קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החמרת מצב ביטוח לאומי - תנועות צוואר: 1. בפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (להלן גם - "הועדה"), מיום 23.12.03, אשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער וכי יש להשאיר את דרגת נכותו כפי שנקבעה בעבר - 10% לפי תקנה 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - "התקנות"). המסכת העובדתית 2. המערער, יליד שנת 1941, נפגע ביום 18.8.96 בתאונת עבודה. כתוצאה מהתאונה נקבעה לו נכות יציבה כמפורט לעיל, בשל הגבלה קלה של התנועות בעמוד השדרה הצווארי. 3. המערער טען להחמרת מצב בכך שמגבלות התנועה הצוואריות שלו הן כעת קשות או לפחות בינוניות. ועדה רפואית, וכן ועדה רפואית לעררים מיום 28.2.02, דחו את טענותיו. לאור זאת הוגש ערעור קודם לבית דין זה (בל 5117/02) בו טען המערער, בין היתר, לאי לקיחה בחשבון של ממצאי ועדת נכות כללית, אשר קבעה לו 20% נכות בגין מגבלה בינונית בתנועות הצוואר. 4. בהסכמת המשיב, ניתן בערעור הקודם פסק דין, המחזיר את עניינו של המערער לועדה "על מנת שתתייחס לקביעות וממצאי הועדה מיום 18.1.02 שישבה בעניינו של המערער בנכות כללית, ותשקול האם אין באמור בה כדי לשנות את עמדתה בדבר הגבלה שנמצאה בע"ש צווארי של המערער" (להלן - "פסק הדין בערעור הקודם"). 5. בעקבות פסק הדין בערעור הקודם דנה הועדה פעם נוספת בעניינו של המערער, אך בלא לבדקו שנית על אף שביקש זאת. נימוקיה לכך היו כי פסק הדין לא חייב בבדיקה קלינית נוספת, וכן כי ממילא אין טעם בבדיקה כאשר המצב הרלוונטי הנו המצב ב - 9.10.02 ולא כיום. לגופו של עניין קבעה הועדה: "בעיון בפרוטוקול (הועדה לנכות כללית - ס.ד.מ) נרשם בקשר לצוואר: "כאבים בינוניים בתנועות הצוואר שינוי תחושה ביד ימין הפיזור לא ברור", זו בעצם כל תיאור הבדיקה הקשורה לצוואר ובהתאם לכך הפוסק קבע 20% נכות בקשר לע"ש צווארי שהועדה הנוכחית מתנגדת להעניק נכות בשיעור 20% לפי סעיף 37(5)(ב) שמדבר על הגבלה בינונית בתנועות ע"ש צווארי ולא על כאבים בינוניים... הועדה קבעה שההגבלה בע"ש הצווארי בסמוך לתאריך 9.10.02 היא לא יותר מקלה בהתאם לצילומים שביקשה בכיפוף אחורי מקסימלי ובכיפוף קידמי מקסימלי... לנ"ל לכל היותר הגבלה קלה בע"ש צווארי שבגינה הוענקה נכות מתאימה ואין החמרה". טענות המערער 6. המערער טוען כי הועדה טעתה טעות משפטית בכך שסירבה לבדקו, כאשר לא ניתן להתייחס בצורה עניינית לממצאיה של ועדת נכות כללית - כדרישת פסק הדין בערעור הקודם - ללא בדיקה גופנית, תוך הסתפקות בצילומי רנטגן בלבד. עוד טוען המערער כי בפעם היחידה בה נבדק ע"י הועדה (ביום 9.9.02 - הפגישה הראשונה של הועדה לעררים בעניינו) לא ניתן היה להשלים את הבדיקה עקב כאבים מהם סבל. 7. המערער מוסיף וטוען כי התייחסותה היחידה של הועדה לועדת הנכות הכללית מתעלמת מהפנייתו, ע"י אותה ועדה, לבדיקת נוירולוג ובדיקת EMG, הגם שהפנייה זו ותוצאות הבדיקות הן חלק בלתי נפרד, לגישתו, מהחלטתה של ועדת הנכות הכללית. בנוסף טוען המערער, כי הועדה נתלתה בהבדל הסמנטי שבין "כאבים בינוניים" ל"מגבלות בינוניות" הגם שברור מהשורה התחתונה של ועדת הנכות הכללית כי אכן פסקה למערער 20% בגין מגבלות בינוניות בע"ש הצווארי, וכאשר ממילא אין משמעות רפואית כלשהי למינוח "כאבים בינוניים". 