ייפוי כוח בלתי חוזר בעסקת מקרקעין

הנתבעים טענו אמנם כי העובדה שהתובע לא הציג הסכם מכר אלא רק ייפוי כוח היא תמוהה כשלעצמה, אולם בית המשפט ציין כי אין בסיס מספיק לטענה זו, שכן כבר נפסק שייפוי כוח בלתי חוזר שניתן בגדר עסקת מכר מקרקעין יכול כשלעצמו לשמש ראיה לקיומה של העסקה (ע"א 3205/00 נאטור נ' יאסין פ"ד נה(4) 145). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ייפוי כוח בלתי חוזר בעסקת מקרקעין: התובע הוא עיזבונו של המנוח נאיף אסד X ("המנוח X"), והתביעה היא למתן פסק דין הצהרתי שלפיו עיזבון המנוח זכאי להירשם כבעלים של מקרקעין המצויים בכפר פקיעין וידועים כחלקות 21 ו-42 בגוש 19102 ("המקרקעין" או "החלקות"). הנתבעים הם עיזבונותיהם של המנוחים שלמה (סלים בכור) נקבלי ("המנוח נקבלי") ושמחה נקבלי ("המנוחה נקבלי"). הבעלות בחלקות רשומה כיום בשמו של המנוח נקבלי וטענת התובע, באמצעות X X ("X") שהוא בנו ויורשו של המנוח X, היא כי ביום 1.6.64 נעשתה עסקה שבה מכר המנוח נקבלי את החלקות למנוח X, ובגדר העסקה הוא נתן לו ייפוי כוח בלתי חוזר שבו הוא ייפה את כוחו של פאריס אסד X X ("מיופה הכוח") לעשות כל פעולה הדרושה לשם העברת הזכויות בחלקות ורישומן בשמו של המנוח X. בתביעה נטען כי הצדדים לעסקה, היינו המנוח X והמנוח נקבלי, הלכו לעולמם וכך גם מיופה הכוח, ופסק הדין דרוש על מנת להשלים את העסקה ולרשום את הזכויות בחלקות בשמו של עיזבון המנוח X. כתב התביעה המקורי שהוגש לא נקב בשמות כל יורשיהם של המנוחים נקבלי, ועל רקע טענה שהועלתה בעניין זה מפי באי כוחם של מקצת מן הנתבעים, התרתי את תיקון התביעה באופן שיצוינו בה שמות כל היורשים, ולאחר שכתבי התביעה הומצאו לכל הנתבעים הוגש כתב הגנה על ידי מקצת מהם (היינו הנתבעים 3(1), 3(2), 3(4), 3(5), 4(1), 4(3), 4(6), 4(7), 6(1)-(5) ו-8) (בפסק דין זה:"הנתבעים"). בהתאם לכך, רואים את הנתבעים שלא התגוננו כמי שמסכימים לטענות המפורטות בכתב התביעה, ופסק דין זה מכריע את הדין במחלוקת שבין התובע לנתבעים. בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים שהתגוננו את קיומה של עסקת המכר, וטענותיהם העיקריות היו שעסקת המכר לא התקיימה, כי המסמך שעליו מסתמך התובע הוא מזויף, וכי מכל מקום התביעה התיישנה. טענת ההתיישנות הועלתה על ידי הנתבעים כטענת סף בבקשה שהם הגישו (בקשה מס' 4), טענה שדחיתי בהחלטה שניתנה ביום 20.12.09 שבה קבעתי כי אין מקום לדחות את התובענה על הסף וכי יש להוסיף ולברר את התובענה בדרך הרגילה, היינו שמיעת ראיות וטענות שיובאו על ידי הצדדים. לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת באי כוח הצדדים והעדים שהובאו מטעמם, אני מחליט לקבל את