קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת עבודה בחו''ל במהלך תקופת ניסיון:   השופטת נילי ארד   1. המערער, מהנדס בנין בהכשרתו, פנה אל המשיבה בעקבות מודעה בעיתון, לפיה דרושים שליחים בחו"ל למגבית המאוחדת לישראל (היא המשיבה, להלן: המגבית) לאחר שהמערער עבר מבדקים שונים והשתתף בקורס הכשרה, נחתם בין הצדדים חוזה עבודה (להלן: החוזה) והמערער יצא לשליחות בחו"ל. בין היתר, נקבע בהסכם, כי המערער היה בגדר "מועמד", לאמור נציג המגבית בחו"ל בתקופת ניסיון לתקופה של שלושה חדשים; וכי במהלך תקופת הניסיון שמורה למגבית הזכות להחליט אם להמשיך, או להפסיק, את העסקתו במקום שליחותו של המועמד וזאת על יסוד הערכתה והערכת הנהלת המגבית המקומית את מידת "התאמתו של המועמד לתפקיד במקום השליחות" (סעיף 16 לחוזה). תקופת הניסיון התחילה ביום 6.6.94, כשהגיע המערער לרומא. בתוך ארבעה ימים, ב - 10.6.94, חזר המערער לישראל ובכך תמה, למעשה, העסקתו במגבית.   2. בית הדין האזורי בירושלים (השופטת דיתה פרוז'נין כדן יחיד; עב 30004/96) דחה את תביעתו של המערער, בה ביקש לחייב את המגבית לפצותו בגין הפסד השתכרות ונזקים שנגרמו לו בשל כך שהמגבית הפרה את חוזה העבודה ביניהם, לטענתו. בפסק דין מנומק ומפורט קבע בית הדין האזורי את נסיבות הפסקת עבודתו של המערער עוד טרם שהחל בה, הלכה למעשה, ועיקרן באלה:   א. מיד עם הגעתו לרומא החל המערער לעסוק בבירור גובה המשכורת שתשולם לו למחייתו במהלך שהותו באיטליה ונושא זה עמד בראש מעייניו. בנדון זה, קיים המערער גם שיחה עם יו"ר קהילת יוצאי טריפולי ברומא, למרות שידע כי "אל לו לשוחח עם אנשי הקהילה היהודית ברומא על גובה שכרו וכיו"ב".   ב. מר ברעם ז"ל, מי שהיה באותה עת מנהל מרחב אירופה במגבית, החליט להפסיק את תהליך קליטתו של המערער עקב התנהגותו זו. המערער מצידו "גילה עמדה נוקשה, עמד על דעתו כי לא יוכל להסתדר עם המשכורת שתשולם לו ו 'בשלב מסוים יצחק אמר שאין ברצונו להמשיך בתהליך והביע כוונתו לחזור ארצה' ". על הלך רוחו של המערער באותה עת למד בית הדין גם ממכתב שכתב המערער ליו"ר קרן היסוד, מר שלמה הלל, טרם חזרתו ארצה, וממנו "עולה בבירור כי התובע החליט לחזור לארץ ביוזמתו, לא משום שכך נגזר עליו". "גם לאחר שחזר לארץ, דבק התובע בעמדתו כי על הנתבעת לשנות את גובה שכרו, ולא עשה מצידו מאמץ כלשהו ליישר את ההדורים". אי- לכך קבע בית הדין כי: "עולה בבירור כי התובע לא חזר לארץ בעל כרחו, ולמעשה היתה ההחלטה על הפסקת תהליך קליטתו של התובע החלטה משותפת לשני הצדדים".   ג.       בנסיבות אלה, הוסיף בית הדין וקבע כי "אין כל בסיס לטענה, כי הנתבעת נהגה עמו בחוסר תום לב... הנתבעת לא היתה חייבת להמשיך את ההתקשרות בין הצדדים עד תום תקופת הניסיון, במיוחד כאשר התובע הוא זה שעמד על שינוי מהותי באופי ההתקשרות ביניהם".   ד. בית הדין האזורי קיבל את טענת המגבית כי "התובע ידע מהו גובה שכרו, גם אם לא נאמר לו מהו הסכום במדויק, ומשהחליט התובע לאחר שכבר נחתם חוזה, כי גובה השכר אינו הולם את צרכיו, גרם הוא עצמו להפסקת ההתקשרות. זאת ועוד, התובע ידע כי הוא נמצא בתקופת ניסיון, אך לא עשה הוא עצמו ניסיון כלשהו לברר אם אמנם תספיק המשכורת המוצעת למחייתו, על כן אין לתובע להלין אלא על עצמו".   ה. בנסיבות אלה, בית הדין דחה את טענת התובע בדבר הפרת חוזה על ידי המגבית, ומכיוון ש"היוזמה להפסקת תקופת הניסיון באה גם ואולי בעיקר מטעם התובע, אין הנתבעת חייבת במתן הודעה בכתב לתובע על סיום תקופת הניסיון". נדחתה גם טענתו החלופית של המערער, לפיה ככל שבוטל החוזה מיוזמתו, נובע הביטול מפגם שנפל בכריתת החוזה בשל טעות או הטעייה. זאת, מן הטעם ש"לא הוצגה כל תשתית עובדתית התומכת בטענותיו אלה של התובע".   ו. תביעה שכנגד שהגישה המגבית על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפסקת שליחותו של המערער, נדחתה אף היא משנקבע כי "לשני הצדדים היה תפקיד בהפסקת תקופת הניסיון של התובע".   3. בערעורו, טען המערער, בין היתר, כי ביקש לצאת לשליחות במסגרת המגבית מטעמי ציונות; כי בית הדין שלל ממנו אפשרות לתקן את כתב התביעה ולהעלות טענה נוספת בדבר "חוסר תום לב בקיום הסכם עבודה או לחלופין בכריתת הסכם עבודה"; הוסיף המערער וטען כנגד קביעתו של בית הדין בדבר השיחה שקיים עם יו"ר קהילת יוצאי טריפולי, ולחלופין - ואם קויימה השיחה, הרי שעשה כן במסגרת חופש הביטוי הנתון לעובד. המגבית תמכה בפסק הדין של בית הדין האזורי ובטעמיו.   4. לאחר שעיינו בכלל החומר שהובא לפנינו, ונתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה, כי אין מנוס מדחיית הערעור. זאת, בהעדר עילה משפטית, או אחרת, להתערב בפסק דינו המפורט של בית הדין האזורי. אכן, המערער יצא ניזוק מן ההתקשרות שלא הבשילה לכלל מעשה, אולם בכך אין לו להלין אלא על עצמו. ההתקשרות עם המגבית לא נכפתה על המערער. ככל שגובה שכרו ותנאי עבודתו לא היו נהירים למערער, וככל שייחס להם חשיבות מכרעת בשליחותו, היה עליו לברר פרטים אלה לפני שנחתם החוזה ולפני שיצא לרומא. משלא עשה כן בעיתו, ומשנכזבה תוחלתו בהגיעו לרומא, נפתחה מסכת בירורים שהסתיימה בשובו של המערער לישראל ובכך פקעה, למעשה, מאליה תקופת הניסיון.   5. סוף דבר, הערעור נדחה ופסק דינו של בית הדין האזורי נותר על כנו.   המערער ישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.  עבודה בחו"לתקופת ניסיוןהפסקת עבודה