ביהמ"ש העליון בפסק דין ע"א 1559/99, צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5), 49, הבהיר כי חרף כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ביום 01/01/1970 והוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין, שעניינה בשלילת זכויות שביושר, הרי בעקבות פסק דין ע"א 189/95, בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4), 199, עומדת לרוכש זכות במקרקעין, זכות שביושר, שאינה אובלוגרטורית בלבד, אלא הינה זכות "מעין קניינית", בין שמקורה בדין האנגלי ובין בקיומה של זכות שביושר "תוצרת הארץ". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות שביושר תוצרת הארץ: מבוא 1. זוהי תביעה למתן סעד הצהרתי, שהוגשה על ידי עיזבון המנוח שיינר חיים ז"ל (להלן: "התובע") להצהיר כי המנוח הינו בעל זכות בעלות ו/או חכירה לדורות בחלק מנכס המקרקעין, הידוע כגוש 10809, חלקה 205, ברחוב מוריה 9 בחיפה (להלן: "המקרקעין"), מכוח הסכם מכר מיום 15/05/1967, בתנאי שטר מקורי 1006/1950/001, שנכרת בין המנוח, חיים שיינר ז"ל (להלן: "המנוח") ובין מר יעקב פירר ז"ל. כן עתר התובע למתן צו עשה, היורה לרשם המקרקעין לבטל רישום זכותם של מאיר פירר ודרור פירר (להלן: "הנתבעים") במקרקעין ולהורות תחת זאת על רישום בעלותו של המנוח במקרקעין באמצעות עיזבונו, על פי הסכם המכר וזכויותיו. התובע אף עתר למתן צו קבוע, האוסר על הנתבעים לבצע כל עסקה בזכויות שירשו ממר יעקב פירר ז"ל במקרקעין, עד למחיקתם מהמרשם. לחילופין, עתר התובע להורות על אכיפת הוראת הסכם המכר המקורי. 2. בד בבד עם הגשת התובענה, הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני ביום 01/12/08, כאשר לבקשה זו צורף רשם המקרקעין כמשיב. במסגרת צו המניעה הזמני, עתר התובע למתן צו מניעה זמני, המורה לרשם המקרקעין להימנע מלרשום או לאשר לרישום כל עסקה שיבקשו הנתבעים לרשום בחלקים הרשומים על שמם במקרקעין, עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית. 3. ביום 01/12/08 ניתן על ידי כב' השופט עמית צו האוסר על הנתבעים לבצע כל עסקה או דיספוזיציה במקרקעין, וזאת עד לדיון בבקשה. בהודעה משותפת שהוגשה על ידי הצדדים, הסכימו הצדדים כי צו המניעה יישאר על כנו עד למתן החלטה אחרת של ביהמ"ש. לנוכח התנגדותם של הנתבעים לסעדים הנתבעים בתביעה, נשמעו ביום 24/02/10 עדויות המצהירים. מטעם התובע העידו מר משה גלילה, מר זאב שיינר, גב' זאבה מלכה שיינר, והצדדים הסכימו לייתר את עדותה של עו"ד שושנה ברוידה, אשר ערכה את צוואתו של המנוח. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1. התשתית העובדתית 4. הבית בו נמצאים המקרקעין נשוא תובענה זו, הינו בניין בו מספר קומות, אשר טרם נרשם כבית משותף, והבעלות בו משותפת לכל בעלי הדירות. 5. ביום 30/03/1950 נחתם שטר שכירות בין מר יעקב פירר ז"ל לבין רוכשי דירות בבניין, שתוקפו למשך 999 שנה, ואשר מתחדש אוטומטית לתקופה נוספת של 999 שנה, לפיו רכש מר יעקב פירר ז"ל את הזכויות בחדר קטן, הממוקם מעל חדר המדרגות ובשטח הגג הצמוד לו כמסומן בשטר שכירות שנחתם על ידי הצדדים לעסקה. 6. ביום 15/05/1967 נחתם הסכם מכר בין מר יעקב פירר ז"ל לבין המנוח, לפיו מכר מר יעקב פירר ז"ל את זכויותיו במקרקעין למנוח בהתאם לשטר השכירות המקורי. 