המערערת טוענת, כי האשראי הדוקומנטרי הוא חוזה, שנכרת בינה לבין המשיב במדינת ישראל, שכן יש לראות את כתב האשראי כהצעה, שנשלחה אליה ושקובלה על-ידיה בדרך של התנהגות (סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי)) במדינת ישראל. לכן טוענת המערערת, כי מתקיימים תנאי החלופה, המובאת בתקנה 500(4)(א) לתקנות, ויש לראות את החוזה הנ"ל כחוזה שנכרת בישראל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אשראי דוקומנטרי - סמכות שיפוט בינלאומית: הנשיא מ' שמגר: .1ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו בוטלה החלטתו של בית-משפט השלום, שדחה בקשה של הבנק המשיב לביטולו של צו, שהתיר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה. .2אלו עיקרי הנתונים העובדתיים: המערערת, יצרנית מוצרי אופנה לטקסטיל, התקשרה בחוזה מכר עם קונה בשם . Ltd(london) topcoat(נושא ההסכם הינו עיסקה במעילי נשים). בהתאם למוסכם בין הצדדים פנה הקונה לבנק המשיב בלונדון. וזה פתח לטובת המערערת אשראי דוקומנטרי בלתי הדיר (irrevocable letter of credit), שסימונו .257.2P.m.cואשר נסב על סכום של 898, 7דולרים של ארצות הברית. כתב האשראי הוצא בתאריך .12.3.80הוא כלל את רשימת המסמכים שהמוטב נדרש להגיש כתנאי לתשלום ואת התאריך האחרון למשלוח הסחורה ולהצגת המסמכים. כתב האשראי קבע גם, כי התשלום מיועד להתבצע בלונדון payable in) london) כנגד הצגת המסמכים הרלוואנטיים, כשמצורפים אליהם שטרות לפירעון על-פי דרישה. כן קבע כתב האשראי, כי the credit is" " .available for negotiation in israelהבנק המודיע (ה-advising Bank) נקבע להיות בנק כללי בתל-אביב. כשהציגה המערערת את המסמכים לתשלום (לא לפני שהתגלע סכוך הקשור לביצוע חוזה המכר בינה לבין חברת topcoatהנ"ל), סירב הבנק המשיב לפרוע את האשראי בנימוק, כי המסמכים הוצגו באיחור ואינם תואמים את דרישותיו של כתב האשראי. בעקבות זאת פנתה המערערת לבית-משפט בתביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיב. כמו-כן ביקשה וקיבלה רשות להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. הבנק הגיש בקשה לביטול רשות ההמצאה לחו"ל, וזו נדחתה על-ידי בית-משפט השלום, אך הערעור ברשות, שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי, התקבל, והצו המרשה מסירה בחו"ל בוטל. מכאן הערעור שלפנינו. .3(א) לעניין החלטותיהן של הערכאות שקדמו לנו, מן הראוי להוסיף כדברים האלה: בית-משפט השלום ביסס את מתן הרשות להמצאה על תקנה 467(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(כיום תקנה 500(5) לתקנות סדר הדין האזרחי. תשמ"ד-1984, להלן - התקנות) תוך קביעה, כי לפחות חלק מפעולת התשלום של האשראי הדוקומנטרי צריך היה להתבצע בארץ. כן קבע בית-משפט השלום, כי גם דרישות תקנה 567(5)(א) (כיום תקנה 500(4)(א)) מתקיימות כאן, שכןתוקפן המחייב של כתב האשראי נוצר עם הגיעו לארץ, והמשיבה ראתה בו מסמך מחייב, המאפשר לה לפעול על פיו רק עם הגיע כתב האשראי לישראל. ולכן יש לראות באשראי הנ"ל חוזה שנעשה בישראל. (ב) בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על יסוד הטעמים הבאים: ראשית קבע, כי הואיל וכתב האשראי קובע, כי מקום פרעונו בלונדון, הרי ההפרה, הקשורה לאי-פירעון, נעשתה גם היא במקום זה, ולכן דרישת תקנה 467(6) (כיום תקנה 500(5)) לא התקיימה. שנית, לא נתקיימה גם