העתקת דגם שמלה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העתקת דגם שמלה: לפני שתי תובענות למתן צו מניעה קבוע ופיצויים בגין גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ועילות נוספות, בשל העתקת דגם של שמלה, אותה עיצבה התובעת 1. רקע התובעת 1 (להלן: "התובעת") היא חברה בתחום האופנה העוסקת בעיצוב, ייצור, ייבוא, ייצוא ושיווק סיטונאי של פרטי הלבשה לילדים, בין היתר תחת הסימן המסחרי "SWEETGIRLSHOP". התובע 2 (להלן: "התובע") הוא מייסדה ומנהלה של התובעת. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") גם היא חברה העוסקת, בין היתר, בעיצוב ושיווק פרטי הלבשה לילדים. הנתבעים 2-5 הם מנהלים בנתבעת. הנתבע 6 הוא סוכן מכירות עצמאי העובד עם הנתבעת. התובעת עיצבה שמלה שהוגדרה כ"שמלת סטרפלס כיווצים" (להלן: "השמלה"), והחלה להפיצה במהלך שנת 2009. על פי הנטען בתובענה, לאחר שהחלה התובעת להפיץ את השמלה, גילו בעלי תפקידים בתובעת כי הנתבעת משווקת דגם לבוש המהווה לטענתם חיקוי מדויק של השמלה. ביום 28.5.09 נפגשו התובע ובנו מר יואב וולברומסקי, המשמש כמנהל שיווק המכירות בתובעת, יחד עם הנתבע 2 במטרה לעמת אותו עם טענתם בדבר העתקת דגם השמלה ולמנוע את המשך הפצתו על ידי הנתבעת. שיחה זו הוקלטה ותומללה על-ידי התובעים (להלן: "התמלול"). ביום 7.7.09 הגישו התובעים תובענה (ת"א 4757-07-09) שבה עתרו למתן צו מניעה קבוע שיימנע מהנתבעים להמשיך לשווק את השמלה, וכן למתן פיצויים, בסך 480,000 ₪ (להלן: "התובענה הראשונה"). ביום 18.8.09, למעלה מחודש לאחר הגשת התובענה הראשונה, הגישו התובעים את התובענה השנייה - ת"א 14361-08-09 (להלן: "התובענה השנייה"), שבה טענו כי על אף הנסיונות לסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט, המשיכו הנתבעים לשווק את השמלה וגרמו בכך נזקים נוספים לתובעים. גם בתובענה זו נתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע שימנע מהנתבעים להמשיך לשווק את השמלה, לצד פיצוי בשיעור 1,000,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לתובעים. בנוסף להגשת התובענה השנייה הגישו התובעים גם בקשה למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בתובענה, אולם בדיון שנערך לפני כב' השופטת מיכל נד"ב ביום 1.9.09 חזרו התובעים מבקשתם זו. כן הסכימו התובעים בדיון זה לאחד את שתי התובענות. ביום 15.12.10 התקיים לפני דיון הוכחות שבו נחקרו העדים הבאים: מטעם התובעים נחקרו הגב' סינטיה שוורצוולד - מעצבת בתובעת, מר אסף ויצמן ומר רועי פרג'ון - חוקרים פרטיים מטעם התובעים, מר יואב וולברומסקי והתובע. מטעם הנתבעים נחקרו הנתבעים 2,3,5,6, וכן הגב' ויולט כהן זד, מומחית מטעם הנתבעים שנחקרה על חוות-דעתה בנושא. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב והגיעה העת למתן פסק דין. טענות הצדדים טענות התובעים לטענת התובעים, הנתבעים הפרו באופן בוטה את זכויות התובעים בקניינם הרוחני. נטען כי דגם ההלבשה של השמלה הוא פרי עיצובה ופיתוחה של התובעת, והנתבעים העתיקו באופן מדויק דגם זה והפיצו אותו לחנויות. בהמשך לכך נטען כי הנתבעים מכרו את השמלות המועתקות במטרה לחסוך בעלויות המחקר, הפיתוח והעיצוב של דגמים משל עצמם. התובעים טוענים כי על אף שבפגישתם עם הנתבעים ביום 28.5.09 התחייב הנתבע 2 להפסיק להפיץ את דגם השמלה, בפועל המשיכו הנתבעים בהפצתו וגרמו בכך נזקים רבים לתובעת. התובעים מבססים את תובענתם