התביעה ולהצהיר, כמבוקש , כי - בכפוף לתשלום כל המיסים ותשלומי החובה הקשורים בכך - זכאי עיזבון המנוח X להירשם כבעלים של החלקות. הראיות שהובאו מטעמו של התובע היו תצהיריהם של X (ת/1), של חוסיין סלמאן מוהנא ("מוהנא") (ת/2), של יוסף X זין ("X") (ת/3), של X ח'יר ("ח'יר") (ת/4) ושל יוסף סוויד ("סוויד"), וכן חוות דעת מומחה י' מילוא ("מילוא") שעניינה גילם של העצים שניטעו בחלקות. הראיות שהובאו מטעמם של הנתבעים היו תצהיריהם של נכדו ובתו של המנוח נקבלי, שלמה נקבלי ("שלמה") (נ/1) ורחל שטייגר ("שטייגר") (נ/2). בדיון שהתקיים ביום 24.1.12 נשמעו עדויותיהם של המצהירים, למעט זו של סוויד אשר בא כוח התובעים ויתר על עדותו, ושל מילוא, אשר מחמת שגגה לא הוזמן למתן עדות לאותו מועד ולכן נקבע כי שמיעת עדותו תהיה במועד אחר, אלא שסמוך לפני מועד זה הגישו הצדדים הודעה משותפת שבה הם הודיעו שכל צד מוותר, משיקוליו, על שמיעתה של העדות. כבר בפתח הדברים ייאמר כי מסיבות מובנות המשקל הראייתי שניתן לייחס לעדויות שני הצדדים הוא מועט. מדובר בעסקה שלפי הנטען נעשתה לפני קרוב ליובל שנים ואיש מן הצדדים לה איננו עוד בחיים. כל שיכולים היו העדים, שהובאו על ידי שני הצדדים, להעיד עליו, הן עובדות ונסיבות אשר כשלעצמן אין די בהן לתמוך או לשלול את הטענה העיקרית בדבר קיומה של העסקה. הראיה העיקרית התומכת בקיומה של העסקה ואשר עליה מושתתת התביעה היא ייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם בידי המנוח נקבלי אשר בחלקו הרלוונטי נאמר כך: "[ו]הואיל ומכרתי שתי החלקות הנ"ל והרכוש הנ"ל למר נאיף אסד X X ת.ז. X, מכפר פיקיעין וקיבלתי את כל התמורה עבור הרכוש הנ"ל בסך 2800 ל"י (שני אלפים ושמונה מאות לירות ישראליות); והואיל וברצוני להבטיח לקונה ה' נאיף אסד X X הנ"ל את רישום הרכוש הנ"ל על שמו ו/או העברת הרכוש על שמו במשרד ספרי האחוזה או/ו בכל מוסד אחר או משרד מוסמך אחר; אי לזאת אני הח"מ שלמה בן ברוך נקיבלי (הידוע גם בשם סלים אברהים בכור נקבלי) ממנה בזה את פאריס אסד X X ת.ז. X , מכפר פיקעין, להיות בא כוחי חוקי בנדון ולהופיע בשמי ובמקומי בפני משרד ספרי האחוזה, משרד הסדר הקרקעות, משרד האוצר ו/או בפני כל משרד, מוסד או גוף כלשהו לשם רישום על שמו של מר נאיף אסד X X הנ"ל, מכפר פיקעין, של הרכוש הנ"ל היינו החלקה 19 בגוש 19102 ששיטחה 3 דונם בערך, לפי התיאור הניתן לעיל והחלקה 40 בגוש 19102 ששטחה 1/2 1 דונם בערך לפי התיאור הניתן לעיל, לחתום בשמי ובמקומי על כל המסמכים, שטרות, ההצהרות, האישורים וכל שאר הנירות הדרושים לשם ביצוע רישום הרכוש הנ"ל או העברת הרכוש הנ"ל על שמו של הקונה מר נאיף אסד X X הנ"ל..." (שיבושי הלשון והכתיב