7. בהתאם להסכם, שילם המנוח את מלוא התמורה עבור הנכס, שכן בסעיף 11 להסכם המכר נקבע כדלקמן: "תמורת התחייבויותיו של המוכר ותמורת העברת הזכויות כאמור לעיל, שילם הקונה למוכר 4,000 ל"י (ארבעת אלפים לירות) לפני חתימת הסכם זה". בחתימת ההסכם אישר למעשה מר יעקב פירר ז"ל כי קיבל את מלוא התמורה החוזית מהמנוח, עוד לפני חתימת ההסכם. 8. הצדדים הסכימו בהסכם המכר כי על המוכר להעביר הזכויות בנכס על שם המנוח, ובסעיף 5 להסכם המכר נקבע כי על מר יעקב פירר ז"ל להעביר את זכויותיו על החדר וחצי גג על שם המנוח. 9. עם תשלום מלוא התמורה בגין המקרקעין וחתימת הסכם המכר, קיבל המנוח חזקה במקרקעין ועשה בהם שימוש כמנהג בעלים, בין היתר על דרך השכרתו של הנכס. 10. מסיבות לא ידועות, לא השלים מר יעקב פירר ז"ל את רישום זכויות הבעלות בנכס על שם המנוח. 11. ביום 29/05/05 נפטר המנוח ועו"ד רן עמיאל מונה כמנהל העיזבון הזמני לנכסיו, במסגרת תיק עיזבון 3701/05, המתנהל בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה. מאז מות המנוח, נמצאים המקרקעין בחזקתו ובניהולו של מנהל העיזבון הזמני. 12. לאחר שעלה בידי מנהל העיזבון לאתר את כל מסמכי ההתקשרות ביחס למקרקעין, פנה מנהל העיזבון ביום 25/11/08 ללשכת רישום המקרקעין בחיפה לשם רישום הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), וזאת עד לקבלת אישורי המסים הנדרשים לצורך השלמת רישום העסקה. 13. במעמד הנ"ל נתחוור למנהל העיזבון כי ביום 02/12/07, סמוך לאחר תחילתם של הליכי הסדר מקרקעין בקשר לחלקה שבה מצוי בית הדירות, הועברו זכויותיו של מר יעקב פירר ז"ל לשני בניו-הנתבעים, על פי צו ירושה ונמנע אפוא ממנהל העיזבון הזמני לבצע רישום של הערת האזהרה. 14. בנסיבות אלה, פעל מנהל העיזבון הזמני להגשת התביעה דנן, ובמקביל הוגשה על ידו בקשה למתן צו מניעה זמני. כן עולה כי מנהל העיזבון הגיש במסגרת תיק ההסדר תביעה בעניין זכויותיו של המנוח במקרקעין. טענות הצדדים בתמצית 15. התובע טוען כי המקרקעין נמכרו למנוח על ידי מר יעקב פירר ז"ל לאחר שהמנוח השלים את כל התחייבויותיו, והדבר ידוע לבניו-הנתבעים. עוד טען התובע כי ידוע לנתבעים כי התובע ו/או עיזבונו מחזיקים בפועל פיזית במקרקעין וכי המנוח היה זכאי להירשם כבעל הזכות במקרקעין. לטענת התובע, העברת הזכויות בנכס על שמם, שבוצעה מכוח צו הירושה, בוצעה על ידם שלא כדין, שכן זכויותיו של מר יעקב פירר ז"ל בנכס הועברו למנוח על פי הסכם המכר והוא אף התחייב להעביר רישום הזכויות בנכס על שם המנוח. התובע טוען כי עובדות אלה אף היו בידיעתם של הנתבעים ואלה פעלו לאחר מות המנוח ומר יעקב פירר ז"ל לרישום זכויות המקרקעין על שמם, בניסיון להתעשר שלא כדין ולהפיק רווח כלכלי שאינו מגיע להם. לפיכך, טוען התובע כי יש לבטל את רישומם של הנתבעים כבעלים במקרקעין ולרשום תחתם את עיזבון המנוח, כך שהרישום ישקף את מצב הזכויות לאשורו. 16. מעיון בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעים עולה כי הנתבעים טענו כי הנכס הינו בבעלותם ורשום על שמם בלשכת רישום המקרקעין. לטענת הנתבעים, הסעדים הנתבעים בתביעה מבוססים על הסכם מכר, שלטענת התובע נכרת למעלה מ-41 שנים בטרם הוגשה התביעה, ועל כן התביעה שהוגשה על ידי התובע התיישנה ודינה להידחות מחמת התיישנות,שיהוי ומניעות. הנתבעים הוסיפו וטענו בכתב הגנתם כי המנוח ישן על זכויותיו ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו, ובכל מקרה עליו להוכיח כי אכן נכרת הסכם המכר בין הצדדים הרלבנטיים בשנת 1967. הנתבעים טענו