החלופה המובאת בתקנה 467(5)(ב) (כיום 500(4)(ב)), המתייחסת לחוזה שנעשה במדינת ישראל בידי מורשה, שכן אפילו בנק כללי הוא מורשה של המשיב, הרי לא הוא ערך את החוזה. שלישית, אשר לתקנה 467(5)(א) (כיום 500(4)(א)), דחה בית המשפט המחוזי את הטענה, כי כתב האשראי הוא הצעה מזכה (במובן סעיף 7לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), וקבע, כי לפי הסיווג העיוני של האשראי הדוקומנטרי יש לראותו כערבות, וזו נוצרת לפי סעיף 3לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, בהתחייבות הערב להודה עליה שנתנה לנושה. יוצא, לדעת בית המשפט, שהחיוב של הבנק נכנס לתוקף עם שיגור כתב האשראי לנהנה, היינו בעוד כתב האשראי היה בארצו של הבנק המוציא, ומחוץ לגבולות מדינת ישראל, ולכן החוזה לא נערך במדינת ישראל, כדרישת התקנה. לבסוף הוסיף בית המשפט המחוזי, כי גם מבחינת מאזן הנוחות של הצדדים - או, ליתר דיוק, מבחינת נוחותו של הבנק המשיב - היה מקום להימנע מלאפשר את המצאת ההזמנה לשיפוט במדינת ישראל לחו"ל. .4טענות המערערת: (א) המערערת טוענת, כי האשראי הדוקומנטרי הוא חוזה, שנכרת בינה לבין המשיב במדינת ישראל, שכן יש לראות את כתב האשראי כהצעה, שנשלחה אליה ושקובלה על-ידיה בדרך של התנהגות (סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי)) במדינת ישראל. לכן טוענת המערערת, כי מתקיימים תנאי החלופה, המובאת בתקנה 500(4)(א) לתקנות, ויש לראות את החוזה הנ"ל כחוזה שנכרת בישראל. (ב) לחלופין טוענת המערערת, כי מדובר בהצעה מזכה, שכריתתה עם הגעתה לידיעה הניצע, זה גם כן אירע במדינת ישראל. (ג) עוד טוענת המערערת, כי כתב האשראי איננו ערבות, או, לחלופין, אפילו יראו אותו כערבות, אין כל קביעה מפורשת בסעיף 3לחוק הערבות, כי חוזה הערבות נכרת דווקא במועד שיגור ההודעה על הערבות לנושה. יש לפרש את המילים "...שהודעה עליה ניתנה לנושה" בסעיף 3לחוק הערבות כמורות על כריתת החוזה בזמן מסירת ההודעה על הערבות לנושה ואת מקום כריתת החוזה כמקום המסירה. (ד) אשר לשיקולי הנוחות, טוען בא-כוחה של המערערת, כי אין כל מקום להעדיף את שיקולי הנוחות של הבנק על אלו של היצואן, ובכל אופן, בהתקיים אחת העילות, המובאות בתקנה 500, אין כל מקום לכך שבית-משפט ישראלי ישלול מעצמו סמכות במקרה כגון זה שלפנינו. .5טענות המשיב: (א) המשיב טוען, כי יש לאמץ את קביעתו של בית המשפט המחוזי לגבי מקום הביצוע של חיובי המשיב, שנקבע על-ידי כתב האשראי להיות לונדון. לא מתעוררת כאן בעיה של הפרת החוזה במדינת ישראל, וממילא אין מקום להחיל במקרה דנן אתתקנה 500(5) לתקנות. (ב) אשר לשיקול הדעת של בית המשפט לגבי אישור המצאה לחו"ל, טוען בא-כוחו המלומד של המשיב כי: (1) הציון של "מקום התשלום בלונדון", שהובא בכתב האשראי, כמוהו כתניית שיפוט; (2) מנימוקי נוחות אין זה סביר לחייב בנק, המוציא אשראים דוקומנטריים ליצואנים בכל העולם, להתדיין בכל הארצות, שאליהן הוא שולח כתבי אשראי כאלה; (3) היצואן יכול להבטיח לעצמו שיפוט בארצו, על-ידי כך שהיה דורש אישרור (confirmation) של האשראי הדוקומנטרי מבנק מקומי; (4) הקשר של האשראי לאנגליה הוא חזק ומשמעותי יותר מזה אל ישראל. (ג) אשר לתחולת הוראותיה של תקנה 500(4)(א), טוען המשיב, כי כתב האשראי הדוקומנטרי הוא מבחינת סיווגו החוזי בגדר הצעה חוזית, כאשר הקיבול מבוצע על-ידי מסירת הדוקומנטים לידי הבנק, או התחייבות