הדבקת צו לסילוק יד על הדלת

מסירת הצו לסילוק יד היתה בהתאם לתקנה 2 (ג) לתקנות הקובעת שדי בהדבקת הצו על דלת המקרקעין כדי שתהיה מסירה כדין. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הדבקת צו לסילוק יד על הדלת: 1. לפני בקשה לביטול צו סילוק יד (להלן: "הצו") שניתן עפ"י חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"ד1981- (להלן: "החוק") כנגד המבקשת (להלן: "הישיבה"), והמתייחס לנכס הידוע כחלקה 51 בגוש 30438 (להלן: "הנכס"). 2. בא כח המשיבה (להלן: "העיריה") טוען כי אין לשמוע את הבקשה בנימוק שהיום מעמדו של הצו שניתן הוא כדין פסק דין חלוט. המועד להגשת בקשה לביטול הצו נקבע בסעיף 5 (א) לחוק ובמקרה שלנו המדובר בתוך 15 יום מיום קבלת הצו. הישיבה איחרה את המועד להגיש את הבקשה ועל כן אין לשומעה. העובדות: 3. ביום 13.2.98 הוצא צו סילוק יד עפ"י סעיף 4 (א) לחוק כנגד הישיבה. בצו נקבע שהישיבה תפסה את הנכס שלא כדין והיא נדרשה לפנותו בתוך 15 יום מיום קבלת הצו (נספח ב' לבקשה). 4. ביום 22.2.98 בשעה 15:30 נמסר הצו לידיו של מר שריד שוורצגורן. 5. למחרת מסירת הצו דהיינו ביום כ"ז בשבט תשנ"ח (23.2.98) שיגרו מתפללים של בית הכנסת מכתב ליועץ המשפטי של העיריה בו אישרו כי הם אלה שהזמינו את תלמידי הישיבה להשתמש בנכס (נספח א' לבקשה). 6. ביום י' באדר תשנ"ח (8.3.98) שיגר הרב עמיאל שרנברג ראש הישיבה מכתב אל מר יוחנן לוירר מנהל מח' הנכסים בעירית ירושלים (נספח ג' לבקשה), במכתב מודה ראש הישיבה: א. שהישיבה מחזיקה בנכס. ב. שהישיבה לא קיבלה היתר מהעיריה. ג. שהישיבה הוזמנה על ידי מתפללי בית הכנסת לעשות שימוש בנכס. טענות הישיבה 7. א. הצו לסילוק יד לא נמסר במשרדי העמותה, ולכן אין זאת מסירה כדין. ב. הישיבה החלה להשתמש בנכס בנובמבר 1997 בהזמנת ובהסכמת המתפללים. ג. הישיבה קיבלה לראשונה את הצו בשלהי חודש יולי 1998 ופנתה במועד ( ביום 4.8.98 ) בבקשה לביטולו. ד. העיריה פעלה שלא כדין במסגרת החוק כיוון שהנכס אינו מוחזק על ידה אלא ע"י המתפללים. ה. העיריה חרגה ממסגרת המועדים הקבועים בחוק כיוון שהישיבה נכנסה לנכס בנובמבר 97 והצו נחתם למעלה מ- 3 חודשים מיום שנודע על התפיסה (התפיסה התפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות העתק הגליון מיום 6.11.97 נספח ה' לבקשה) ועל כן על העיריה היה לפעול עד ליום 6.2.98. טענות העיריה 8. א. הצו נמסר כדין ביום 22.2.98 עפ"י תקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (טופס צו ומסירתו) התשמ"א - 1981 (להלן: "התקנות") ובתקנות קבעו דרך מיוחדת למסירת הצווים המוצאים עפ"י החוק. ב. פרסום הידיעה בעיתון אינו מלמד על ידיעת העיריה בדבר אחזקת הישיבה בנכס. לחילופין כל שניתן ללמוד מהידיעה שהישיבה החלה לפעול בקרית מנחם ולאו דוקא בנכס. ג. הישיבה לא הוכיחה מהי זכות החזקה של אותם מתפללים. המצב המשפטי 9. החוק נועד לשמור על נכסי הציבור. החוק הוא מה שנקרא חוק מיוחד (Lex Speciales) , מכאן שיש לפרש את הבקשה עפ"י העקרונות שקבעו המחוקק ומתקין התקנות. דיון 10. מסירת הצו היתה בהתאם לתקנה 2 (ג) לתקנות הקובעת שדי בהדבקת הצו על דלת המקרקעין כדי שתהיה מסירה כדין. בענין שלפני אין מקום כלל להזקק לטענה זו כיוון שאין מחלוקת שהמתפללים ידעו על קיומו של הצו כבר למחרת מסירתו שהוא 23.2.98, זאת ניתן ללמוד מהמכתב ששיגרו. אם לא די בכך מכתבו של ראש הישיבה לעירית ירושלים, הנושא את התאריך 8.3.98, מלמד שבעת כתיבת המכתב ידעה הישיבה על הצו. לכן אפילו אם אניח לטובת הישיבה שראש הישיבה שיגר את מכתבו מיד כאשר נודע לו הדבר לראשונה גם אז המועד להגשת בקשת ביטול הוא 15 יום לאחר הידיעה דהיינו: 23.3.98. בפועל הבקשה הוגשה כחמישה חודשים לאחר מכן (5.8.98) ועל כן צודק ב"כ העיריה כי לפנינו פסק דין חלוט, ואין להזקק לבקשת הביטול. 11. למעלה מן הצורך אוסיף: א. כי יש גם לדחות את הטענה שהעיריה איחרה בהוצאת הצו. זאת כיוון שהנחת המוצא של הישיבה כאילו הפרסום בעיתון יש בו משום הוכחה למועד שנודע לעיריה על תפיסת הנכס שגויה. להנחה זו אין בסיס משני טעמים הראשון ידיעה קונסטרונטיבית היא ידיעה שמקורה בדין ולא ידיעה רכילותית שיכול שהיא מגיעה לידיעת הנוגע בדבר ויכול שלא. מכאן שלא הוכח שהעיריה ידעה דבר התפיסה בנכס מהפרסום בעיתון . שנית, אין בידיעה שפורסמה בעיתון התייחסות לנכס. ב. אינני מוצא ממש גם בטענה שהישיבה קיבלה רשות מהמתפללים. אין מחלוקת שהנכס שייך לעיריה. זכויותיהם של המתפללים - "נותני הרשות" - לא הובהרה ולכן אין רשותם רשות. אוסיף גם שמעמדם של החותמים על מכתב הרשות כמחזיקים חוקיים גם הוא אינו ידוע. סעיף 5 לחוק מחייב את מבקש ביטול הצו להוכיח את זכותו להחזיק בנכס. וזאת ולא עשתה המשיבה. 12. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה ומחייב את הישיבה בהוצאות העיריה בסך 5,000 ש"ח.סילוק ידצווים