כי הסכם המכר מתייחס רק לחדר ורק למחצית הגג ולא למלוא שטח הגג, כמצוין על פי שטר השכירות. במסגרת סיכומי הנתבעים, נטען על ידי הנתבעים לראשונה כי לנוכח הליכי ההסדר המתנהלים, אין בימ"ש זה מוסמך לדון בתובענה ודינה להידחות. דיון - כריתתו של הסכם המכר בשנת 1967 17. במסגרת כתב הגנתם, כפרו הנתבעים בעצם קיומו של הסכם המכר וטענו כי על התובע להוכיח כי ההסכם אכן נחתם. על טענה זו חזרו הנתבעים במסגרת תצהירי עדותם הראשית. גם במסגרת ישיבת ההוכחות וחקירת העדים מטעם התובע, בנו ובתו של המנוח, מר זאב שיינר וגב' זאבה מלכה שיינר, ביקשו הנתבעים לערער על עצם חתימת ההסכם בין המנוח ומר יעקב פירר ז"ל, עת שטענו כי החתימה, הנחזית להיות חתימתו של המנוח על ההסכם, אינה חתימתו. מחקירתם הנגדית של עדי התובע, מר זאב שיינר וגב' זאבה מלכה שיינר, עולה כי שני העדים אישרו בוודאות בחקירתם הנגדית את חתימתו של המנוח, אביהם, על הסכם המכר בעמוד השני של ההסכם (עמוד 11 לפרוטוקול ועמוד 15 לפרוטוקול). יתר על כן, במהלך החקירה הנגדית, ובניגוד לנטען בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית, נדרש מר דרור פירר, הנתבע 1, להודות בקיומו ובתוקפו של הסכם המכר, ובלשונו (עמוד 22 לפרוטוקול): "ש. בנסיבות אלה, אם אין לכם אינטרס, למה אתם לא מוכנים לקבל את התביעה? ת. לפי ידיעתי, הייתה מחלוקת בין שיינר המנוח לאבי המנוח. שיינר התחיל לבנות על הגג בניגוד לחוזה, הרחיב את החדר לכיוון הגג, הייתה ביניהם מחלוקת. אבי לא רצה שאתערב, אני החלטתי שאני לא אתערב. ש. זאת אומרת שמר שיינר בנה על הגג? ת. שיינר הרחיב את החדר לכיוון הגג, עשה כל מיני דברים שהיו כנראה בניגוד להסכם ואי לכך הייתה ביניהם מחלוקת. כתוצאה מזה כנראה לא היה שיתוף פעולה ולא נרשמה הדירה בטאבו. זה קרה מן הסתם בשנת 1967. ש. מה שאתה אומר זה ששיינר קנה את החדר עם התחייבות לא לבנות על הגג הצמוד? ת. זה כתוב בחוזה". מדברי הנתבע 1 עולה אפוא, הודאה מפורשת בקיומו ובתוקפו של ההסכם ואין למעשה כל בסיס לכפירתם של הנתבעים בעצם קיומו של הסכם המכר והוראותיו. מן המקובץ עולה אפוא, כי אין ולא יכולה להיות עוד מחלוקת בקיומו ובתוקפו של הסכם המכר, המתייחס למקרקעין ואשר נחתם בין מר יעקב פירר ז"ל והמנוח בשנת 1967. התחייבויות הצדדים על פי הסכם המכר 18. מסעיף 11 להסכם המכר שצוטט לעיל עולה, כי בחתימת הצדדים על הסכם המכר אישר למעשה המוכר, מר יעקב פירר ז"ל, כי קיבל את מלוא התמורה החוזית המגיעה בגין המקרקעין ובתמורה להעברת הזכות, בסך של 4,000 לירות, עוד לפני חתימת הסכם המכר. לכך מצטרפת אף העובדה כי מייד לאחר חתימת הסכם המכר, קיבל המנוח לידיו חזקה מלאה בנכס ונהג בו מנהג בעלים עד יום מותו ללא עוררין מצד מר יעקב פירר ז"ל ו/או מצד הנתבעים. הנתבעים לא טענו ולא הציגו במסגרת ראיותיהם כי העלו דרישות כלשהן כלפי המנוח ביחס למילוי התחייבויותיו על פי הסכם המכר ו/או ביחס לזכאותו לתפוס חזקה מלאה במקרקעין. כל האמור מלמד אפוא, כי המנוח השלים את מילוי כל התחייבויותיו על פי הסכם המכר. 19. בסעיף 5 להסכם המכר צוין כדלקמן: "המוכר מתחייב להעביר את זכויותיו על החדר וחצי גג ע"ש הקונה". מכוח הוראת הסכם המכר, עולה אפוא כי המוכר נטל על עצמו את ההתחייבות המפורשת לדאוג להעברת רישום הזכויות במקרקעין על שם המנוח. אין חולק כי מר יעקב פירר ז"ל, בניגוד להתחייבות המפורשת הקבועה בהסכם, לא דאג לרישום זכויות המנוח