טענת אין להשיב לאשמה לאחד מסעיפי האישום בלבד

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת אין להשיב לאשמה לאחד מסעיפי האישום בלבד: א. החלטתי בת"פ (ת"א) 388/82 מדינת ישראל נ' יגאל לביב [4] לפיה לא יוכל בית-המשפט לקבל טיעון שאין להשיב לאישום, או אישומים אחדים, מכלל האישומים בהם הואשם הנאשם - עומדת למכשול לפני הסנגורים במשפט זה, המבקשים לטעון טענה זו כדי לפטור את הנאשמים ממקצת האישומים. על-כן טרחו להקדים לטיעוניהם את הנסיון לשכנעני שטעות נפלה באותה החלטה ומן הראוי שאחזור בי ממנה. ב. בסיס איתן לעמדתה רואה הסנגוריה בפסק-הדין שניתן בע"פ 215/69 מדינת ישראל נ' נסים שרבני [1]. שלא עמד לנגד עיני בעת מתן ההחלטה בת"פ 388/82 [4]. בפסק-דין זה אמר כב' השופט ח' כהן: "... זיכוי לפי סעיף 142(סעיף 158לחסד"פ [נוסח משולב] - א.ש.) לאו שמיה זיכוי, אלא אם נתקבלה טענת אין מה להשיב על כל האישומים כולם: רק אז אפשר ומותר לראות בהחלטת בית-המשפט משום הכרעת-הדין: ואילו כשהמשפט נמשך והולך על מקצת האישומים שלגביהם טענת אין מה להשיב לא נתקבלה, אין בהחלטת בית-המשפט כי אם החלטת ביניים בלבד, שאין דינה כהכרעת-דין כלל, כאשר אינה דומה להכרעת-דין כלל, לא לענין הסופיות ולא לענין טיב הזיכוי". דברים ברורים וחד-משמעיים אלה תומכים בעמדת הסנגוריה, ולא יכולתי לערער עליהם אילו היו מעיקרו שלפסק-הדין. אך משנאר הדברים אגב אורחא (ואף לא על דעת כל ההרכב שישב בדין) רשאי אני להרהר על חוות-דעתו של כב' השופט ח' כהן, אם יש בה כדי להראות על טעותי בהחלטתי השונה מדעתו, אם לאו. אך עד שאברר את דבריו לגופם מן הראוי להסביר מדוע דבריו בענין זה נאמרו אגב אורחא ולא היו הכרחיים להכרעה, כפי שסברה הסנגוריה. הבנת המסקנות מחייבת עיון בכתב-האישום ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, שהיו נשוא הערעור בע"פ 215/69. כתב-האישום שהוגש נגד נסים שרבני (המשיב באותו ערעור) פירט את העובדות ואת הוראות החיקוק לפיהן הואשם הנאשם. בהוראות החיקוק אוזכרו שתי עבירות, אחת - עבירת קשר להונות את הציבור, לפי סעיף 305 לפקודת החוק הפלילי, 1936, [5] ואחת - עבירה מירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 2לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מירמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג- 1963[6]. בית-המשפט המחוזי החליט לבטל את האישום בעבירת המרמה, כי חוק החנינה, תשכ"ז- 1967[7], חל עליה ולהמשיך בדיון על האישום בעבירת הקשר. בית-המשפט העליון דן בע"פ 215/69[1] בערעורה של המדינה על ההחלטה לבטל את האישום בעבירת הקשר מקדים ליון בערעור עצמו את שאלת זכותה של המדינה לערער על אותה החלטה, האם היא החלטת ביניים במשפט פלילי שאין ערעור אליה, או האם רינה כפסק-דין, כטענת המדינה, שזכות הערעור עליו מוקנית בדין. כב' השופט כהן קבע "משצורפו אישומים שונים בכתב-אישום אחד, יתנהל המשפט לפי כתב-אישום זה, ואין ביטול אישום "אלא כמבטל בית-המשפט את האישום כולו ולא נשאר מכתב-האישום שריד ופליט", ובמקום שנשארו עוד אישומים לדון בהם ולבררם "תיקון כתב-האישום הוא הדרך הנאותה ללכת בה". כלומר, השופט כהן ראה בביטול אישום אחר מכלל האישומים, בביטול הוראת חיקוק אחת מכל ההוראות, כהחלטה על תיקון כתב-האישום כך שאותו אישום או אותה הוראת חיקוק תימחק. החלטה זו - על אף נסיונה של המדינה לראות בה פסק-דין של זיכוי - היא החלטת ביניים שאין ערעור עליה. כדוגמא להחלטת ביניים שאין לערער עליה, אעפ"י שמשמעה המעשי הוא זיכוי הנאשם, או אולי מוטב לומר שמשמעה הוא שאין עוד סיכוי שהנאשם יורשע בדין