האם ניתן להגיש בקשה לצו מניעה זמני בלבד - מבלי להגיש תביעה עיקרית ? סעד זמני נועד להבטיח את אפשרות מימושו של הסעד העיקרי לכשיינתן ומשכך, ככלל, אין מקום ליתן סעד זמני אלא במסגרת תובענה שהוגשה, המגלה עילה (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 530-531 (מהדורה עשירית, 2009) קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לצו מניעה זמני ללא הגשת תביעה עיקרית: זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך) מיום 17.2.2011, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני האוסר על העברת המקרקעין שבמחלוקת. העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין הן אלה: 1. המשיבה 1 (להלן: החברה) הינה חברה בהליכי כינוס נכסים. במוקד המחלוקת בין המבקשים לכונס הנכסים שמונה לחברה (להלן: כונס הנכסים) עומד הסכם פשרה שנחתם בין המבקשים (שהינם בני משפחה אחת) לבין החברה לפני כעשור וטרם כינוסה, בקשר עם המקרקעין המצויים בחולון והידועים כגוש 6995, חלקות 68 ו - 69, (להלן: המקרקעין). הסכם הפשרה נחתם בעקבות תביעה שהגישה החברה נגד המבקשים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 84745/96) לסילוק ידם מן המקרקעין לאחר שפלשו אליהם והקימו בהם מבנים שונים ומוסך למכוניות. הסכם הפשרה שהושג במסגרת אותה תביעה קיבל תוקף של פסק-דין (להלן: הסכם הפשרה או פסק-הדין) ובחלוף כעשור עם כינוס נכסיה של החברה, פעל כונס הנכסים למכירת המקרקעין למשיבה 2. המבקשים מצידם פנו לבית משפט קמא ועתרו לצו זמני אשר ימנע את העברת המקרקעין בטענה שמכירת המקרקעין למשיבה 2 כשהם פנויים מכל אדם או חפץ מהווה הפרה של הסכם הפשרה. המבקשים טענו כי יש לפרש את הסעיף הרלוונטי בהסכם הפשרה המאפשר את דחיית מועד פינוים מן המקרקעין עד למועד בו תודיע להם החברה כי המקרקעין דרושים לה, כסעיף החל רק במקרים שבהם המקרקעין דרושים לחברה במובן הפיזי, קרי לשם בניה עליהם בפועל ולא לשם מכירתם במסגרת הליכי חדלות פרעון. ביום 17.2.2011 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך) את הבקשה וקבע כי אין לקבל את פרשנותם המצמצמת של המבקשים לסעיף הואיל ופרשנות זו אינה מתיישבת עם אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתקף מהסכם הפשרה ומנסיבות כריתתו. בית המשפט ציין, בין היתר, כי הוראות הסכם הפשרה מעידות על כך שמדובר בהסכם שהוא, כל כולו, הליכה לפנים משורת הדין לקראת פולש, כי הארכה שניתנה למבקשים להישאר במקרקעין הייתה זמנית בלבד וכי המבקשים התחייבו מצידם שלא להוסיף ולהערים קשיים על החברה. בית המשפט הוסיף וציין כי התניה האוסרת על המבקשים להערים קשיים על החברה מתייחסת, מבחינה לשונית צרה, להליכי התכנון בקשר עם המקרקעין אך לשיטתו, רוחה של תניה זו יפה מקל וחומר גם להליכי חדלות פרעון המקימים צרכים דוחקים עוד יותר לניצול משאביה של החברה באופן מהיר ויעיל לשם הבטחת מקסום פרעון החובות לנושיה. עוד קבע בית המשפט כי הפרשנות המרחיבה להסכם הפשרה לפיה מושג ה"צורך" של החברה במקרקעין אינו מוגבל לצורך פיזי בלבד, נתמכת בעובדה כי בהתאם להוראות ההסכם רשאית החברה לדרוש את פינויים של המבקשים מן המקרקעין לפי שיקול דעתה ובכפוף למתן התראה מוקדמת של שלושה חודשים מראש, מבלי שהיא נדרשת לנמק דרישה זו. לבסוף, קבע בית המשפט כי גם שיקולים שבמדיניות משפטית כללית תומכים בדחיית הבקשה לצו מניעה זמני. זאת בהינתן העובדה כי תופעת הפלישה וההשתלטות על מקרקעיה של חברה מתוך