במקרקעין. במסגרת חקירתו הנגדית, העלה הנתבע 1, מר דרור פירר, בנו של מר יעקב פירר ז"ל, הסבר, לפיו נמנע אביו, מר יעקב פירר ז"ל, מלקיים את התחייבותו לרשום את הבעלות בנכס על שם המנוח, בשל טענה, לפיה המנוח הפר התחייבותו להימנע מבניה כלשהי על גג הבניין. מעדותו של מר דרור פירר עולה אפוא, כי הנתבעים אינם חולקים למעשה כי רבצה על אביהם, מר יעקב פירר ז"ל, החובה לדאוג לשינוי רישום הזכויות ובאופן שתירשם זכות הבעלות של המנוח על המקרקעין. הטענה, לפיה כביכול המנוח בנה על הגג הצמוד לחדר ובכך הפר את התחייבותו על פי ההסכם, מעבר להיותה הרחבת חזית אסורה, שכן זכרה לא בא לכל ביטוי בגדר כתב ההגנה ותצהירי עדותם הראשית של הנתבעים, הרי שלא הוכחה בהיעדר כל ראיות לתמיכתה, וממילא שלא היה בנימוק זה כדי להקנות למר יעקב פירר ז"ל הזכות להפר התחייבותו על פי הסכם המכר בכל הנוגע לרישום העברת זכות הבעלות. מן האמור עולה אפוא, כי מכוח הסכם המכר, חלה על מר יעקב פירר ז"ל החובה לדאוג לרישום זכויות הבעלות של המנוח במקרקעין על שמו, ואילו מר יעקב פירר ז"ל נמנע מלמלא אחר התחייבות זו, שנטל על עצמו בגדר הסכם המכר. החזקה בנכס המקרקעין 20. מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי מי שהחזיק בנכס ועשה בו שימוש כבעלים מזה כ-40 שנה היה המנוח. מעדותו של מר משה גלילה עלה, כי שכר את הנכס מידי המנוח בין השנים 1995-2004, ובמרוצת שנים אלה הקשר שלו בכל הנוגע לדירה היה עם המנוח בלבד. מר משה גלילה הבהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי בכל שנות מגוריו בנכס, לא היה לו קשר עם מר יעקב פירר ז"ל ו/או עם מי מהנתבעים. כך גם דמי השכירות שולמו על ידו למנוח במישרין (ראה סעיפים 7-9 לתצהיר העד ועמוד 9 לפרוטוקול). מחקירתם הנגדית של מר זאב שיינר וגב' זאבה מלכה שיינר (עמוד 13 ועמוד 15 לפרוטוקול) עלה כי הנכס הושכר על ידי אביהם המנוח לאחר, עוד לפני שהושכר למר משה גלילה, ועדותם זו של השניים לא נסתרה. ראוי לציין כי גם ברישומי עיריית חיפה ובחשבונות המים שהונפקו על ידה רשום הנכס על שם המנוח, וכך גם ברישומי ועד הבית רשום הנכס על שם המנוח ומר משה גלילה, אשר שכר את הנכס מהמנוח, מופיע כמחזיק אשר שילם את הוצאות ועד הבית בשם המנוח בתקופה בה שכר את המקרקעין. העובדה כי המנוח החזיק במקרקעין במשך עשרות שנים כבעלים וללא כל טענה או דרישה מצידו של מר יעקב פירר ז"ל ו/או מצד מי מהנתבעים, נתמכה אף בעדותו של הנתבע 1, מר דרור פירר (עמוד 19-20 לפרוטוקול). מעדותו של מר דרור פירר עלה כי אין ביכולתו להציג כל מכתב דרישה או פנייה בכתב של אביו, מר יעקב פירר ז"ל, ו/או מצד מי מהנתבעים כלפי המנוח ו/או מי מבני משפחתו ביחס למקרקעין. כן עלה מעדותו כי הארנונה בגין המקרקעין לא שולמה על ידי מר יעקב פירר ז"ל ו/או מי מהנתבעים. טענתו של מר דרור פירר ביחס לתשלום לוועד הבית לא גובתה במסמך כלשהו ועדותו של מר דרור פירר בהקשר זה אינה מעוררת אמון (עמוד 20 לפרוטוקול). יצוין כי גם לאחר מותו של המנוח המשיך עיזבונו של המנוח, באמצעות מנהל העיזבון, להחזיק בנכס, ובמהלך חודש אוקטובר 2008, בסמוך למועד הגשת התביעה וכשנה לאחר שהנתבעים פעלו לרישומם כבעלי הזכויות בנכס, בוצע שיפוץ מסיבי במקרקעין, כעולה מתצהירו של מר זאב שיינר, וגם במהלך התקופה הנ"ל ובמהלך הליכי השיפוץ, לא באו הנתבעים בטענה או דרישה כלשהי כלפי העיזבון. מן המקובץ עולה אפוא, כי המנוח ועיזבונו החזיקו במקרקעין ונהגו בו מנהג בעלים ממועד חתימת הסכם המכר ועד היום, ובלא שנטענה טענה ו/או דרישה כלשהי מצד מר יעקב פירר ז"ל או מי מהנתבעים. זכות המנוח וזכות העיזבון 21. מהתשתית העובדתית שנסקרה לעיל עולה, כי זכות המנוח וזכות העיזבון במקרקעין הינה "זכות קניין שביושר". ראה: מ.