אותה עבירה ובסופו של דיון יזוכה ממנה להלכה ולמעשה, הביא כב' השופט כהן ראיה "גם מענין הזיכוי אחרי פרשת התביעה" שאיננו ניתן לערער באותו שלב של הדין, ואגב כך הסביר כב' השופט כהן מדוע, לשיטתו, אותו זיכוי שנקבע אחרי פרשת התביעה כשמתקבלת טענת "אין להשיב לאשמה" לאו שמיה זיכוי כאשר המשפט נמשך והולך על מקצת האישומים שלגביהם טענת אין מה להשיב לא נתקבלה. ג. עמדתו של כב' השופט כהן, על-כך שזיכוי בעקבות טענת אין להשיב לאשמה "לאו שמיה זיכוי", כאשר הנאשם פטור מלהשיב על מקצת האישומים ולא על כולם, מחזקת את דעתי שבית-המשפט לא יוכל להיזקק לטענת אין להשיב לאשמה המחייבת למקצת האישומים או לאחד, או אחדים מהנאשמים, ולא לכולם כאשר אי-אפשר, או אין הצדקה, להפריד את הדיון בין הנאשמים או בין האישומים. אם אין אפשרות הפרדה אין אפשרות טענה, וכשאין אפשרות טענה - אין זיכוי "שלא שמיה זיכוי". כך היא עמדת המחוקק שקבע במפורש את החובה לתת החלטה מנומקת בכתב - היא הכרעת-הדין מיד, או תוך שלושים יום, מיום שהתקבלה טענה אין להשיב לאשמה, כאמור בסעיף 158לחסד"פ [נוסח משולב] [8]: "נסתיימה פרשת התביעה ללא הוכחת האשמה אף לכאורה, יזכה בית-המשפט את הנאשם...". אילו רצה המחוקק להתיר לבית-המשפט לשחרר את הנאשם מעול של התביעה וכבדם של האישומים למקוטעין - היה קובע שעל בית-המשפט להחליט בתום פרשת התביעה אם לפטור את הנאשם מלהשיב למקצת האישומים או למחוק, לבטל, לזכות ממקצתן של הוראות החיקוק המתארות את העבירות המיוחסות לו בכתבהאישום. האפשרות שבית-המשפט יפטור מלהשיב לאשמה במקצת האישומים, יזכה מהם את הנאשם וינמק את החלטתו לא נזכרה בדברי כב' השופט כהן, אך מובן מדבריו שאפשרות זו לא נראתה לו כי הוא ראה בזיכוי חלקי החלטת ביניים בלבד. אילו הפריד בית-המשפט המחוזי, שדן בענין שרבני, בין האישום בעבירת הקשר לאישום בעבירת המרמה ופסק על תחולת חוק החנינה על אחד האישומים, היה פסק-הדין ניתן לערעור, כי היה זה פסק-דין סופי באישום נפרד, הנאמד בפני עצמו, ולא החלטת הביניים. כך גם בענייננו. אפשר היה לדון בטענת אין להשיב לאשמה על מקצת האישומים ואחד הנאשמים רק אם בית-המשפט ישתכנע שיש מקום להפרדת הדיון בין האישומים או בין הנאשמים, כך שאם הטענה תתקבל וינתן פסק-דין של זיכוי - יהיה זה פסק-דין באישום, או בנאשם, העומד בפני עצמו ולא ביחד עם אחרים. ד. הסנגורי שאלה, ובצדק, מה יהיה דינו של נאשם אחד מני רבים שבמהלך ראיות התביעה הוברר שלא יכול היה לבצע את העבירה המיוחסת לו בגלל היותו במרחקים או כלוא מאחורי הסורגים: האם יהיה עליו לשבת על ספסל הנאשמים עד שיתמו הדיונים והטיעונים בכלל האישומים המתייחסים לכל הנאשמים. מסתבר, שלא היה הכרח לגרור נאשם זה עד סיומו של המשפט, כי ניתן להפריד את משפטו ממשפטם של האחרים, לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" ולנמק את הכרעתהדין של זיכוי שתבוא בעקבותיה, כי לנימוק זה לא יהיה קשר להנמקה הצפויה בהכרעת-הדין שתינתן בעניינם של האחרים. ה. הטענה שובה הלב שיש להבחין בין מהות לסדרי-דין ולכן ראוי לזכות את הנאשם אפילו מפרט אחד מפרטי האישום כאשר מצליח סנגורו לשכנע את בית-המשפט בצידקת טיעוניו שאין על מה להשיב כי הזיכוי הוא מהותי ומתחייב על-פי דין, ואת ההנמקה לאותו זיכוי לנמק בתום כל ההליכים כי המועד הנקוב בחוק הוא מסדרי הדין ולכן ניתן לדחיה, או להארכה, ע"י בית-המשפט - איננה נראית בעיני, כי המחוקק לא התיר לבית-המשפט הארכת מועד כזו. להיפך, המחוקק קצב את הימים למתן ההנמקה, ואילוא ראה צורך בכך - היה מתיר את ההנמקה בסיומם של כל ההליכים. ו. תשומת לבי הופנתה לאפשרות