המאוחדת על מספר עילות: גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות, גזל, הפרת חובה חקוקה, חוסר תו"ל במו"מ והתערבות לא הוגנת. התובעים אמנם העלו בכתבי התביעה עילות נוספות, אולם זנחו אותן בסיכומיהם. באשר לנזק, טוענים התובעים כי נגרם להם נזק ממוני מיידי כתוצאה מהפסד במכירת דגם השמלה. בעניין זה מדגישים התובעים כי המחיר המוצע עבור דגם השמלה שאותו משווקים הנתבעים נמוך מהמחיר המוצע עבור דגם השמלה שהם משווקים. בנוסף, טוענים התובעים לנזק עתידי למכירות, כמו גם לנזק למוניטין התובעת, ולעגמת נפש שנגרמה לתובע. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, התובעים אינם משלימים עם עצם קיומה של תחרות מסחרית בין יצרני ומשווקי מוצרי הלבשה לילדים ובחרו לעשות שימוש לרעה בהליכים משפטיים בכוונה לנגח את הנתבעים ולהכביד עליהם. לטענתם, דגם השמלה עוצב עבור הנתבעת 1 קודם לעיצובו ולשיווקו של דגם שמלת התובעים, וכי למעשה, התובעים הם שהעתיקו מאת הנתבעים את דגם השמלה, בהתבסס על דגם שמלת ילדים דומה, בעל גזרה זהה, אשר עוצב על ידי הנתבעת 3 כבר בתחילת שנת 2008 בהשראת דגמי שמלות כלה וערב. בהקשר זה נטען כי דגם התובעים כלל לא היה קיים בעת עיצוב דגם השמלה של הנתבעת. עוד נטען כי דגמים דומים לדגמי השמלות נושא התובענה, הן בגזרתם והן בקישוטים המוצמדים להם, שווקו בישראל ובעולם טרם שיווקם על ידי התובעים. לפיכך, אין בדגם השמלה כל מקוריות או חדשנות. בנוסף נטען כי לתובעים אין מוניטין כבית אופנה ובפרט לא בדגם נושא התובענה. הנתבעים טוענים שבפגישה שהתקיימה ביום 28.5.09 לא סוכם כי הם יפסיקו להפיץ את דגם השמלה, והם לא הפרו כל הסכם בהקשר זה. לבסוף נטען כי התובעים כלל אינם זכאים לפיצוי או לכל סעד אחר, שכן מעבר לכך שלא הוכחו עילות התביעה, אף לא הוכחו הנזקים שכביכול נגרמו לתובעים. עוד טוענים הנתבעים כי בנסיבות העניין אין לאפשר לתובעים לקבל פיצוי על דרך האומדה או פיצויים ללא הוכחת נזק. דיון והכרעה בפתח דיון זה אציין כי השוואת דגם השמלה של התובעים לדגם השמלה של הנתבעים מעלה כי הגם שהשמלות אינן זהות לחלוטין, קיים דמיון בולט לעין ביניהן. על אף שהנתבעים טענו בכתב ההגנה שהוגש בתובענה הראשונה כי הדגמים שונים, ואף גיבו טענה זו בחוות דעת של המומחה מטעמם - טענה זו נזנחה בסיכומיהם, ויש להסיק מכך כי הנתבעים ויתרו עליה. גם מדברי הנתבעת 3 בעדותה ניתן ללמוד על הדמיון הרב בין דגמי השמלות: "ש. לו היית יודעת שפייר גליו [התובעת] יוצא עם השמלה שלהם לשוק, האם היית נמנעת מלצאת לשוק עם השמלה שלך? ת. בוודאי, אני לא מעתיקה. אני אמנית." (עמ' 40 ש' 19-21 לפרוטוקול). הנה כי כן, הגם שלמעשה הסכימו הצדדים כי קיים דמיון רב בין הדגמים, נותרה ביניהם מחלוקת באשר לשאלה איזה מן הדגמים שווק קודם. הנתבעים אמנם טענו בכתב ההגנה כי התובעים הם שהעתיקו את הדגם מהנתבעת 3, שכן היא זו שעיצבה אותו עוד בתחילת שנת 2008, אולם גם טענה זו נזנחה בסיכומיהם. עם זאת, הנתבעים ממשיכים לאחוז בטענה כי לא הוכח ששיווק דגם שמלת התובעים קדם לשיווק דגם שמלת התובעים. בהקשר זה מפנים הנתבעים לסעיף 22 לתצהיר התובע, שבו נטען כי דגם שמלת התובעים "הופץ לראשונה על ידי התובעת כבר בפסח 2009". הנתבעים טוענים כי מאחר שדגם השמלה של הנתבעים נמכר לכל המאוחר ביום 25.5.09, הרי שדגם זה היה מוכן לכל המאוחר בחודש אפריל 2009 - טרם שיווק דגם השמלה של התובעים. התובעים טוענים מנגד כי הוכח שדגם שמלת