במקור, א"ק). העתק צילומי של ייפוי הכוח צורף כנספח ג' לתצהירו של X (ת/1), ובעת חקירתו הנגדית של שלמה שהתקיימה ביום 24.1.12 הוצג המקור של ייפוי הכוח (עמ' 18 לפרוטוקול), ובאותה עת גם אישר בא כוח הנתבעים שיש ברשותו העתק של ייפוי הכוח המקורי שהוצא מגנזך המדינה. חתימתו של המנוח נקבלי על ייפוי הכוח אומתה על ידי הנוטריון הציבורי בחיפה ביום 1.6.64, ובאין ראיה לסתור - והנתבעים לא הביאו ראיה כזו - מהווה ייפוי הכוח תמיכה ראייתית מספיקה לטענת התובע בדבר התקיימותה של עסקת המכר. הנתבעים טענו אמנם כי העובדה שהתובע לא הציג הסכם מכר אלא רק ייפוי כוח היא תמוהה כשלעצמה, אולם אני סבור שאין בסיס מספיק לטענה זו, שכן כבר נפסק שייפוי כוח בלתי חוזר שניתן בגדר עסקת מכר מקרקעין יכול כשלעצמו לשמש ראיה לקיומה של העסקה (ע"א 3205/00 נאטור נ' יאסין פ"ד נה(4) 145) ("עניין נאטור"). לא למותר להוסיף כי פסק הדין בעניין נאטור ניתן על רקע ייפוי כוח שניתן בגדר עסקת מכר שחלה עליה חובת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין"), בעוד אשר בענייננו מדובר בעסקת מכר במועד שקדם לחוק המקרקעין, וממילא אין מקום להחמיר עם התובע בכל הנוגע לדרישת הכתב כדי לבסס את קיומה של עסקת המכר על יסוד ייפוי הכוח. מעבר לעובדת קיומו של ייפוי הכוח טען התובע - ולדעתי הדבר גם הוכח - שמאז שנעשתה עסקת המכר היו המקרקעין בחזקתו של המנוח X. העיד על כך X, אשר כפי שציינתי אמנם אין משקל ראייתי לעדותו בדבר עצם עשייתה של עסקת המכר, אולם איני רואה סיבה להטיל ספק בעדותו כי המקרקעין היו בחזקתו של אביו, המנוח X. בסעיף 13 של תצהירו (ת/1) הוא טען כי מילדותו (הוא נולד בשנת 1958, עמ' 8 לפרוטוקול) עסקו בני המשפחה בעיבוד המקרקעין ובטיפול בעצים שניטעו בהם, ולא מצאתי כי בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח הנתבעים יש כדי להטיל ספק בעדות זו. אכן, בחקירתו הנגדית נתגלו סתירות, כאשר מחד גיסא הוא העיד שאביו, המנוח X, עיבד את המקרקעין לאורך שנים, ומאידך גיסא הוא ציין ש"בסוף 2008 הוא התחיל לזרוע את הזיתים" (עמ' 8 לפרוטוקול) (שיבוש הלשון במקור, א"ק), ועוד בסמוך לאחר מכן הוא אמר ש"ב-1980 הוא שתל זיתים בכל החלקות" (עמ' 8, שם). בסיכום טענותיו ביקש התובע להסביר ולתרץ סתירות אלה בכך שX היה נתון בלחץ בעת מתן העדות, והנתבעים מבקשים שאדחה הסבר זה בהיותו בלתי סביר. דעתי נוטה לכך שההסבר שניתן על ידי X אכן אינו מניח את הדעת ואינו מתיישב עם הרושם שעלה מעדותו, אלא שאני סבור שאף אם אניח, לטובתם של הנתבעים, כי עדותו של X בעניין זה הייתה בלתי מהימנה, אין די בכך כדי להביא למסקנה שטענת התובע בדבר החזקת החלקות מאז עסקת המכר אינה נכונה. ראשית, מפני