דויטש, "נפילתה? ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראל"-המשפט בעקבות המציאות, עיוני משפט, כד' (תש"ס-תשס"א), 313. וכן ע"א 1559/99, צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5), 49. זכות הקניין שביושר צמחה לתובע מכוח התחייבותו המפורשת של מר יעקב פירר ז"ל בהסכם המכר להעביר את הדירה לבעלות המנוח, ושעה שעלה מן הראיות כי המנוח קיים את מלוא התחייבויותיו על פי הסכם המכר, קיבל לידיו את החזקה במקרקעין ונהג במקרקעין מנהג בעלים משך עשרות שנים, ללא כל עוררין מצד מר יעקב פירר ז"ל ו/או מי מהנתבעים. העסקה שנקשרה בין המנוח ומר יעקב פירר ז"ל הייתה עסקה "כמעט מושלמת", ומשלא עלה בידי הנתבעים להעלות נימוקים, לא כל שכן נימוקים כבדי משקל, לא ראיתי לשלול מהתובע את זכותו להשלים את העסקה ולהירשם כבעל המקרקעין. ביהמ"ש העליון בפסק דין ע"א 1559/99, צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5), 49, הבהיר כי חרף כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ביום 01/01/1970 והוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין, שעניינה בשלילת זכויות שביושר, הרי בעקבות פסק דין ע"א 189/95, בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4), 199, עומדת לרוכש זכות במקרקעין, זכות שביושר, שאינה אובלוגרטורית בלבד, אלא הינה זכות "מעין קניינית", בין שמקורה בדין האנגלי ובין בקיומה של זכות שביושר "תוצרת הארץ". בענייננו, זכותו של התובע במקרקעין היא זכות תקפה שביושר, שבעקבותיה נוצרו יחסי נאמנות בינו ובין מר יעקב פירר ז"ל. בין אם יש לראות בזכות שביושר זכות במקרקעין, המוכרת על ידי חוק המקרקעין כעולה מפסק דין אהרונוב (דעת הרוב), ובין שלאו. הטעם לכך הוא כי זכות התובע נוצרה בשנת 1967, טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ומכוח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 166(א) לחוק המקרקעין, חל עליה ממילא הדין הקודם, אשר הכיר בזכות שביושר "אנגלית". יוצא אפוא כי על פי פסק דין צימבלר, יש לתובע זכות שביושר תקפה, בין לפי דיני היושר האנגלים ובין לפי דיני היושר הישראליים החדשים, ויש לראות אפוא כי במערכת היחסים שבין המנוח ובין מר יעקב פירר ז"ל נוצרה מערכת של יחסי נאמנות. התיישנות 22. הנתבעים טענו בכתב הגנתם ובסיכומיהם כי הסעדים המבוקשים על ידי התובע מבוססים על הסכם מכר, שלטענת התובע נכרת למעלה מ-41 שנים בטרם הגשת התביעה, ולפיכך התביעה על פי ההסכם התיישנה מזה שנים. התובע טוען כי אין מקום להורות על דחיית התביעה מכוח התיישנות, הן לנוכח הלכת ביהמ"ש העליון בפסק דין צימבלר והן לנוכח העובדה שהנתבע 1 בעדותו הודה באופן מלא בחקירתו הנגדית בביהמ"ש בזכות התובע לסעדים המבוקשים. זכותו של התובע, בהיותה זכות שביושר במקרקעין, כפופה להוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). תקופת ההתיישנות הרלבנטית לענייננו הינה 15 שנה, משהזכות מתייחסת למקרקעין שטרם הוסדרו. הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובעת כדלקמן: "5. הזמן