8. המשיב מצידו טוען כי הועדה קיימה אחר פסק הדין במלואו בכך שהתייחסה לועדת הנכות הכללית ונימקה מדוע אינה מאמצת את קביעותיה. ועדת הנכות הכללית אמנם הפנתה את המערער לבדיקות מסוימות אך זאת לגבי מכלול מצבו, כאשר הועדה בענייננו התבקשה להתייחס לקביעה בנוגע לעמוד השדרה הצווארי בלבד. עוד טוען המשיב כי בנימוקי הערעור הקודם ציין המערער במפורש כי נבדק ע"י הועדה, מבלי שהעלה כלל את הטענה כי בדיקתו הופסקה באמצע או כי יש לבדקו שוב. הכרעה 9. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בהחלטת הועדה, בפרוטוקול קדם המשפט ובשאר החומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, מהטעמים שיפורטו להלן. 10. אין חולק כי בית דין זה מוסמך לדון, בערעורים על החלטות ועדות רפואיות לעררים, בשאלות משפטיות בלבד (סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995; דב"ע נז/50-1 אורי רשתי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך ל(2) 198). 11. על פי סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995, ועדה רפואית היא שאמורה לקבוע אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה, וככל שהתשובה חיובית - גם את דרגת הנכות. לועדה הרפואית לפיכך הסמכות הבלעדית לקבוע אם הנכות שטוען לה הנפגע נובעת מהפגיעה בעבודה, ואם קיים קשר סיבתי בין גורם התאונה לבין הנכות (דב"ע לה / 345-01 עזיז מועלם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 353, דב"ע נד/53-01 דניאל שכנאי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 162). 12. לעניין העדר בדיקה קלינית של המערער - יש לזכור כי מדובר בדיון חוזר באותה ועדה על פי פסק הדין בערעור הקודם, כך שלא חלה לדעתי חובה לבדוק את המערער שוב ככל שנבדק בפעם הראשונה (אלא אם נקבע בפסק הדין כי יש לבצע בדיקה נוספת, או אלא אם הדבר נדרש עניינית על מנת לקיים אחר פסק הדין בתום לב, כאשר שתי האפשרויות אינן חלות במקרה שלפנינו). בנוסף, לא שוכנעתי כי בדיקת המערער ע"י הועדה כפי שבוצעה בזמנו לא הסתיימה. זאת, הן מאחר שהמערער כלל לא טען זאת בערעור הקודם (כאשר ציין בנימוקי אותו ערעור במפורש כי "נבדק" - סעיף 6(א) להודעת הערעור הקודם) והן מקריאת פרוטוקול הועדה מיום 9.9.02, בו אמנם מצוין כי המערער "מתנגד להמשך תנועה פסיבית בטענה של כאב", אך תוך שהועדה השלימה את יתרת הבדיקה הגופנית בלא שמצאה לנכון לזמנו שוב. לאור זאת, וכאשר ההחלטה אם ניתן להסתפק בבדיקה כפי שנעשתה בתוספת לצילומי רנטגן הנה החלטה רפואית, אינני סבורה כי נפל פגם משפטי באי בדיקתו הקלינית של המערער פעם נוספת. 13. לעניין קביעותיה של ועדת הנכות הכללית - כבר נפסק כי קביעותיה של ועדה זו אינן מחייבות ועדה רפואית הפועלת לעניין נכות בעבודה (דב"ע נג/25-01 נאדר גזמאווי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 70), וכי בהחלט ייתכן מצב בו שתי ועדות רפואיות שהרכבן שונה יגיעו למסקנות שונות (דב"ע נא / 122-99 חיים רייזלר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 169). הגם שאחד מנימוקיה של הועדה בדחותה את מסקנות ועדת הנכות הכללית נראה כטכני גרידא (דגש על המינוח "כאבים בינוניים", כאשר סביר כי הכוונה היתה אכן למגבלות בינוניות) - אין זו סיבה מספקת בעיני להחזרת הדיון לועדה פעם נוספת. זאת, שכן השורה התחתונה של החלטת הועדה הנה ברורה, ולפיה בחנה את קביעותיה וממצאיה של ועדת הנכות הכללית, אך בחרה שלא לאמץ אותן. זו החלטה רפואית המצויה בשיקול דעתה הבלעדי של הועדה, ואין לנו אפשרות להתערב בכך. גם באי ההתייחסות המפורשת לבדיקות ה - EMG והנוירולוג אינני רואה פגם, וזאת מנימוקי המשיב כפי שפורטו לעיל. 14. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות.החמרת מצבצווארביטוח לאומי