סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980 קובע: "הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגימלה, שהיה זכאי לה לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה". סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה קובע: "9. (א) בחוק זה, "הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - ... (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם הנכס הוא של ילדו של הזכאי הנמצא עמו ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה; (ג) לענין סעיף זה, "נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח (בסעיף זה - דירת מגורים). "סכום שאינו מובא בחשבון" - סכום כמפורט להלן: (1) סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעמו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על הסכום הבסיסי כפול שש". מטרתו של חוק הבטחת הכנסה הינה, לאפשר סיפוק צרכיו המינימליים של מי שאין לו הכנסה מתאימה. אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו (דב"ע נב/ 111- 04 המוסד לביטוח לאומי נ' אחמד מוחמד אל חג'וג'י, פד"ע כד 507). נקודת המוצא בחוק הבטחת הכנסה הינה כי, בעל רכוש אינו זקוק לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימאלית (דב"ע נא/ 28- 04 מזל טוב מטילדה מטלון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 498). תקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הבטחת הכנסה"), קובעת: "כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר". תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה קובעת: "11. הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גימלה או של בן זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס - 1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגימלה; (2) אם הנכס הועבר לילדו, כל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפסקה (1)". מטרתה של תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה הינה למנוע העברת נכסים פיקטיבית שתאפשר קבלת גמלה בלא התנתקות מהרכוש. וכך פסק בית הדין הארצי לעבודה בהקשר זה בדב"ע נג/ 215- 04 מנסור סובחי נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך א (2) 674: "מכאן, כי מבוטח הפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסוימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין. במקרה כזה אין פיקציה המיועדת לעקוף את הוראות החוק. כמו כן, במקרים שההעברה נחשבת כתקפה כעבור חמש שנים ניתן לבדוק בתקופה זאת שלא נעשתה קנוניה בין המבוטח לבין בניו. כך, מבוטח שחתם על יפוי כוח בלתי חוזר נחשב כמי שהעביר את הנכס (דב"ע מז/04-96). לעומת זאת, מבוטח שנותן לבניו להשתמש בנכס, אך לא פעל כדי להעבירו ונשאר בעל המקרקעין עדיין נחשב כבעל הנכס לצורך חוק הבטחת הכנסה (דב"ע נג/04-137)". נזכיר, כי אם טוען הנתבע, כי לצורך חישוב זכאות של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, יש לקחת בחשבון הכנסה או אפשרות להפיק הכנסה מנכסים כלשהם, עליו הראיה לקיום יכולת זו של התובע להפיק מנכסים אלו הכנסה (דב"ע מג/04-162 חביב דהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 351).הבטחת הכנסה