להתיישנות. תקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: תקופת ההתיישנות) היא- 1. בשאינו מקרקעין-שבע שנים; 2. במקרקעין-חמש עשרה שנה ; ואם נרשמו בספרי האחיזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות קניין)- עשרים וחמש שנה". בבחינת סוגית ההתיישנות עולה השאלה, ממתי תימנה תקופת ההתיישנות. לקיומם של יחסי נאמנות השפעה מכרעת על שאלת ההתיישנות ועל המועד שממנו תימנה תקופת ההתיישנות. בהמ"ש העליון בע"א 6906/00, ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5),280, אשר דן בנסיבות המזכירות לא במעט את נסיבות ענייננו, התייחס לסוגיה וקבע כדלקמן: "הלכה מושרשת היא כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות... נמצא, כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. נמצא כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הכפירה או ההפרה, בכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות". ביהמ"ש בעניין צימבלר עיגן מבחן דו שלבי לבחינת המועד בו מתחיל מרוץ התיישנותה של תביעה המבוססת על יחסי נאמנות או על זכויות שביושר: בשלב הראשון יש לשאול מהו המועד שבו נולדה עילת תביעתו של הנהנה נגד הנאמן ; כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות, הכלל הרגיל אינו חל ותחתיו חל הכלל כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. בשלב השני של בדיקת תחילתה של תקופת ההתיישנות, יש לשאול אם חרף לידתה של עילת התביעה במועד מסוים, מתקיים אחד התנאים המאפשרים את דחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות למועד מאוחר יותר. בהקשר זה ציין ביהמ"ש בפרשת צימבלר, כי כאשר המדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות, אלא נדרש כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה. בנסיבות ענייננו עולה, כי יחסי המנוח ומר יעקב פירר ז"ל הם יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית, שלגביהם חלים כללי ההתיישנות הרלבנטיים לדיני הנאמנות. מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי לא הובאה בפניי ראיה כלשהי, בין בכתב ובין בעדות, לפיה מר יעקב פירר ז"ל כפר בחייו בהתחייבותו לבצע את העברת הרישום ו/או נתן ביטוי חיצוני לסירובו לעשות כן. מעדותו של הנתבע 1 עלה, כי אף הנתבעים בחרו שלא להתעמת ולא ליתן ביטוי לעמדותיהם בשום שלב שהוא, ובוודאי שלא עובר לרישום זכויות הנתבעים תחת מר יעקב פירר ז"ל מכוח ירושה בפני פקיד ההסדר, בשל תפישת עולמו של הנתבע 1, אשר ביטוי לה ניתן בעדותו (עמוד 21 לפרוטוקול). תמיכה במסקנה, לפיה מר יעקב פירר ז"ל והנתבעים לא כפרו בחובת הנאמנות טרם רישום זכויותיהם מכוח ירושה, ניתן למצוא בעובדה כי למעשה אין הנתבעים מעלים טענות לגופו של עניין, בעטיין לא קמה זכאותו של המנוח במקרקעין. עיגון נוסף לכך נובע מהעובדה, שמר יעקב פירר ז"ל ו/או הנתבעים לא הציגו טענה ו/או דרישה כלשהי שהועלתה מצידם כלפי המנוח ו/או התובע. מכאן עולה, כי מר יעקב פירר ז"ל ו/או הנתבעים בחרו שלא לערער במהלך השנים על זכותו של המנוח כי עסקת המכר תושלם ברישום, ובכל מקרה הנתבעים לא הציגו ראיות, לא כל שכן לא עלה בידם להראות, כנדרש לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כי הביאו את דבר הכפירה או ההפרה לידיעת המנוח ו/או התובע. לנוכח האמור, סבורני כי ביטוי לכפירתו של מר יעקב פירר ז"ל ו/או מצידם של הנתבעים, אשר רכשו זכויותיו