ידיעה או למצער תקווה בדבר האפשרות לעשות שימוש בפלישה כקלף מיקוח ביום בו תפותח הקרקע, הפכה לתופעה ועל בתי המשפט להילחם בתופעה נפסדת זו. בייחוד כך, במקרים דוגמת המקרה דנן, בהם בעלי הזכויות במקרקעין הלכו כברת דרך ארוכה לקראת הפולש, לפנים משורת הדין, ואילו הוא מצידו מפר את הסכמותיו ומעלה דרישות חדשות כאילו היה בעל זכויות בנכס. נוכח התנהלות המבקשים ועל רקע נסיבות המקרה בכללותו, הוסיף בית המשפט וקבע כי המבקשים יישאו בתשלום הוצאות כונס הנכסים והמשיבה 2 בסכום כולל של 100,000 ש"ח, אשר יחולקו ביניהם בחלקים שווים. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, המופנית הן נגד עצם ההחלטה הדוחה את הבקשה לצו מניעה זמני והן נגד חיובם של המבקשים בתשלום הוצאות משפט. 2. דין הבקשה להידחות. סעד זמני נועד להבטיח את אפשרות מימושו של הסעד העיקרי לכשיינתן ומשכך, ככלל, אין מקום ליתן סעד זמני אלא במסגרת תובענה שהוגשה, המגלה עילה (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 530-531 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). כפי שעולה מתגובת המשיבה 2 הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה על ידי המבקשים מבלי שהוגשה כל תביעה עיקרית מטעמם וגם עד למועד הגשת התגובה האמורה (קרי בחלוף כחמישה חודשים מיום מתן ההחלטה בבקשת צו המניעה הזמני), לא הגישו המבקשים כל תביעה כאמור. די בעובדה זו כדי להצדיק את דחיית בקשת רשות הערעור ככל שהיא נוגעת לצו המניעה הזמני. יוער, עם זאת, כי גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענות שהעלו המבקשים כנגד קביעותיו של בית משפט קמא. כפי שפורט, סבר בית משפט קמא כי הסכמת החברה לאפשר למבקשים להישאר במקרקעין בחלוף השנים ניתנה לפנים משורת הדין ואין בה כדי למנוע את פינוים מן המקרקעין בעת הזו. מסקנה זו נתמכת בהוראת סעיף 2.א. להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, הקובעת כי על מנת שהמבקשים יחשבו כמי שמילאו אחר פסק-הדין עליהם לפנות ולסלק ידם מן המקרקעין ולהחזירם לידי החברה כשהם נקיים מכל אדם וחפץ וכן בהוראת סעיף 2.ה. להסכם הפשרה לפיו רשאית החברה- גם אם נדחה מועד פינוי המקרקעין- לדרוש את פינויים בכל עת בהתראה מוקדמת של שלושה חודשים שתינתן למבקשים. הדרישה למנוע ולו באופן זמני את העברת המקרקעין מכונס הנכסים (הבא לעניין זה בנעלי החברה) לידי המשיבה 2 אין לה, אפוא, על מה שתסמוך ובצדק דחה אותה בית המשפט קמא. אשר לסוגיית הוצאות המשפט. לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בסוגיית פסיקת ההוצאות וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעת זה למעט במקרים חריגים ובין היתר, מקום בו נפלה בהחלטה טעות קיצונית או אם ניתנה ההחלטה בהעדר הנמקה. הטעם להלכה זו נעוץ בעובדה כי בהיות הערכאה הדיונית זו שבפניה נשמע ההליך, מטבע הדברים העובדות הנוגעות להתנהלותם של בעלי הדין כמו גם הגורמים האחרים שיש בהם כדי להשליך על סוגיית פסיקת ההוצאות מצויות בידיעתה (ראו רע"א 6568/05 כץ נ' כץ, פסקה ג' (, 17.8.2005)). בענייננו קביעת בית משפט קמא בסוגיית הוצאות המשפט נסמכה על התרשמותו מטיב טענותיהם של המבקשים והתנהלותם בהליך שבפניו ולא מצאתי כי נפל בקביעתו זו כל פגם שיש בו כדי להצדיק התערבות.  סיכומם של דברים, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת כונס הנכסים של החברה ובשכר טרחת בא כוח המשיבה 2 בסך 10,000 ש"ח כל אחד. צו מניעה זמניצוויםצו מניעה