ארנונה על ממגורה

ההלכה באשר לסיווג הנכסים לצורך חיוב בארנונה, כאמור בפס"ד דשנים, קובעת כי יש לסווג הנכס בהתאם לשימושו. כאשר מדובר במתקן רב-תכליתי רחב מימדים - וזה של דשנים משתרע על פני מאות דונמים - בעל שימושים מגוונים, שניתן להפריד בין מתקניו השונים, ייעשה הסיווג לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על ממגורה:   זהו ערעור על החלטת כב' ועדת הערר (להלן "הועדה") מיום 28.12.99, לפיה נתקבל הערר שהגישה המשיבה ביום 23.05.99.   העובדות המשיבה מחזיקה שלוש יחידות שומה (להלן "הנכס") ברח' חננאל 20 בת"א, המשמשות לטחינת קמח ומחויבות כדלקמן - מבנה בשטח 6,808 מ"ר המחויב בתעריף "בתי מלאכה, מפעלי תעשייה" לפי ס' 3.4.1 לצו הארנונה לשנת 99 (להלן "הצו"). יחידה בשטח 1,829 מ"ר המחויבת בתעריף "קרקע תפוסה" לפי ס' 4.2.1 לצו. יחידה בשטח 579 מ"ר, המחויבת בתעריף "ממגורות" לפי ס' 3.4.18 לצו.   החיוב במחלוקת הוא בגין היחידה בס' 3 בלבד (להלן "הממגורה").   ביום 14.03.99 הגישה המשיבה השגה למנהל הארנונה הוא המערער (ר' נספח א' לכתב הערעור), במסגרתה טענה כי הממגורה הינה חלק שולי ובלתי נפרד מתהליך הייצור ועל כן יש לחייבה בתעריף "תעשייה ומלאכה". ביום 25.04.99 דחה המערער את ההשגה (ר' נספח ב' לכתב הערעור) מהנימוק כי יש לחייב כל חלק בנכס לפי השימוש בפועל, לאור בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, מו(1) 793 (להלן "פס"ד דשנים"). על החלטה זו הגישה המשיבה ערר, וביום 28.12.99 קיבלה הועדה את הערר (ר' נספח ה' לכתב הערעור) בקובעה, כי מדובר במהות אחת וכי הממגורה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הייצור ואינה עומדת בפני עצמה. על כן יש לחייבה לפי השימוש העיקרי.   אין חולק כי הנכס משמש לטחינת קמח וכי הממגורה משמשת לאחסון התבואה בטרם טחינתה. עיקר המחלוקת הוא האם הממגורה הינה חלק בלתי נפרד מתהליך הייצור בטחנת הקמח, כפי שקבעה הועדה, או שיש לחייבה בתעריף שונה לפי אופן השימוש בנכס, בהתאם לס' 3.4.18 לצו.   טענות המערער סיווג הממגורה כחלק בלתי נפרד מתהליך הייצור מייתר את הוראת ס' 3.4.18 לצו, אשר קובעת תעריף ספציפי לממגורות. מעצם טיבן משמשות הממגורות כמתקני אחסון, ועל כן ממילא אין הן "עומדות בפני עצמן" אלא משרתות עסקים אחרים העושים שימוש בחומר המאוחסן לצורכיהם. משנקבע בצו סיווג ספציפי המתאים לנכס, הרי שיש להעדיף סיווג זה על פני סיווג כללי של "מלאכה ותעשייה", שכן חזקה על המחוקק כי אינו משחית מילותיו לריק. טעתה הועדה בקובעה כי המבחן לסיווג השטח לצורך חיוב בארנונה הוא האם מדובר במתקן רב-תכליתי בו ניתן להפריד בין השימושים השונים של חלקיו - כפי שנעשה בע"ש 944/93 פרג' אולפני צילום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו, דינים מחוזי, כו(8) 799 (להלן "פס"ד פרג'") - או שמדובר בנכס בעל מהות אחת שאז ייעשה החיוב לפי השימוש העיקרי. ההלכה היא אחת ע"פ פס"ד דשנים - "השימוש שנעשה בנכס פלוני, אפילו הוא חלק ממתקן רב תכליתי הוא הקובע". בג"ץ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עת"א, לג(1) 113 (להלן "פס"ד ירדניה"), עליו נסמכת המשיבה, אינו קובע מבחן אלטרנטיבי לסיווג הנכס לצורכי ארנונה, אלא מתייחס לסיווג ספציפי של בנקים וחברות ביטוח לפי זהות המחזיק. הועדה התעלמה מהרציונל שהנחה את ביהמ"ש בפס"ד פרג', שם נקבע כי האולפן אינו שייך ארגונית ופונקציונלית למעבדה מאחר ושני הנכסים נועדו לתכלית שונה ועל כן יש לסווגם בנפרד לצורך החיוב בארנונה. בענייננו הממגורה מהווה פונקציה שונה מהטחנה - באחת מאחסנים