מכוח ירושה בחובת הנאמנות החלה עליהם, חל לראשונה ביום 21/12/07, שעה שהנתבעים העבירו את רישום הבעלות על שמם ו/או במועד מאוחר יותר שבו עובדה זו הובאה לידיעתו של התובע. מכאן, שהתביעה שהוגשה על ידי התובע ביום 01/12/08 טרם התיישנה. בשולי האמור אציין, כי לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה ההפניה לפסק הדין בעניין צימבלר ולהלכה הנובעת ממנו מהווה הרחבת חזית. מעבר לעובדה שהתובע הניח את התשתית העובדתית הראויה במסגרת כתב התביעה, הדיון בהלכת צימבלר לעניין המחלוקת דנא הועלה עוד בדיון שהתקיים בפני כב' השופט עמית ביום 26/04/09, ואף ניתן לכך ביטוי בהחלטת כב' השופט עמית באותה ישיבה. על רקע האמור, ומשלא נטענה על ידי הנתבעים כל טענה בדבר הרחבת חזית במסגרת הישיבה ו/או בסמוך לאחר מכן אלא לראשונה בסיכומיהם, לא ניתן ממילא לקבל את טענת הנתבעים לעניין הרחבת חזית. שיהוי 23. הנתבעים טענו במסגרת כתב הגנתם ובסיכומים טענת שיהוי, בלא כל פירוט ובלא שהניחו תשתית עובדתית לביסוס טענתם. טענת שיהוי אינה עומדת לתובע למכשול, אלא בהתקיים שני תנאים נוספים; היינו על הנתבע להראות כי היה בשיהוי משום ביטוי לויתור של התובע וכן כי עקב השיהוי הורע מעמדו של הנתבע. ראה: ע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433. שיקול נוסף שהוזכר בפסיקה בהקשר זה, הוא חוסר תום ליבו של המשתהה. ראה: ע"א 410/87, עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל על יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה(3), 749. הטוען טענת שיהוי, עליו להוכיח קיומם של תנאים אלה. קיומם של התנאים הנזכרים לעיל לא נטען, ולא כל שכן לא הוכח, על ידי הנתבעים. גם אם ניתן להניח לכאורה כי יכולתם של הנתבעים להביא ראיות נגרעה במידה מסוימת עקב פטירתו של אביהם, מר יעקב פירר ז"ל, אין לייחס לכך בענייננו משמעות, שכן בראיות הקיימות, חתימתו של מר יעקב פירר ז"ל על הסכם המכר, שבגדרו הודה בקבלת מלוא התמורה עבור המקרקעין והעברת הזכויות, הותרת החזקה בידי המנוח והתובע משך עשרות שנים בלא העלאת טענה או דרישה כלשהי וללא הגשת תביעה לסילוק יד, די בהם כדי להניח את הדעת בדבר זכותו המוכחת של המנוח והתובע בענייננו. מעבר לכל האמור, ראוי להזכיר כי טענת השיהוי הינה במקורה טענה מן היושר, החותרת להגשים תוצאה צודקת. ואולם, בענייננו עולה מן הראיות, כי קבלת הטענה תוביל בעליל לגרימת תוצאה בלתי צודקת, שתוצאתה תהייה שלילת זכות הבעלות בדירה מהתובע, שעה שהמנוח השלים את תשלום מלוא התמורה בגינה ובגין העברת הזכויות, ובשעה שאף הנתבע 1, מר דרור פירר, לא הצביע על זכות ו/או טענה כלשהי, המצדיקה את שלילת העברת הרישום על שם התובע ו/או את ההצדקה המהותית שברישום הבעלות בדירה על שם הנתבעים. הליך ההסדר - מחסום בפני הגשת תביעות 24. במסגרת סיכומי הנתבעים, העלו הנתבעים לראשונה טענה מקדמית, לפיה לא ניתן לדון בתובענה, שכן המקרקעין מצויים במהלך ההסדר וכעולה מסעיף 7 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת הסדר זכויות במקרקעין"). הוראת סעיף 7 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין קובעת כדלקמן: "7. מחסום בפני תביעות. משנתפרסמה ביישוב הודעה מוקדמת ועד לפרסום לוח זכויות לפי סעיף 57, לא תוגש תובענה לשום בית משפט בעניין זכויות שבמקרקעין שביישוב, פרט לאמור בפקודה זו". מהוראת הסעיף עולה אפוא כי ביחס להגשת תביעות הנגועות לזכויות