התובעים שווק כבר בינואר 2009 ומבססים טענה זו על תצהיר המעצבת, שרטוט השמלה, דף הנחיות לייצור (נספח ג'), הקטלוג בו מופיע המוצר ואינדיקציות נוספות. בעניין זה סבורני כי על אף שהתובעים לא הביאו הוכחות מובהקות כי אמנם החלו לשווק את דגם השמלה כבר בינואר 2009 (עמ' 21 ש' 5-11 לפרוטוקול), התנהלות הנתבעת - בעיקר כפי שעולה מהשיחה המוקלטת שהתקיימה בין הצדדים ביום 28.5.09 ומעדותו של הנתבע 2 בבית המשפט, מלמדת כי דגם שמלת התובעים שווק בטרם שווק דגם שמלת הנתבעים, וכי הנתבעים העתיקו אותו. במהלך השיחה שהתקיימה בין הצדדים ציין אמנם הנתבע 2 בתחילת השיחה כי הוא אינו יודע על העתקת דגם השמלה, אולם כאשר נשאל בהמשך השיחה אם הוא באמת אינו מודע לכך טען כי: "אמרו לי שיש מוצר של אותו דבר, שבאה מישהי לחנות, ראתה את זה ואמרה "זה כמו של פייר גליו", באמת שמישהו אמר לי את זה, עכשיו לא ידעתי שזה דומה, אחד על אחד, אותו סגנון, כי לא ידעתי מי הביא להם את המוצר". (ההדגשה שלי - א.י) כפי שעולה מדברים אלה, הנתבע 2 לא הכחיש את קיומו של דגם דומה ואף לא העלה את הטענה שנטענה לראשונה בכתב ההגנה לפיה התובעת היא שהעתיקה את הדגם. בהמשך השיחה טען כי ככל הנראה מדובר בטעות והסכים כי יבחן את העניין ולא ישווק את הדגם ללקוחות שהתובעים עובדים איתם (עמ' 7 לתמלול). מאוחר יותר, כאשר נשאל הנתבע 2 במהלך עדותו בבית המשפט אם קיים הסכם שלפיו הנתבעים אמורים להימנע משיווק השמלה הוא השיב על כך בחיוב, וציין כי "יש הסכם שאומר שאני לא אמכור את אותה שמלה לחנויות שהוא משווק אליהן" (עמ' 53 ש' 6-7 לפרוטוקול). הנתבע 2 אף הודה כי גם לאחר שראה את השמלה הסכים שלא למכור אותה לאותן חנויות שלהן התובעים משווקים (עמ' 53 ש' 12-13 לפרוטוקול). כאשר נשאל הנתבע 2 מדוע לא טען בטרם הגשת התובענה כי הנתבעת 3 עיצבה את השמלה, הוא אמר "אין לי מושג למה לא אמרתי את זה". ברי כי אילו הנתבע 2 היה סבור שהתובעת היא שהעתיקה את הדגם מהנתבעת, לא היה מסכים להימנע מלשווק את השמלה באותן חנויות שבהן משווקת התובעת את דגם השמלה, וסביר אף שהיה מתעמת עם טענות התובעת בפגישה או לכל הפחות סמוך לאחריה. די בהתנהלות זו של הנתבע 2 כדי ללמד שדגם השמלה של התובעת קדם לשיווק השמלה על-ידי הנתבעת וכי הנתבעים הם שהעתיקו אותה. עם זאת, אין די בקביעה כי דגם שמלת הנתבעים הועתק מדגם שמלת התובעים, ויש לבחון האם הוכיחה התובעת את העילות המשפטיות שטענה להן. גניבת עין סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") עוסק בעוולת גניבת עין וקובע כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר." יש להוכיח קיומם של שני יסודות בעוולה זו: האחד, קיומו של מוניטין למוצר, והשני, קיומו של חשש שהצרכן יחשוב שהמוצר המפר הוא המוצר המקורי (ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ, (לא פורסם, , 12.3.12) (להלן: "עניין דדון"), ע"א 8981/04 אבי מלכה - "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ (לא פורסם, , 27.9.06). אבחן ראשית את שאלת קיומו של יסוד המוניטין. בעניין דדון התייחס בית המשפט לתנאים להוכחת יסוד המוניטין וציין: "באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הו כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע... המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו (ענין מובי, בפס' 9). על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק." בית המשפט התייחס באותו עניין גם לשאלה האם עצם קיומו של החיקוי מעיד על רכישת המוניטין וציין: "...