המוקנית עפ"י חוק לגזור דינו של נאשם אחד לפני שהסתיימו ההליכים במשפט המתנהל נגד שותפיו. החוק מתיר - ואנו נקיים. אך גם כאן החוק התיר רק כשראה הכרח בכך כדי לאפשר את שמיעת עדותו של הנאשם נגד חבריו לספסל הנאשמים או כדי למנוע עינוי דין מאותו נאשם. אך הכלל הוא שאפילו גזר-דין יינתן בסיומם של כל ההליכים והיוצא מהכלל הוא כאמור לעיל. ז. משענת נוספת לדעתם רואה הסנגוריה בפסקי-הדין שניתנו בבית-המשפט העליון בע"פ 405/80מדינת ישראל נ' זבולון שדמי [2] ובע"פ 732/76מדינת ישראל נ' רפאל כחלון ואח' [3]. אינני סובר שניתן ללמוד הלכה לענייננו מאותם פסקי-דין כי השאלה הניצבת לפנינו לא נדונה שם, וממילא לא היתה במחלוקת בין בעלי-הדין, ולא התעוררה ע"י בית-המשפט ולא נזקקה להכרעה. על-כך שמנהג היה בישראל לטעון אין להשיב על מקצת האישומים או מקצתן של הוראות החיקוק - אינני חולק, ולא חלקתי עד שבא ענין לפני (בת"פ 388/82 [4]) שעורר אותי לבדוק אם המנהג הולם את התוכן ואם טוב להמשיך בו, ומצאתי שלא אוכל להיזקק לטענת אין להשיב על מקצת האישומים שעשויה להביא לכך שאצטרך לנמק דעתי -בעקבות זיכוי הנאשם ממקצת האישומים - בעוד משפט נמשך והולך בגין האישומים האחרים. מפסק-הדין שניתן בע"פ 405/80 [2] אנו למדים שהוא דן בשאלה מתי יחוייב נאשם להשיב לאישום ומתי יהיה פטור מכך בשים לב לתשתית הראייתית שהתביעה הצליחה, או לא הצליחה, להניח במשפטו. שאלה זו איננה נוגעת עתה לענייננו. אך יצויין שבית-המשפט המחוזי פטר את הנאשם מלהשיב לכל האישומים וזיכה את הנאשם. על הכרעת-דין זו הוגש הערעור שנסתיים בהחזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי כדי שימשיך בדיון, למעט בענין האישום החמישי - שזיכוי הנאשם ממנו נשאר בעינו, גם על דעת התביעה, שלא ראתה לנכון לערער על הקביעות של בית-המשפט בהתייחסו לאישום זה. בע"פ 732/76 [3] חזר בית-המשפט העליון והדריך את הערכאות השומעות ראיות מתי לפטור ומתי לחייב נאשם להשיב לאישום בתום פרשת התביעה, והתייחס לשאלת האפשרות להרשיע נאשם בעבירה שונה מזו המיוחסת לו בכתב-האישום, והעיר ש"מקובל עלינו כי בהתאם להוראותיו של חוק סר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, רשאי בית-המשפט לדרוש מן הנאשם, בנסיבות כגון אלה, כי ישיב לאשמה השונה מזו שיוחסה לו בכתב-האישום, ובלבד שהוכחה לכאורה בדבר ביצועה עולה מהראיות שהובאו לפניו". אין בדברים אלה כדי לפטור את הנאשם מלהשיב לאישום אלא כדי להזהירו על-כך שהוא צפוי להרשעה בעבירה שונה מזו שהואשם בה, ואם אגב כך הביע בית-המשפט דעתו שהעבירה המקורית לא הוכחה - אין בכך זיכוי, ואין צורך בהנמקת הזיכוי. ניתן לראות בכך מעין תיקון כתב-אישום לפיו במקום העבירה המקורית נרשמה העבירה החדשה המיוחסת לנאשם. בית-המשפט העליון לא קבע הלכה בסוגיה זו, ובאותו ענין החלטת בית-המשפט המחוזי לפטור את הנאשם מאשמת הריגה ולחייבו להשיב לאישום בקטטה ותקיפה הגורמת חבלה גופנית ממש לא אושרה ע"י בית-המשפט העליון, שדן בערעור רק בתום ההליכים בבית-המשפט המחוזי שהסתיימו בהכרעת-דין, ואגב כך התייחס לפטור מאשמת הריגה בתום ראיות התביעה. על-כן מפסקי-הדין הנ"ל אין להסיק מסקנה לפיה מותר לבית-המשפט להיזקק לטענת אין להשיב לאשמה על מקצת האישומים או אחד מהנאשמים, כאשר המשפט נמשך והולך בין האישומים האחרים. ח. על-כן אם סוברים הסנגורים שלא יבזבזו את זמננו וזמנם לשווא בטענה שניתן להפריד את האישומים ואת הנאשמים - הדרך פתוחה לפניהם לטעון לכך. אם יצליחו - יטענו שאין להשיב לאשמה המפורטת באותם אישומים על אותו נאשם: אם לאו - מוטב שתיפתח מיד פרשת ההגנה. אין להשיב לאשמה