הארכת מאסר על תנאי חב הפעלה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מאסר על תנאי במקום הפעלתו / הארכת מאסר על תנאי חב הפעלה: .1 סעיף 56(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע, כי בית-משפט שהרשיע נאשם, אשר נגדו תלוי ועומד עונש של מאסר-על-תנאי בשל עבירה נוספת, ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר, רשאי שלא להורות על הפעלתו של המאסר-על-תנאי אלא לצוות, מטעמים שיירשמו, כי תקופת התנאי תוארך לתקופה נוספת, שלא תעלה על שנתיים, וזאת אם בית המשפט שוכנע, שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר-על-תנאי. .2סעיף 56(ב) מוסיף וקובע סייג שני לסמכותו האמורה של בית המשפט, אשר זה לשונו: "(ב) לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת"(ההדגשות שלי - מ' ש'). הנה כי כן עולה מנוסחו של סעיף 56, כי יש שני תנאים מצטברים להפעלת הסמכות הקבועה בו: ראשית, אי-הטלת מאסר (ומאסר כולל גם מאסרעל-תנאי; ע"פ 409/71 [1], בעמ' 475, וע"פ 130/80 [2], בעמ' 227); שנית, כי המדובר בהרשעה ראשונה בעבירה נוספת. .3השאלה הניצבת לפנינו לאור טענותיו של הסניגור המלומד של המבקש, עו"ד חקק, היא, מהי המשמעות של התנאי השני, היינו, מה מקיף הביטוי הרשעה ראשונה בעבירה נוספת. האם משמעותן של מלים אלה היא, כי ניתן להאריך את התנאי אך ורק אם ההרשעה מתייחסת למעשה עבירה נוסף אחד ותו לא, או שמא חובק ביטוי זה, למשל, גם מעשים, שבוצעו בשרשרת בזה אחר זה? לעניין זה אין חולק, כי עבירה תהיה בגדר עבירה נוספת אחת בלבד, גם אם מעשה העבירה מהווה, לפי תיאורו על-פי דין, הפרה של מספר הוראות חוק; היינו, האפשרות להחיל על המעשה (או המחדל) הוראות של מספר חיקוקים המגדירים עבירות אינה הופכת את העבירה האחת ליותר מעבירה נוספת אחת. סיכומו של דבר, עבירה היא נוספת גם אם כינוייו המשפטיים של אותו מעשה או מחדל עולים על אחד, ואם ניתן לגלות במעשה או במחדל, לאור יסודותיו, מספר עבירות כמובנה של מערכת נסיבות כגון זו לאור הסיפא לסעיף 186לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-.1982 מאידך גיסא, לא קיבל בית-משפט זה את התיזה המרחיבה, לפיה התיבות "הרשעה" ו"עבירה" מתייחסות להרשעה במועד אחד בבית המשפט, גם אם כתב האישום, בו מורשע העבריין, מכיל מספר עבירות: כך הועלתה בע"פ 10/71 [3], בעמ' 591, הטענה, כי "הרשעה" כאמור חובקת גם מקרה, בו נכללות בהרשעות מספר עבירות, ובלבד שההרשעה בכל העבירות תיעשה בעת ובעונה אחת. הערת אגב ברוח זו אמנם הובאה על-ידי השופט קיסטר בהמ' 39/67 [4], אך כבר בע"פ 536/70 [5] הוצג העניין באופן שאין בו משום אימוץ של ההשקפה הנ"ל, שהובעה אגב אורחא בהמ' 39/67 [4]. .4בע"פ 10/71 [3] הזכיר בית המשפט הזה מתוך הסכמה את דבריו של פרופסור ש' ז' פלר ברשימתו "מאסר על תנאי" הפרקליט כד (תשכ"ח) 149, לפיה המדובר בהרשעה אחת בעבירה אחת ותו לא, והרשעה במספר עבירות, אף אם הן נכללות בכתב-אישום אחד, מונעת הפעלת הסמכות לפי סעיף 56הנ"ל. כפי שנאמר בע"פ 10/71 [3], בעמ' 593: "לפי נוסח הסעיף 22, אין מנוס מן המסקנה כי המחוקק התכוון להתנות את הסמכות להארכת תקופת התנאי בקיומם של שני תנאים: איהטלת עונש מאסר על העבירה הנוספת וקיומה של עבירה נוספת אחת בלבד. במלים אחרות, כאשר הנידון למאסר-על-תנאי עבר יותר מעבירה נוספת אחת, אין זה חשוב אם יובא עליהן לדין באישום אחד שהוגש מלכתחילה על-ידי בא-כוח היועץ המשפטי או שהעבירות צורפו לאישום ביזמתו של הנאשם לפי סעיף 5לחוק הנ"ל ובין אם הורשע בכל אחת מהעבירות באישום נפרד. בכל אחד