התבואה ובשניה טוחנים אותה. אף אם ייאמר כי הממגורה משרתת את הטחנה, אין בכך כדי לקבוע כי מדובר בפעילות יצרנית רצופה המונעת פיצול סיווג השטח (ע"ש 221/92 רייס נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו, דינים מחוזי, לב(4) 231 - להלן "פס"ד רייס"). כמו כן, ביהמ"ש פירש המונחים "מפעל תעשייה" ו"בית מלאכה לייצור" פרשנות צרה המכוונת רק לנכס או חלק בנכס אשר מתקיימת בו פעילות יצרנית - ע"ש 127/95 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו, דינים מחוזי, כו(7) 684 (להלן "פס"ד בזק"). בענייננו הממגורה אינה מקיימת פעילות יצרנית אלא משמשת לאחסון בלבד.   טענות המשיבה הממגורה היא חלק בלתי נפרד בנכס המקיים מהות אחת, ואף מבחינה פיזית לא ניתן לנתק בין הממגורה לבין השטח בו מתבצעת פעולת טחינת התבואה, שכן התבואה מועברת מהממגורה לשטח הטחינה באמצעות צינור המחבר בין החלקים. אחסון התבואה היא חלק טפל ונלווה בהליך הייצור שכן הממגורה תופסת פחות מ-10% מכלל שטח המבנים שבנכס. בנוסף, עיריית ת"א נוהגת לחייב מפעלי תעשייה ובתי מלאכה לפי עיקר מהות השימוש, ועל כן אין לנהוג אחרת כלפי המשיבה בשל עקרון אי-האפליה. כוונת המחוקק בקובעו סיווג נפרד לממגורות היתה לחוות סילואים (ממגורות), אשר בהן הפעילות המרכזית והעיקרית היא אחסון, כדוגמת הממגורות הקיימות בחיפה וצפונית לרמת אביב ג', ולא לממגורות המהוות חלק בלתי נפרד מהליך ייצור בנכס. ההלכה היא אמנם כי יש לחייב כל חלק בנכס רב-תכליתי בעל מהויות שונות בהתאם לשימושו, אולם אין להרחיב הלכה זו למקרים בהם מדובר בשימושים שונים באותו נכס עצמו המשרתים מהות אחת (ה"פ 1998/92 אולמי טוקסידו אירועים ומסעדות בע"מ ואח' נ' עיריית ת"א-יפו, דינים מחוזי, לב(4) 239 (להלן "פס"ד טוקסידו"), ור' גם ערר 71/98 יקבי ברקן בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (להלן "ערר ברקן")). נסיבות פסקי הדין עליהם נסמך המערער שונים מנסיבות ענייננו, ועל כן יש לאבחנם בהתאם.     דיון ההלכה באשר לסיווג הנכסים לצורך חיוב בארנונה, כאמור בפס"ד דשנים, קובעת כי יש לסווג הנכס בהתאם לשימושו. כאשר מדובר במתקן רב-תכליתי רחב מימדים - וזה של דשנים משתרע על פני מאות דונמים - בעל שימושים מגוונים, שניתן להפריד בין מתקניו השונים, ייעשה הסיווג לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד. אין להסיק מכך כי יש לפצל כל נכס המקיים מהות אחת לנתחים קטנים - טפלים ושוליים למהות העיקרית ככל שיהיו - על מנת לסווג כל חלק וחלק בנפרד לפי שימושו. פיצול נכס ליחידותיו האטומיות יביא להעצמת המחלוקות שבין האזרח לרשות ויגרום לסרבול יתר שאין לשאתו (ר' פס"ד טוקסידו, פסקה 8). לפיכך, נכס שתכליתו היא אחת וכל חלקיו מכוונים והכרחיים למימוש תכלית זו, יסווג לפי מהותו העיקרית. מסקנה זו מתבקשת ועולה מהפסיקה הרלוונטית לענייננו.   ב"כ המערער טוענת כי בפס"ד פרג' נערכה אבחנה, ארגונית ופונקציונלית (לפי ע"ש 413/84 מרכז סליקה בנקאי בע"מ נ' מנהל הארנונה של עירית ת"א-יפו, דינים מחוזי לב(4) 203 (להלן "פס"ד מרכז סליקה")), בין אולפן הצילום והמעבדה, ונקבע כי מאחר ושני הנכסים נועדו לתכלית שונה יש לסווגם בנפרד לצורך החיוב בארנונה. אבחנה זו, טוענת ב"כ המערער, יש להשליך לענייננו על מנת לקבוע כי הממגורה מהווה פונקציה שונה מהטחנה ועל כן יש לסווגה בנפרד. ברם, אין נסיבות ענייננו כנסיבות פס"ד פרג'. האולפן והמעבדה הם אכן גופים נפרדים, בהם מתבצעות פעולות שונות שאינן חובקות בהכרח מהות משותפת - האולפן משמש כאתר צילום והמעבדה משמשת לפיתוח והדפסה. אין הם חלקים