לשיפוי במסגרת סעיף 16לחוק הערבות. או חוזה לטובת צד שליש בין הקונה הפותח אשראי דוקומנטרי לבין הבנק המוציא כאשר הצד השלישי הוא היצואן. כתב האשראי איננו הצעה מזכה, שכן יש בו חיובים המוטלים על הניצע. .6האשראי הדוקומנטרי ככלי מסחרי הוא תולדה של התפתחות ארוכת שנים של הפראקטיקה הבנקאית והמסחרית הבינלאומית, והוא נשלט כיום עלידי מערכת כללים מוסכמת ואוטונומית, המוכרת במישור היחסים המסחריים הבינלאומיים ונוהגת בהם, ואשר מסדירה את מרביתן של הסוגיות המשפטיות שמוסד זה מעורר. הכרעה שיפוטית שתסווג את כתב האשראי למסגרתו של תחום משפטי המוכר לשיטת המשפט המקומית לצורך הכרעה בבעיה ספציפית כלשהי, עלולה להתגלות כמעוררת קשיים, כאשר יתבקש היישום של הסיווג הנ"ל לקושיה שתתעורר בהקשר לאשראי הדוקומנטרי במישור אחר. דוגמה לקושי הנ"ל מהווה פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעניין שלפנינו, שלפיו יש לראות את כתב האשראי כערבות. סיווג כזה, אפילו נניח שיביא לתוצאה רצויה בשאלה של קביעת הסמכות הבינלאומית, יוליך, למשל, מאידך גיסא לפגיעה בעקרון אוטונומיה של כתב האשראי ולניתוקו מחוזה המכר (ראה סעיפים 4(א) ו-7(א) לחוק הערבות), עיקרון, אשר על חשיבותו המרכזית בשיטת האשראי הדוקומנטרי עמד כבר בית-משפט זה בר"ע 646/84 ([1]. הוא הדין בהצעת בא-כוחו המלומד של המשיב, שהציע לראות את האשראי הדוקומנטרי כחוזה לטובת צד שלישי (סעיף 37לחוק החוזים (חלק כללי)). במרוצת השנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים ושונים להציע פתרון נאות לשאלת סיווגו המשפטי של האשראי הדוקומנטרי (ראה h.c. guttridge and Th 6,london) m.h. megrah, the law of bankers commercial credits 33- 28( 1979,. Edובהרחבה אצל e.p. ellinger, documentary letters (122- 39, part ii(1970) .of creditנסיונות אלו יותר משהראו מהו הפתרון המושלם הצביעו על הקשיים המתלווים לכל פתרון של סיווג. למרות שבאי-כוח הצדדים עסקו רבות בשאלה של הסיווג העיוני, כאשר כל צד טורח להעלות את האפשרויות הנוחות לו בהקשר זה, הרי, למעשה, במקרה דנן, על- מנת להגיע להכרעה בשאלה הקונקרטיתשל קיום הסמכות המוגדרת בתקנה 500(4)(א) לתקנות, אין צורך להכריע סופית ולקבוע מסמרות בשאלה זו. דיינו אם נסתפק בקביעה, המקובלת כיום על מרביתם המכרעת של העוסקים בנושא זה, כי אופיו של החיוב, הנוצר על-ידי התחייבותו החד-צדדית והבלתי הדירה של הבנק המעניק למוטב כתב אשראי דוקומנטרי, הוא חוזי ביסודו (ראה 122ellinger, supra, atוכן sellers and" , p.n. todd( 474, . 468J. Bus. L[1983] " .and documentary creditsהחלת קביעה כזו במשפטנו מותירה מרחב תמרון מספיק כדי ליישם את הכללים והעקרונות של דיני החוזים בלי לפגוע בכללים המיוחדים והספציפיים, הקשורים לאשראים הדוקומנטריים, במסגרת סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). השאלה הנשאלת עתה היא, מהי התוצאה של הקביעה האמורה לגבי השאלה של קיום הסמכות בהתאם לתקנה 500(4)(א) האמורה, היינו, בשאלה היכן נכרת החוזה האמור. נאמר כבר בשאלה זו, כי אין צורך לנסות ולהקיש לעניין אשראי דוקומנטרי מסוגי חוזים אחרים אלא יש לבחון את הדינים החלים על האשרא הדוקומנטרי עצמו. בחינתם של כללים אלה מראה, כי האשראי הדוקומנטרי הבלתי הדיר מחייב את הבנק המוציא, מבחינה משפטית, ברגע שנמסר לידיו של המוטב (ראה: ; 33gutteridge, supra, at . 