כל אימת שנמנע המתקשר הראשון מלרשום הערת אזהרה לזכותו, תינתן עדיפות למתקשר השני. כך, למשל, מקום שבו לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה, כגון שהמוכר טרם נרשם כבעלים, לא יהיה מחדלו של הקונה הראשון משום חוסר תום לב (ראה ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730 (2001)). זאת ועוד, גם התנהגותו של המתקשר השני צריכה להבחן על פי עקרון תום הלב. בע"א 3180/05 ד"ר זריק נ' ג'רייס (ניתן ביום 29/4/07), אומרת כב' השופטת ע' ארבל: כל האמור לעיל אודות החובות המוטלות על הקונה הראשון ובנוגע לתום ליבו, שריר וקיים רק מקום בו הקונה השני תם לב. בעוד ששאלת תום ליבו של הקונה הראשון נבחנת בעיקר על פי רישום הערת אזהרה, שאלת תום ליבו של הקונה השני נמדדת על פי שני פרמטרים מרכזיים אחרים: תום לב סובייקטיבי ותום לב אובייקטיבי. הראשון - תום לב סובייקטיבי - עניינו אי ידיעתו של הקונה השני על העסקה הראשונה, בשעה שערך את עסקת המקרקעין. השני- תום לב אובייקטיבי- עניינו בדיקת פנקס רישום המקרקעין או מצב ההחזקות במקרקעין עצמם בידי הקונה השני טרם עריכת העסקה. במידה והקונה השני פעל בחוסר תום לב סובייקטיבי ו/או אובייקטיבי, הרי שאי רישום הערת אזהרה מצידו של הקונה הראשון לא יוביל לביטול עדיפותו, שכן במצבים אלה לא ניתן לומר כי אי רישום הערת האזהרה הוא שהוביל למצב של עסקאות נוגדות". דברים אלו משתלבים גם בדברי בית המשפט (כב' השופט ש' לוין) בעניין רוקר הנ"ל, שם הוא מציין: "עם זאת כך נראה לי - מותר לשקול בגדר הסוגיה שלפנינו בין שאר הנסיבות, לפי קנה מידה אובייקטיבי, גם את ההתנהגות המוסרית של הנוגעים בדבר [....] (עמ' 287). הערת אזהרה