קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב צד לקבל הצעת פשרה בתביעת נזיקין: לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בבת-ים (השופט ד' מור), מיום 4.9.00, בבש"א 471/00 (במסגרת ת.א. 979/98), בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת. 1. בבית משפט השלום בבת-ים מתנהל הליך במסגרתו מתבררת תביעה נזיקית נגד המערערת ונגד שני נתבעים נוספים. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 9.3.00 הציע בית המשפט הצעת פשרה בעניין אחוזי נכותה של התובעת. הצעת הפשרה התקבלה על ידי התובעת, אולם נדחתה על ידי המערערת שהודיעה על כך לבית המשפט. בתקופה שבין הצעת הפשרה האמורה ועד ליום 13.7.00, נתן בית המשפט מספר החלטות בעניין הצעת הפשרה שהציע. ביום 13.7.00 זימן בית המשפט את הצדדים לדיון, על מנת לעמוד על פשר סירובה של המערערת. לאחר ששמע את טיעוני המערערת לעניין זה, הפך בית המשפט את הצעת הפשרה להחלטה מחייבת. לאחר החלטה זו הגישה המערערת בקשה לפסילת שופט בפני בית משפט השלום. בבקשתה, טוענת המערערת כי קיים חשש ממשי כי ההליך המתנהל בפני השופט ד' מור נגוע במשוא פנים. המערערת מציינת התבטאויות של השופט מור, בכתב ובעל-פה - כולן בשלבים שבטרם התחלת המשפט - אשר לטענתה מבססות חשש זה. כך, למשל, היא מצביעה על העובדה כי בהחלטתו מיום 27.6.00 ציין השופט מור כי על המערערת - עת היא שוקלת אם לקבל את הצעת הפשרה - "לשקול אף את נושא הטלת ההוצאות על בעל דין המאריך ללא צורך את ניהול המשפט". לטענתה, יש בדברים אלו משום איום בלתי ראוי מצד בית המשפט כלפי בעל דין. עוד מציינת המערערת כי בדיון שהתקיים ביום 13.7.00, כינה השופט את התנגדותה להצעת הפשרה שהועלתה על ידו "קטנונית". כן, היא מצביעה על העובדה כי באותו מועד הפך בית המשפט את הצעת הפשרה להחלטה מחייבת. בכל אלה, היא טוענת, יש משום ביסוס של חשש ממשי לניהול ההליך במשוא פנים. 2. ביום 4.9.00, דחה בית משפט השלום את בקשת הפסלות. בהחלטתו מציין בית המשפט כי החלטתו ההופכת את הצעת הפשרה להחלטה מחייבת היא תוצר של שקילת הטענות שנשמעו על ידי הצדדים. כן מציין בית המשפט כי הדרך לתקיפת גוף החלטת הביניים שניתנה על ידו, קרי הגשת בקשת רשות ערעור, פתוחה בפני המערערת. 3. על החלטת בית משפט השלום, שלא לפסול את עצמו מלהמשיך לדון בתיק, הוגש הערעור שבפניי. ביני לביני, ביום 10.9.00 הגישה המערערת, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו בקשת רשות ערעור על גוף החלטת בית משפט השלום מיום 13.7.00 (בר"ע 2425/00). ביום 5.10.00 הורה בית המשפט המחוזי על קבלת הבקשה והערעור ועל ביטול החלטת בית משפט השלום מושא הערעור. בערעור שבפניי, המכוון נגד דחיית בקשת הפסלות, שבה המערערת ומעלה את הטענות שהועלו על ידה בבקשת הפסלות. כך, היא שבה ומציינת את התבטאויותיו של השופט מור אשר מהוות, לדעתה, ביטוי למשוא פנים. עוד היא טוענת כי יש בהפיכת הצעת הפשרה להחלטה מחייבת משום נקיטת עמדה, זאת על בסיס דיעה קדומה נגד המערערת. המערערת מציינת, כי אם יתקבל ערעורה בפני בית המשפט המחוזי - כפי שאכן אירע - והתיק ישוב לבית משפט השלום, יעלה חשש ממשי כי דעתו של בית המשפט תהיה מושפעת באופן ממשי מהחלטתו הקודמת, מבלי שיוכל לנהל הליך הוגן ללא משוא פנים. 4. לאחר עיון בטיעוני המערערת הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך במסקנות אובייקטיביות כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים (ראו למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סמיר עבדל ראזק סליימה פ"ד מד(3) 758, 760). אין בידי המערערת כדי לבסס חשש זה באופן ממשי. העובדה כי בית המשפט, במהלך הדיון, מביע את עמדתו ביחס להצעת פשרה איננה, לכשעצמה, מלמדת בהכרח על משוא פנים. כך, גם אין בהחלטה להפוך הצעת פשרה כזו להחלטה מחייבת, על אף התנגדותו של מי מן הצדדים, משום ראיה ממשית למשוא פנים. באשר לטענת המערערת ביחס להשבת התיק למותב שדן בו בתחילה, הרי שנפסק לא אחת בבית משפט זה כי העובדה שעל בית משפט להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת איננה מחייבת פסילת בית המשפט. כך הוא כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת בינים (ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם); ע"א 8304/96 יורם גלובוס נ' Melchers L.t.d N.V. (טרם פורסם)). כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בית משפט קמא, בצירוף הנחיות (ע"א 990/96 ד"ר דבורה כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (טרם פורסם)). זאת ועוד: לא מכבר קבעתי, כי מתן פסק דין שניתן בטרם עת, ובוטל על ידי בית המשפט שהכיר בטעותו, איננו יכול לבסס, לכשעצמו, עילה לפסילתו של בית המשפט (ע"א 1149/00 אלון נ' דולב (טרם פורסם); ראו גם: ע"א 1860/97 מרבק בית מטבחיים בע"מ נ' אלי מזרחי (לא פורסם)). אכן, אין די בכך שעל בית המשפט לדון מחדש באותו עניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם "חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם)). 5. טענותיה הנוספות של המערערת מוסבות אל גוף ההחלטה. הדרך הראויה לתקיפה כזו היא דרך הערעור (ברשות או בזכות לפי העניין) ולא דרך הפסלות (ראו: ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"א 2175/00 אברהם כהן נ' עיריית חדרה (טרם פורסם); ע"א 1149/00 אברהם אלון ואח' נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); ע"א 3143/00 עו"ד אילנה גן-אור נ' עמנואל גיל (טרם פורסם); ע"א 2506/00 Fardome Ltd. ואח' נ' בנק כללי לישראל בע"מ (טרם פורסם)). אי לכך הערעור נדחה. המערערת תשלם 5,000 ש"ח לאוצר המדינה.הצעת פשרהנזיקיןפשרה