40ellinger,supra, atהשווה uniform commercial code, forms and (B)106-. 5materials, s). החל מרגע זה ואילך נכנס לתוקפו החיוב של הבנק, אשר הוא, לפי מהותו חיוב לשלם עם הצגת מסמכים מתאימים. כריתת החוזה מתבצעת איפוא עם מסירת כתב האשראי לידיו של המוטב. מקום כריתת החוזה הוא על-כן, במקרה דנן, בארצו של היצואן, קרי במדינת ישראל. יוצא, שמתקיימים תנאי תקנה 500(4)(א), המעניקה סמכות לבית-משפט בישראל לאשר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. מסקנה זו פוטרת אותנו כאן מן הצורך לבחון את השאלה, אם מתקיימות החלופות האחרות של תקנה 500, שבהן דן בית המשפט המחוזי. .7התוצאה האמורה, לפיה יש לבית-משפט ישראלי סמכות לדון בסכסוך בין יצואן ישראלי שקיבל לטובתו אשראי דוקומנטרי מבנק מחו"ל, מתבססת לא רק על קיומה של העילה הורמאלית לפי תקנה 500(4)(א), אלא גם על שיקולי מדיניות, הקשורים למהותו של מכתב האשראי. כתב האשראי הוא בגדר התחייבות של בנק, שמטרתה הענקת ביטחון ליצואן על-ידי "הבטחת תשלום מוחלטת" ("absolute obligation")(ראה ,[4] (1958) . Sons v. British imex industries ltd& hamzeh malas 129at). יתרונה של התחייבות זו נעוץ בכך, שהיצואן השולח סחורה לארץ אחרת יכול להיות סמוך ובטוח, כי אם יעמוד בתנאיו של כתב האשראי, יזכה גם לקבל לידיו את התשלום בפשטות ובמהירות וללא חשש מהצורך לרדוף אחרי כספו בארצו של הקונה (ראה ר"ע 646/84 [1] הנ"ל, בעמ' 697). נתונים אלה מתיישבים ללא ספק עם מתן האפשרות ליצואן לתבוע את הבנק בארצו של היצואן ולא להיזקק לניהול הליכים בארץ אחרת, במקרה שהבנק מסרב לשלם, שהרי דבר זה יכול היה לפגוע קשות ביעילות ובכדאיות של השימוש באשראים דוקומנטריים לאור מטרתם האמורה (ראה c.m. schmitthoff, the law and practice of 261(1980) ,.th ed 7,london) .international rade העובדה, שהיצואן יכול להבטיח את עצמו ביתר שאת על-ידי דרישה שהאשראי הנ"ל יאושרר על-ידי בנק אחר בארצו שלו תמורת תשלום נוסף לבנק כזה, עדיין איננה מחלישה את המסקנה המובאת לעיל, שכן האישרור, שניתן על-ידי הבנק המאשרר, הוא בגדר התחייבות עצמאית של אותו בנק. הבאה בנוסף להתחייבות המקורית של הבנק המוציא את מכתב האשראי ולא במקומה (ראה (B) 10articleשל ה- uniform customs and practice for (. Rev1983) documentary creditsשפורסמו ב- of the. 400no International chamber of commerceוכן gutteridge, supra, at) .72גם שיקולי הנוחות, שבא-כוחו המלומד של המשיב הרבה לעסוק בהם, אינם מטים את הכף לטובת גירסתו ואינם מצדיקים הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט על-מנת לסרב לבקשת ההמצאה לחו"ל על-אף קיום אחת העילות הנקובות בתקנה 500הנ"ל, אלא ההפך הוא הנכון. בית המשפט הזה כבר עמד על כך, שבחוזה מסחרי בינלאומי, שבו יושבים שני הצדדים בארצות שונות, במרחק רב זה מזה, נוחותו לעניין היפוט של צד אחד פירושה בהכרח אינוחותו של הצד האחר (ע"א 433/64[2], בעמ' 167מול אות השוליים ב). כנגד השיקול, כי הבנק, כמי שמעניק אשראי דוקומנטרי ליצואנים בכל חלקי תבל, אינו חפץ להתדיין בכל מקום שאליו מגיעים כתבי האשראי שלו, עומד הטיעון, כי מי שמבקש לעמוד בקשרים מסחריים עם גורמים ברחבי תבל, חייב להשלים עם האפשרות, שבאחד הימים ייתבע לדין באחת הארצות, אשר עמן הוא מבקש לסחור (ע"א 98/67[3], בעמ' 251מול אותיות השוליים ב-ד). הטיעון האחרון