מהמקרים האלה לא יוכל הנידון ליהנות מן האפשרות להארכת תקופת התנאי. הקובע הוא לא העיתוי של ההרשעה אלא מספר העבירות שעבר הנידון תוך תקופת התנאי. המחוקק בפירוש קובע בסעיף 22(ב) הנ"ל כי הסמכות שניתנה להארכה בתנאים שהוזכרו בסעיף-קטן (א), ניתנה לגבי ,ההרשעה הראשונה על עבירה נוספת'. נאמר ,עבירה' ולא ,עבירות' ואי-אפשר להוציא את הסעיף מידי פשוטו. כשהנידון עובר יותר מעבירה אחת בניגוד לתנאי, נסתמת בפני בית המשפט האפשרות להיזקק לסמכות הארכת תקופת התנאי של סעיף 22ואין זה משנה אם העבירות נדונו בנפרד או במשפט אחד". (הערה: סעיף 22הנ"ל לחוק דיני העונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], תש"ל-1970, הוא כיום סעיף 56של חוק העונשין). .5בע"פ 248/71 [6] שב ונפנה השופט קיסטר להערת אגב, אותה הביא בהמ' 377/70 [7] ואשר הוזכרה גם בע"פ 10/71 [3] הנ"ל, בעמ' 592, ואשר לפיה: "על-כל-פנים אילו היה מדובר על מעשה אחד או מעשים הקשורים זה בזה באופן המהווים פעולה אחת אף-על-פי שבאופן טכני מחולקים למספר עבירות (כגון, פריצה וגניבה במקום אחד) הייתי מוכן לראות את המעשה כעבירה אחת והייתי אומר כי במקרה כזה מותר להאריך את התנאי". הוא מוסיף ואומר בע"פ 248/71 הנ"ל, בעמ' 558: "נראה לי כי פירוש כזה הוא הכרחי: שהרי יש שמעשה אחד מהווה מספר עבירות מבחינת דיני העונשין, וודאי שהמחוקק לא התכוון שאדם שעשה מעשה כזה, תינעל בפניו האפשרות ליהנות מהוראות סעיף .22 יתירה מזו, אם נתעמק במטרת החוק, נמצא שהמחוקק לא יכול היה להתכוון לצמצום תחולת סעיף 22רק למקרים בהם הנאשם עשה מעשה מצוצמם אחד בלבד, אלא מסתבר שכוונתו היתה שהסעיף יחול גם כאשר עשה מספר מעשים, הקשורים זה בזה מבחינת זמן, מקום וכו', שהם בעצם עבירה אחת אם כי לא במובן הטכני". בע"פ 89/81 [8] אומר השופט אלון, בעמ' 503-504: "לצורך הסמכות להארכת תקופת המאסר-על-תנאי, המשמעות של עבירה נוספת אחת אינה במובן הטכני, אלא אפילו ,מעשים הקשורים זה בזה באופן שמהווים פעולה אחת, אף-על-פי שבאופן טכני מחולקים למספר עבירות (כגון פריצה וגניבה במקום אחד) הייתי מוכן לראות את המעשה כעבירה אחת והייתי אומר כי במקרה כזה מותר להאריך את התנאי (מדברי השופט קיסטר בע"פ 248/71...; ההדגשה שלי - מ' א'). הרעיון, שביסוד ההוראה המאפשרת לבית המשפט להאריך את תקופת המאסר-על-תנאי, הוא לתת לעבריין הזדמנות לחזור למוטב, גם לאחר שחזר ונכשל פעם אחת נוספת, אם לדעת בית המשפט מן הראוי להאריך- אף עם העבריין; וכישלון אחד נוסף אינו זהה עם עבירה אחת נוספת במובן הטכני המצומצם של המונח ,עבירה' אלא במשמעות הרחבה של התנהגות פלילית, הנובעת מהחלטה אחת ומדחף פלילי אחד, גם אם יש בה בהתנהגות, מבחינה טכנית, עבירות אחדות. מטבעו של עניין אין להגדיר דברים אלה מראש, ועל בית המשפט יהא להעריך ולקבוע בכל מקרה ומקרה שלפניו, אם מדובר בכישלון חד פעמי או יותר מכך. סביר להניח, כי בדרך כלל ניתן לראות בהתנהגות הפלילית משום כישלון חד פעמי, כאשר מדובר במערכת עובדות אחת, שבוצעה בהזדמנות רצופה אחת (ראה: פרופ' א' אנקר, מאסר על תנאי (אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"א) 102ואילך, 108; ש' וסרקרוג, ,סמכות בית המשפט להאריך תקופת התנאי' משפטים ד (תשל"ב-ל"ג) 130, 137-138)". בבואו ליישם את דבריו הנ"ל לעובדותיו של המקרה שלפניו קבע בית המשפט, כי משיכת שיקים ללא כיסוי במספר מועדים שונים במשך תקופה של כארבעה חודשים אינה עבירה נוספת אחת, אף-על-פי שכל המעשים תוארו כפרט אישום אחד ומאוחד. כדברי בית המשפט, שם, בעמ' 504: "משיכתו של כל אחד ואחד