחריות), אמר, כי שולחתו לא הזדרזה לשחרר את המטען, כי ציפתה לקבל מעמד של עולה (ורק אז הייתה זכאית לפטור ממכס), אך הסבר כזה כלל לא הועלה על-ידי הנוגעים בדבר. אדרבא, כאמור הסברם היה, שעדיין לא רכשו דירה. ג. גירסת השטיחים עבודת-יד די, לדעתי, בסתירות ובתמיהות דלעיל כדי לערער את האמון בגירסת התביעה ולדחותה מכול וכול. אולם אין זה מדרכו של בית-משפט לערעורים להתערב במימצאיו של בית המשפט קמא אלא במקרים יוצאי דופן. לפיכך שקלתי שקול היטב, שמא יש להשאיר על כנה את מימצאה של השופטת המלומדת, כי החבילה העשירית אכן הכילה שטיחים וכי משקלם הכללי יה בסביבות 120ק"ג (ההפרש בין המשקל שנרשם באיראן לגבי המטען כולו לבין תשע החבילות ששוחררו למערערת ואשר הן ורק הן נשקלו בישראל). בנפול אמינות גירסתה של המערערת לגבי סוג השטיחים, ניסתה השופטת למלא מימצאים אלה תוכן כמיטב הבנתה, אף ללא גירסה (ולו גם חלופית) שעמדה לפניה לדיון. על יסוד גישה זו החליטה (כזכור), שהיו בחבילה העשירית שטיחים עבודת-יד (דוגמת ששת השטיחים שנמצאו בתשע החבילות ששוחררו). בכך, לדעתי, שגתה השופטת. אין להשתית החלטה על גירסה עובדתית שכלל לא הועלתה וממילא גם לא עמדה לדיון ולליבון במהלך המשפט. משנמנעה המערערת (ולו רק לחלופין) מלהעלות גירסה עובדתית כזאת, אין לה להלין אלא על עצמה. אמנם קרה, שבית המשפט הכריע את הדין מיוזמתו בשאלה משפטית שלא הועלתה בפניו (ע"א 268/56[1], בעמ 361; בג"צ 347/84 (בשג"צ 53/84, 130, 165) [2]). אם כי גם אז רצוי להזמין את בעלי הדין להשמיע טיעוניהם באותה שאלה (בג"צ 347/84(בשג"צ 53/84, 130, 165) [2] בעמ' 823). אולם שונה המצב כאשר מדובר בגירסה עובדתית, שאם תיכלל לראשונה בפסק הדין, ייצא, שכלל לא הייתה לצד המפסיד הזדמנות לחקור את עדי היריב במאמץ להפריכה. לפיכך, משנקבע (בצדק) שהמערערת לא הוכיחה שהחבילה העשירית הכילה שטיחים כגירסתה (ולדעתי, הגירסה אף הופרכה), היה דין התביעה להידחות. יפים לענייננו דבריו של השופט זילברג בע"א 33/49 [3], בעמ' 195: "... אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע, ולא שימשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית-המשפט - לא הראשון ולא השני - רשאי לגלותה, ביזמת עצמו, מתוך חומר הדיון, ואין הוא יכול לסמוך עליה את פסק-הדין הניתן על-ידו. שאם לא תאמר כן - יצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש, את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון, ואשר לא נטענו נגדו בכתב-התביעה, ונמצא הוא מפסיד, כמודה שלא מדעת, על סמך עובדות, שלא היתה לו כלל אפשרות או שהות להכחישן". הסתמכו על כך בע"א 767/77 [4], בעמ' 572-.573 אגב, אילו, למשל, הייתה המערערת מבקשת בשלב מתקדם של המשפט לשנות את כתב התביעה על-ידי הכללת טענה, שבחבילה העשירית היו שטיחים עבודת-יד, הסיכוי, שבקשה כזאת הייתה מתקבלת, נראה לי קטן ביותר, אם לא אפסי. ד. המזוודה שנמצאה בשק היוטה למעלה מן הצורך יצוין, כי בית המשפט קמא נתפס גם לטעות לפחות באחד מהשיקולים, שהניעוהו להאמין, כי המזוודה אשר נמצאה בחבילה העשירית אינה שייכת למערערת. אבהיר עניין זה: בקטע שציטטתי לעיל מתוך פסק-דינו של בית המשפט קמא הדגשתי את המלים "ואילו אריזת היוטה שנשאה את תוית הזיהוי שמשה לגנבים כדי לעטוף מזוודה שאינה של התובעת". בעיקר התכוונתי להדגיש, כי השופטת סברה (לדעתי בטעות), כי שק היוטה הוא שנשא את תווית הזיהוי (מספר שטר המטען של המשלוח). עיינתי וחזרתי ועיינתי בכל העדויות, ולא גיליתי יסוד למסקנה כזאת. אדרבא, יש ויש ראיות, שתווית הזיהוי הייתה (בנוסף על הסגר המיוחד, המכונה פלומבה, של המכס האיראי) דווקא על המזוודה: (למשל: בעמ' 13- 14לפרוטוקול הדיונים אומר מר אביזדה: "המספר שהיה שייך לחבילת השטיחים היה על המזוודה". עד ההגנה מר קופולביץ (בעמ' 31) אמר, כי המערערת החליטה לא לקבל את החבילה העשירית "למרות שעליה (ההדגשה שלי - מ' ב"פ) יש תווית עם שטר מטען שלה". כפי שהזכרתי במאמר מוסגר, הייתה המזוודה (כלי קיבול מתאים למטען לכל הדעות) גם סגורה בסגר מיוחד, המכונה "פלומבה", מטעם המכס באיראני. אולם בעיקר מדגישה אני את נוכחותה של תווית הזיהוי עם מספר שטר המטען על גבי המזוודה. קשה להניח, שגנב יעסוק בהורדת התווית מהאריזה האמיתית (אם הייתה כזאת) ובהעברתה אל המזוודה ואף יצליח לעשות כן בצורה מושלמת. אגב, המזוודה לא נפתחה, ומשלא נדרשה - הוחזרה למכס. נראה לי, שאילו הייתה השופטת המלומדת ערה להעדר ראיות שהייתה תווית זיהוי על פני שק היוטה הקרוע ולראיות (כולל מפי בעלה דאז של המערערת) שדווקא על המזוודה הייתה תווית כזאת, לא מן הנמנע, שספקותיה באמינות הגירסה כולה היו מערערים גם את האמון המסויג מאוד, שבו זיכתה את המערערת, כנובע בעליל מהפיצוי הנמוך בסך 400, 6ל"י לעומת סכום התביעה. ניתן להקשות, כלום אין בגישתי כדי להשאיר בעינה את תעלומת ההפרש במשקל, שהוא (כזכור) 120ק"ג. מזה יש, כמובן, לנכות את משקל המזוודה (שלא נשקלה ואשר תוארה כקטנה על-ידי התביעה אך כ"רצינית" על-ידי עד הגנה: ראש עמ' 34לפרוטוקול הדיונים). מה שנותר מהפרש זה (אילו נשקלה המזוודה) יכול לנבוע מטעמים שונים, כגון אי-דיוק בשקילת החבילות או במיתקן השקילה באיראן. מכל מקום, פשיטא שתעלומה זו אינה יכולה להוות תחליף להוכחת נזק, נטל שלא הורם. .4לא דנתי בטענת בא-כוח המערערת, לפיה נתפס כביכול בית המשפט קמא לטעות, כאשר סבר, שעדותו של אביזדה צריכה סיוע, משום שהיה נשוי בזמנו למערערת. לא כך עולה מפסק הדין, ומכל מקום - ניתחתי אני את הראיות מטעם המערערת לעיצומן, ללא כל קשר להיותם נשואים. .5על יסוד השיקולים דלעיל הייתי מקבלת את ערעור המשיבה ודוחה את ערעורה של המערערת. כמו כן הייתי מחייבת את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה בשתי הערכאות בסכום של 000,000, 2שקל, שיישא הצמדה מהיום עד לסילוקו בפועל. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ש' לוין: .1לא הייתי מתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, שהוכח אובדנה של החבילה העשירית וכי חבילה זו הכילה שטיחים. השופטת המלומדת יכלה להתרשם מן העדים שלפניה, ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. גם העובדה, שהוצהר בגדר קדם המשפט על גודלם של השטיחים, אינה צריכה לעמוד בעוכרי המערערת; לא זו בלבד שלא באה התנגדות להבאת ראיות על שטיחים בגדלים אחרים, אלא שמעשה של כל יום הוא, שפרטי מערכת הראיות המוכחת שונים הם מהפרטים שניתנו מלכתחילה על-ידי התובע, ואין עובדה זו חייבת בהכרח להביא לדחיית התביעה. .2השופטת המלומדת ביססה את שומת הנזק על אישור המכבסה ת/6, אך מסמך זה כולל ראיה לגבי שטחם של שטיחים אחרים. לעומת זאת ניתן להעלות מראיות המערערת רק מה היה משקל השטיחים בחביה העשירית, אך לא מה היה שטחם. גם אם יכלה השופטת המלומדת לעשות שימוש מנתונים של המוצג נ/ 1כקנה מידה לחישוב הנזק, הרי שבהעדר נתונים מספיקים לא ניתן היה להגיע - ולו רק על דרך השומה - לחישוב נזקה של המערערת. משום כך מסכים אני לתוצאה, שאליה הגיעה חברתי הנכבדה, המשנה לנשיא בפסק-דינה. הוחלט לקבל את הערעור בע"א 472/80ולדחות את הערעור בע"א .449/80 המערערת בע"א 449/80והמשיבה בע"א 472/80תישא בהוצאות המשיבה בע"א 449/80והמערערת בע"א 472/80בסכום של 000,000, 2שקל, שיישא הצמדה מהיום עד לסילוקו בפועל. אובדן משלוח