אינטגרליים ולא נעשות בהם פעילויות משולבות שתכליתן אחת. האולפן והמעבדה הם שני גופים בעלי קיום עצמאי, מה שאין לומר על טחנת הקמח והממגורה - הממגורה היא כלי שרת של טחנת הקמח ותו לא. אין לה קיום בפני עצמה ואין לה תכלית מלבד אחסון התבואה בטרם זו תיטחן. השאלה המרכזית היא האם האבחנה היא טבעית או שמא המהות מחייבת כי לא תיעשה הפרדה בין חלקי הנכס (פס"ד טוקסידו, פס"ד מרכז סליקה). פס"ד מרכז סליקה עוסק אמנם בבנק, המחויב בארנונה לפי תעריף מיוחד ולא לפי השימוש הנעשה בנכס, אולם ניתן ללמוד מן המבחנים שנקבעו שם כי אין בהפרדה הטכנית בין חלקי הנכס כדי לפצל החיוב בארנונה, אלא יש לבחון האם החלקים השונים משרתים את המהות העיקרית של הנכס. בענייננו, טחנת הקמח דורשת אחסון התבואה בטרם טחינתה. אין נפקא מינה אם ניתן לעשות שימוש במחסנים חיצוניים לנכס או במחסנים אינטגרליים, שכן משנמצאה הממגורה בתוך הטחנה - על אחת כמה וכמה כשהיא מחוברת בצינור ישיר אליה - הרי היא נחשבת לחלק שולי של הטחנה. אין הדבר דומה לנסיבות ע"ש 28/90 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' עיריית דימונה, דינים מחוזי, א' 756, שם זכה מרתף ששימש את עובדי המערערת כחדר ספורט לסיווג נפרד בהתאם למטרתו ושימושו, שכן המרתף כחדר ספורט אינו הכרחי למהות הארגון העיקרי ומימוש תכליתו.   עוד טוענת ב"כ המערער כי הסיווג הספציפי של ממגורה בצו הארנונה מחייב כי ייעשה בו שימוש, שכן חזקה היא כי המחוקק לא השחית מילותיו לשווא. על כך אין מחלוקת, אולם השאלה היא פרשנית בעיקרה, והיא באילו מקרים ייעשה שימוש בסעיף זה ומהם התנאים הדרושים לכך. בע"ש 349/95 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו, דינים מחוזי לב(1) 437 נפסק, כי על אף סיווג ספציפי של מרתף בצו הארנונה "...המסקנה המתבקשת מכך היא כי אין מקום להחיל תעריף זה גם על מרתף המהווה חלק מנכס בו מתנהל עסק". נמצאנו למדים כי קיום סעיף ספציפי של ממגורה בצו אינו מחייב כי כל ממגורה מעצם הגדרתה תחויב על פי הסעיף אלא יש לבחון האם היא מהווה יחידת מיסוי נפרדת ועצמאית. ניתן בהחלט לפרש הסעיף כך שיחול רק על ממגורה העומדת בפני עצמה כמחסן עצמאי, כפי שטוענת ב"כ המשיבה, ולא על ממגורה המשמשת מחסן אינטגרלי לפעילות ייצורית כלשהי ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה. ב"כ המערער נסמכת על פס"ד רייס הקובע, כי יש לסווג הנכס לפי אותו מקטע של פעילות ספציפית ואין נפקות לעובדה כי פעילות זו משרתת מטרות אחרות. על כן, טוענת ב"כ המערער, אף אם ייאמר כי הממגורה משרתת את הטחנה, אין בכך כדי לקבוע כי מדובר בפעילות יצרנית רצופה המונעת פיצול סיווג השטח. אלא שנסיבות פס"ד רייס אינן דומות כלל לנסיבות דיוננו - שם עסקינן בצלם פרסומת המספק צילומים על גבי שקפים ללקוחותיו ובזו מסתכמת פעילותו, שהיא עצמאית ונפרדת ולא ניתן לשייכה באופן גורף ללקוח כזה או אחר. לעומת זאת, בענייננו מדובר במחסן תבואה בטחנת קמח המשמש אך ורק לאחסון התבואה טרם טחינתה, אין הוא קיים כמחסן עצמאי ונפרד מהטחנה ואין הוא משמש כמחסן למפעלים נוספים מלבד הטחנה. משקבעתי כי לא ניתן להפריד בין הממגורה לבין הפעילות המתבצעת בטחנת הקמח, נשמט בסיס טיעונה של ב"כ המערער, לפיו יש לפרש המונח "מפעל תעשייה" בצמצום כך שיחול רק על מפעל המקיים פעילות ייצורית, כאמור בפס"ד בזק, שכן אין עוררין על כך שטחנת הקמח היא מפעל תעשייה המקיים פעילות ייצורית כנדרש.   לסיכום לאור כל האמור, אני מוצאת לדחות הערעור. המערער יישא בהוצאות וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ + מע"מ.  ארנונה