מהשיקים מהווה עבירה בפני עצמה והתנהגות פלילית בפני עצמה, וצדק השופט המלומד בקבעו, כי יש כאן יותר מעבירה אחת נוספת". השאלה שבה ועלתה לאחרונה בע"פ 80/81 [9] ושם נדחתה, בעמ' 231, הטענה, כי יש לראות כעבירה אחת - "בעבירת הסגת הגבול, שבוצעה בתאריך 2.1.80, ובעבירת החזקת מכשירי פריצה, שנמצאו ברשות המערער כעבור חודש ימים - אף-על-פי שהוא שהה והתחבא באותו מקום עזוב במשך כל אותו חודש...". הסניגור המלומד הפנה אותנו גם לע"פ 705/81[10], אך בחינת נוסחו מעלה, כי לא ניתן ללמוד ממנו דבר-הלכה באשר לפרשנותו של סעיף 56הנ"ל. .6הוראת החוק אשר בה אנו דנים מתייחסת לעבירה נוספת, במספר יחיד, וכפי שכבר העיר פרופ' פלר במאמרו הנ"ל, המדובר, לאור הלשון שננקטה, בהרשעה אחת בשל עבירה נוספת אחת. בכך בוטאה כוונת המחוקק, אשר ראה מקום לאורך רוח כלפי עבריין-רצדיביסט, אם הסתבך במעשה עבירה אחד ויחיד, אך לא ראה את דחיית ההפעלה של העונש-על-תנאי כתופעה מתמשכת, בעלת גבולות בלתי ניתנים להגדרה מראש, המרוקנת את המוסד של עונש-על-תנאי מתוכנו ומכוחו המרתיע. ראוי להימנע על-כן מהמרתה של הנורמה, העולה ממלותיו של החוק, בנורמה היולית וגמישה, אשר איש אינו יודע להעריך מראש את שיעורה וגבולותיה, ואשר באה כאילו כדי לאפשר החלה חסרת תחומים ברורים של הוראותיו של סעיף 56הנ"ל. יש להבחין בין קבלתה של הוראת החוק, אשר תחומיה הוגדרו בסעיף 56כלשונה וכתוכנה, לבין הבעת הרצון הכללית שלא להיתפס לנוקשות שאינה מתחיבת מן הכתוב: הוזכר כבר, כי גם אם מעשה פלוני יכול להיות מתואר כעבירה לפי מספר חיקוקים שונים, עדיין נותר העניין בגדר עבירה נוספת אחת. ההגדרה הכוללת של מעשה העבירה הרחב האחד חובקת בתוכה את העבירות המשניות, שהן בגדר מרכיבים או מקבילים של ההגדרה הרחבה יותר של המעשה הכולל, והיא, כאמור, גם אם ניתן היה לפרק את המעשה לגורמים ולהגדיר קטעים ממנו כעבירות נפרדות: מי שעשה, בו במעמד, מעשים שונים שהם שרשרת אחת, המצטברת לעבירה כוללת אחת, כגון מי ששובר שמשה (היזק בזדון) כדי להיכנס לתוך בית דירה (פריצה, כניסה והתפרצות) ואכן עושה כן וגונב שם (גניבה), עדיין ניתן לראות את כל המסכת כעבירה נוספת אחת של התפרצות וגניבה, אם כי ניתן היה כאמור לפרקה למרכיבים רבים יותר. אך אם הוא עובר מדירה לדירה כדי לפרוץ או יעבור ברחובות העיר ויחטוף ארנקים, האחד אחרי האחר, אין לראות בכך עבירה נוספת אחת אלא מספר עבירות. שרשרת הפריצות אינה חופפת אף הגדרה של עבירה נוספת אחת, והכללתה בגדר עבירה אחת גם אינה תואמת את התפיסות המקובלות במשפט הפלילי. לעניין זה אין נפקא מינה, מהו המועד, בו נפלה ההחלטה לבצע את שרשרת מעשי העבירה, ואם כל כולה תוכננה מראש או האחת גררה אחריה את האחרת. זאת ועוד, לו גם ניתן היה לדעת תחילתו וראשיתו של דחף פלילי, עדיין נותר הסייג שבסעיף 56(ב) כלשונו, וזה האחרון אינו מתייחס, על-פי נוסחו, לדחף פלילי אחד אלא לעבירה נוספת. .7הוא שאירע כאן: בהתפרצות ובגניבה ניתן היה לראות עבירה אחת, אך השימוש ברכב במשך כשבוע ימים שאחרי הפריצה היה בגדר עבירה נפרדת, ולצורך ענייננו זו עבירה נוספת שניה. הטענה, לפיה בוצע הכול בעקבות דחף אחד כביכול, לא תסייע בידי המבקש כמבואר לעיל. כאמור אין בידינו כלים כדי למדוד כוחו ועצמתו של דחף פלילי אחד ואימתי יש לראותו כיוצר עבירות ברצף ואימתי יש בו אתנחתא והתחלה חדשה. אין לגלות טעם, מדוע נסטה כאן בפרשנותנו בצורה כה משמעותית ממלותיו של החוק החרות ומדוע ננסה להמיר נורמה ברורה בבלתי-ברורה וערטילאית. על-כן לא ראיתי יסוד לבקשה והחלטתי לדחותה. מאסר על תנאימאסר