נכון מקל וחומר לעניין שלפנינו: כאן לא מדובר ביצרן, המשווק סחורה לכל חלקי תבל (כפי שהיה בע"א 98/67 [3] הנ"ל), אלא בבנק, שהוציא כתבי אשראי דוקומנטריים, שהם, כאמור, "התחייבות אבסולוטית" לתשלום, המיועדת לספק ביטחון לאותם יצואנים שמקבלים אותה. בנסיבות אלה בוודאי אין מקום לקבוע, כי שיקולי הנוחות של הבנק מצדיקים חיוב אותם יצואנים להישפט בארצו שלו דווקא. המשיב הסתמך על כך, שהתשלום על-פי כתב האשראי היה אמור להתבצע בלונדון, דבר שקושר ת כתב האשראי, לדעתו, לאנגליה ואף מהווה, לטענתו, מעין "תניית שיפוט", המחייבת את הצדדים להישפט לפני בית-משפט אנגלי. השקפה זו אינה מקובלת עליי. העובדה, שנוסח כתב האשראי קובע, כי סכום האשראי מיועד לתשלום בלונדון ("payable in london"), יוצרת אמנם זיקה מסוימת, הקושרת את האשראי לאנגליה. אולם קיום זיקה זו איננו משפיע באופן החלטי על קביעת מקום השיפוט, כי יש להתחשב גם בשאר הזיקות העובדתיות בעניין ברירת הדין, הקשורות לכתב האשראי, המתייחסות ליחס החוזי, שנוצר על-ידי כתב האשראי בין הבנק המוציא למוטב (ראה: offshore international v. Banco; 214gutteridge, supra, at: 401, at[5] (1977) central). ודאי שאין בכך כדי לקשור את כתב האשראי בזיקה מוחלטת לאנגליה, באופן שיחייב בית-משפט ישראלי לשלול את סמכותו לדון בעניין: הזיקות של כתב האשראי לבית המשפט הישראלי, קרי העובדה, שכתב האשראי הוצא לטובת יצואן ישראלי ונשלח דרך בנק ישראלי (הוא הבנק הכללי), שוללות מסקנה מרחיק לכת כזו של שלילת השיפוט מבית-משפט ישראלי, שקנה סמכות מכוח תקנה .500אשר לעניין קיום תניית השיפוט; המשיב הוא זה שניסח את כתב האשראי, ולו רצה בכך, יכול היה לנסח תניית שיפוט מפורשת, המעניקה סמכות לבית-משפט אנגלי בעניין כתב האשראי (אגב, גם אז לא היה בכך כדי לשלול סמכותו של בית-משפט ישראלי לדון בעניין (ראה ע"א 433/84 [2] הנ"ל, בעמ' 165, אולם עניין זה איננו מתעורר במקרה שלפנינו). ודאי שאין בניסוח הנוכחי - שאינו מכיל תניית שיפוט מפורשת - כדי להוות תחליף מחייב לתניית שיפוט במובנה הרגיל, וכל ספק בעניין זה פועל ממילא כנגד המשיב, שניסח את כתב האשראי. זאת ועוד, גם בפסיקתן של מדינות אחרות אין למצוא כל תימוכין לעמדה, המוצעת על-ידי המשיב. למשל, בפרשת power curber v. Bank of kuwait[6] (1981), אותה מזכיר בא-כוחו המלומד של המשיב בסיכומיו, לא נמנע בית-משפט אנגלי מלדון בתביעה של מוכר מצפון קרולינה כנגד בנק כוויתי, כשבית המשפט מציין מפורשות (שם, בעמ' 613), כי לעיסקת היסוד או לאשראי הדוקומנטרי עצמו לא היה כל קשר לאנגליה, והיה ברור, כי התביעה הוגשה באנגליה רק משום שניתן היה להגיש שם תביעה נגד הבנק באופן נוח לתובע. מכל האמור לעיל נובע, כי הן לאור הכללים החלים אצלנו בעניין הסמכות הבינלאומית והן לאור שיקולי מדיניות לעניין תביעות בקשר לתביעות של גורמים ישראליים על יסוד אשראי דוקומנטרי, אין כל מניעה לכך, שבית-משפט ישראלי ידון בתביעה של המערערת כנגד הבנק המשיב בהתאם לסמכות, שאותה מקנה לו תקנה 500(4)(א) לתקנות. על-כן הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומשיב את החלטתו של בית-משפט השלום על כנה. המשיב יישא בהוצאותיה של המערערת בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום הפועל בסכום של 000,500, 1שקלים. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. אשראיסמכות שיפוט