ואכן, קיומו של חיקוי, שאינו בעל תכלית פונקציונאלית בלבד, יכול לשמש שיקול בהוכחת המוניטין. ...בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שהן אינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך." עינינו הרואות כי החיקוי כשלעצמו אינו מספק לצורך הוכחות קיומו של מוניטין, ויש להצביע על קיומן של אינדיקציות נוספות (לעניין זה ראו גם ע"א 9568/05 הניה שמעוני נ' "מובי" בירנבאום ואח' (לא פורסם 25.6.07) (להלן: "עניין מובי"). במקרה דנן, לא הוכיחו התובעים קיומו של מוניטין לדגם השמלה, שכן לא הצביעו על אינדקיציות של ממש זולת עצם קיומו של החיקוי. כך, התובעים לא הוכיחו כי דגם השמלה הספציפי הוא בעל ייחוד כלשהו וכי הוא רכש הוקרה והערכה בקהל, דהיינו "משמעות משנית" המקשרת אותו עם התובע (ע"א 307/87 מ.וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ, פ"ד מד(1) 629 (1990)). התובעים לא הציגו לפני נתונים על היקפי המכירות של השמלה, ואף לא הציגו עדויות של קונים או סקר צרכנים בנושא. כאשר נשאל מנהל מכירות התובעת באשר לקיומן של ראיות בנושאים אלה ציין: "ת. אני יודע מהם היקפי המכירות, אבל אין לי ראיות לכך כאן. אנחנו לא מעוניינים להציג את היקפי המכירות שלנו. ש. דו"ח שמלמד על היקף ההשקעה בפרסום הדגם הזה יש לך? ת. אין דו"ח כזה. ש. כשרואה חשבון מבצע עבורכם מאזן יש שם פירוט לגבי פרסום? ת. יש מאזן כמה אנו משקיעים בפרסום בשנה, אבל אין לי פה איזשהו דו"ח כמה השקעתי בפרסום לגבי השמלה הספיציפית הזו. יש לי דו"ח כמה השקעתי בסך הכל בפרסום, אבל אני לא מעוניין להציג את הדו"ח. מדובר בסכום גדול מאוד." (עמ' 18 ש' 1-9 לפרוטוקול, ההדגשות שלי - א.י). משקבעתי שלא הוכח יסוד המוניטין, הרי שלא התגבשה עוולת גניבת עין שכן, כאמור לעיל, יסודות העוולה הם מצטברים. אולם, למעלה מן הנדרש אציין כי ספק אם מתקיים בענייננו היסוד השני, דהיינו - חשש להטעיה. בהקשר זה אציין כי התובעים לא הציגו ממצא המלמד שהצרכנים מזהים את דגם שמלת הנתבעים עם התובעת. בפרט יצוין כי התוויות הצמודות לשמלות שונות ונושאות כל אחת את שם החברה - עובדה המחלישה אף היא את החשש להטעיה. עשיית עושר ולא במשפט סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 עוסק בחובת ההשבה וקובע כי: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה." כדי לבסס חובת השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט יש להוכיח התגבשותם של שלושה יסודות: הראשון, התעשרות - דהיינו קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; היסוד השני הנדרש להוכחה הוא כי ההתעשרות באה על חשבון הזוכה; ולבסוף נדרש להוכיח כי ההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה שלא על-פי זכות שבדין (רע"א 502/04 Buffalo Boots נ' גלי - רשת חנויות נעליים, פ"ד נח(5) 487 (2004) להלן: "עניין גלי"). באשר ליסוד השלישי נקבע בפסיקה כי במקרה שבו התנהגות הזוכה אינה מהווה עוולה ואינה פוגעת בקניין הרוחני, ביחסי אמון או בסוד מסחרי, יש להוכיח קיומו של "יסוד נוסף" לשם ביסוס היסוד השלישי שעניינו "שלא על-פי זכות שבדין" (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998), להלן: "עניין א.ש.י.