במקרקעין הנמצאים בהליך הסדר, קובעת פקודת הסדר זכויות במקרקעין כי על התובע זכויות במקרקעין אלו לפנות לפקיד ההסדר וכי הוא חסום מפני הגשת תובענה לבית המשפט. לאור האמור, נראה שאכן מוצדקת טענתם של הנתבעים, מבחינה זו שראוי היה כי התובע יפנה את תביעתו לפקיד ההסדר ולא ישירות לביהמ"ש המחוזי. ראה: ע"א 574/81, מוחמד סולימאן אלריאטי נ' ביטחה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד לט(2), 181. חרף זאת ולנוכח העובדה שהנתבעים העלו טענה זו לראשונה במסגרת סיכומיהם ולאחר שהסתיימה למעשה שמיעתה של התביעה, סבורני כי לא ראוי להיעתר לבקשתם. יצוין כי ביהמ"ש העליון בע"א 693/04, כאיד אל קימרי נ' חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי (פרסום נבו), ואשר בפניו הועלתה הטענה במסגרת ערעור שהוגש, דחה את טענת המערער לנוכח המועד בו נטענה הטענה לראשונה בבימ"ש קמא. ביהמ"ש העליון בעניין כאיד אל קימרי הבהיר, כי מכוח סעיף 43 לפקודת ההסדר מובאות על ידי פקיד ההסדר תביעות סותרות בין תובעים בפני ביהמ"ש המחוזי, שלו הסמכות הבלעדית לדון בתובענה. על כן, סבר ביהמ"ש העליון כי משהועלתה הטענה בשלב הסיכומים בלבד וכאשר ממילא ביהמ"ש המחוזי הינו המוסמך לדון בסכסוך, לא ראוי להפסיק את התובענה בשלב מתקדם רק על מנת שפקיד ההסדר יחזור ויפנה את הצדדים לבירורה בביהמ"ש המחוזי. ובלשונו של כב' השופט גרוניס: "בנסיבות אלו, משלא העלו המערערים את טענתם האמורה כבר בראשית הדיון בפני בית המשפט המחוזי, ונמנעו מלהעלותה במהלך בירור המשפט עד לשלב הסיכומים, צדק בית המשפט משלא נעתר לה. כפי שתואר לעיל, קבלתה של טענה זו מובילה הייתה לתוצאה האבסורדית של הפסקת הדיון בתביעות, לאחר שנתבררו כבר בבית המשפט המחוזי, והעברתן לפקיד ההסדר, וזאת רק כדי שהאחרון ישוב ויחזירן לבית המשפט המחוזי כדי לבררן בשנית". נימוק נוסף שעמד בבסיס החלטתו של ביהמ"ש העליון נוגע לחובת תום הלב החלה על בעל דין גם בהליכים הננקטים על ידו בביהמ"ש ובזיקה למועד העלאת הטענה בדבר חוסר הסמכות העניינית. ובלשונו של ביהמ"ש: "משלא העלו המערערים את טענתם בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט אלא במסגרת סיכומיהם בלבד, ולמעשה בצורה נחרצת אך במסגרת הערעור שבפנינו, מנועים הם בשל חובת תום הלב מלהשיב את הגלגל לאחור, רק כדי לשוב ולנהל את הדיון בפני בית המשפט המחוזי בשנית". לאור כל האמור ומשהנתבעים העלו טענתם לראשונה בשלב הסיכומים, ומשמתחזקת והולכת בפסיקת בתי המשפט המגמה שלא להיזקק לטענת היעדר סמכות עניינית הנטענת באיחור ומשממילא ביהמ"ש המחוזי הינו בעל הסמכות הייחודית לפסוק בתביעות סותרות הבאות בפני פקיד ההסדר האמור להעבירן להכרעת ביהמ"ש המחוזי, לא ראיתי כי נכון יהא בשלב זה להיעתר לבקשת הנתבעים. סוף דבר 25. לאור כל האמור, ראיתי לקבל את תביעת התובע לגופה ולהורות כדלקמן: התובע הינו בעל זכות במקרקעין נשוא התובענה, הידועים כחלק מגוש 10809, חלקה 205, ברחוב מוריה 9 בחיפה, הכוללת חדר ומחצית הגג, כמפורט בהסכם המכר שנקשר בין מר חיים שיינר ז"ל ומר יעקב פירר ז"ל ביום 15/05/67. בכפוף לתשלום כל המסים החלים על העסקה, זכאי התובע להירשם כבעל המקרקעין תחת הנתבעים. הנתבעים יהיו מנועים מלבצע כל עסקה בזכויות שירשו ממר יעקב פירר ז"ל במקרקעין עד למחיקתם מהמרשם. הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 25,000 ₪. דיני היושר במקרקעיןזכות שביושר