ר."). לשון אחר, "חיקוי או העתקה של מוצר "כשלעצמם" - בהעדר קניין רוחני במוצר על פי הדינים הסטטוטוריים, ובלא שההעתקה תהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - אינה מעניקה זכות להשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט" (עניין א.ש.י.ר.; ראו גם עניין גלי). בין מבחני העזר לצורך קביעת התגבשותו של "היסוד הנוסף" ניתן לציין את המבחנים הבאים: על הרעיון המועתק להיות חדשני וייחודי; ככל שהמאמץ והמשאבים שהושקעו במוצר המועתק רבים יותר, כך יהא היצרן ראוי יותר להיכנס תחת כנפי החוק; על הזוכה להיות מודע לכך שהוא מעתיק מוצר פרי רעיון של אחר (עניין א.ש.י.ר.). לבסוף, על מנת ליתן סעד על יסוד עילה זו, על התובע להוכיח את גובה התעשרות הנתבע, או למצער לספק נתונים שיהוו בסיס לעריכת אמדנה של גובה ההתעשרות (עניין דדון; ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387. אף אם נניח בעניננו כי התעשרה הנתבעת על חשבון התובעת, קרי כי התקיימו שני היסודות הראשונים של עילת עשיית עושר ולא במשפט, הרי שלא מתקיים היסוד השלישי הנדרש. לא ניתן לומר כי התנהגות הנתבעת פוגעת בקניין רוחני, יחסי אמון או סוד מסחרי של התובעים, ונדרש לפיכך להוכיח קיומו של אותו "יסוד נוסף". על אף שאני סבור כי הנתבעים אמנם חיקו את דגם השמלה של התובעים, ספק אם מתקיים יסוד נוסף זה. התובעים לא הוכיחו כי עיצוב השמלה הוא יחודי או יצירתי וכי הוא יצר מוניטין, כאמור לעיל. התובעים אף נמנעו מלהציג לפני בית המשפט מהם סכומי הכסף שהושקעו בפיתוח דגם השמלה. נוסף על כך, דינה של עילה זו להידחות ממילא מאחר שהתובעים לא הוכיחו את גובה התעשרות הנתבעים כתוצאה משיווק דגם השמלה, ואף לא הביאו נתונים שעל בסיסם ניתן להעריכו. בהקשר זה יצוין כי התובעים ויתרו על סעד למתן חשבונות, שהיה בו כדי לסייע להם בעניין זה. הראיות היחידות שהובאו לעניין זה הן שתיים: הודאתו של הנתבע 2 במהלך העדות כי דגם השמלה היה מוצלח מאוד וכי נמכר בכמויות משמעותיות (עמ' 51 ש' 6-9 לפרוטוקול), והערכה כי נמכרו לכל הפחות כ-3,000 שמלות מדגם זה. באלה לא די: הערכת התובעים נטענה בעלמא ללא יסוד ראייתי מוצק, והודאת הנתבע בדבר הצלחת המכירות אין בה כדי לסייע במתן אינדיקציה מספרית הנדרשת לקביעת גובה ההשבה הראוי. לפיכך, אין מקום למתן סעד בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט. התובעים טוענים לקיומן של עילות נוספות. עילות אלו הוזכרו בסיכומי התובעים בעלמא וללא התייחסות ליסודות הנדרשים להוכחתן. עם זאת, אצין כי באשר לעוולת הגזל המעוגנת בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), משקבעתי כי הנתבעים לא גזלו את מוניטין התובעת - הרי שלא מתגבשת עילה זו. התובעים אף לא הוכיחו את היסודות הנדרשים לעוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה או כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה. כך אף באשר לעוולת התערבות לא הוגנת המעוגנת בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, שכן התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים מנעו או הכבידו על גישת לקוחות לשמלות התובעים בעצם מכירת שמלות הנתבעים. באשר לעילה החוזית בדבר חוסר תום לב במשא ומתן המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לא הוכיחו התובעים כי אמנם ניהלו הנתבעים עימם משא ומתן בחוסר תום לב וכי הציגו בפניהם מצג שווא בטרם הגשת התובענה. מכל האמור לעיל, דין התובענה להידחות. סוף דבר התובענה נדחית. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. זכויות יוצרים (הפרת)