שלנתבעים אין גרסה עובדתית סותרת, ושנית, וזה החשוב, מפני שיש תמיכה בראיות אחרות לכך שהתובע אכן החזיק בחלקות, והשאלה אם עיבד את החלקות מיום עסקת המכר ממש או ממועד מאוחר יותר אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו. בתצהירו של מוהנא (ת/2) הוא ציין שמאז רכישת המקרקעין על ידי המנוח X הוא עיבד אותם, וכן כי למשך תקופה מסוימת הוא השכיר אותם למועצה המקומית שהשתמשה בהם כמגרש כדורגל לקבוצת הכפר. בחקירתו הנגדית הוא ציין כי העצים ניטעו בשנת 1978 או 1980 או 1989 ולפני כן הייתה אחת החלקות מושכרת למועצה לצורכי מגרש כדורגל (עמ' 10 לפרוטוקול). X העיד כי בשנת 1988 פנה אליו המנוח X ורכש ממנו שמונים שתילים של עצי שזיפים (העדות בתצהיר - ת/3 ובחקירה הנגדית - עמ' 11 לפרוטוקול). ח'יר ציין בתצהירו (ת/4) כי היה ראש המועצה המקומית של פקיעין במשך 12 שנה (סעיף 2 לתצהיר), וכעולה מעדותו הוא שימש בתפקיד זה בשתי תקופות, משנת 1978 עד שנת 1986 ואחר כך משנת 1990 ועד 1993 (עמ' 11 לפרוטוקול). לדבריו במהלך שנות השמונים שכרה המועצה המקומית מן המנוח X את אחת החלקות על מנת להשתמש בה כמגרש כדורגל (עמ' 12 לפרוטוקול). על רקע העדויות שהובאו מטעם התובע טוענים הנתבעים כי באלה קיימות סתירות, וכי לא רק שקשה למצוא בעדויות אלה גרסה עובדתית מגובשת, אלא שכמעט בכל עניין שעלה בעדויות התובע ניתן היה למצוא מספר גרסאות. דעתי אינה כדעת הנתבעים ואני סבור שהסתירות, שאכן ניתן למצאן בעדויות התובע, אינן בעלות משמעות כפי שמבקשים הנתבעים לייחס להן, ומכל מקום, אין בהן כדי לערער את המסקנה הלכאורית העולה מייפוי הכוח בדבר קיומה של עסקת המכר. זו אף זו, גם לנתבעים אין גרסה עובדתית מגובשת שאותה ניתן להעמיד מול גרסת התובע ביחס לזהות המחזיק במקרקעין. מעדויותיהם של שלמה ושל שטייגר עולה כי בדומה לעדויות העדים מצד התובע, אף להם אין כל ידיעה אישית בעניין שעליו נסבה המחלוקת, ומעבר לכך, ולא פחות ערך בחשיבותו, הם גם אינם תושבי הכפר מזה שנים רבות, ואין ביכולתם לציין מידיעה אישית מי החזיק במקרקעין מאז שנעשתה עסקת המכר ועד היום. בתצהירי העדות של שלמה ושל שטייגר (נ/1 ו-נ/2) לא מובאת גרסה עובדתית ישירה בנוגע לעסקת המכר או להחזקת המקרקעין, והעובדות המובאות בתצהיריהם הן בעיקר תיאור רקע ונסיבות של משפחת המנוח נקבלי, העובדה כי הוא ייחס לקרקע חשיבות רבה מבחינה דתית ולאומית, ומשום כך לא מתקבל על הדעת שהוא אכן מכר את המקרקעין למנוח X, וכן עובדות שניתן להסיקן מן המסמכים ואשר שלמה ושטייגר מבקשים להראות על סמכם כי ייפוי הכוח איננו אמיתי (למשל, האופן שבו נכתב שמו של המנוח נקבלי בייפוי הכוח, חתימתו על ייפוי הכוח ועוד). בחקירתו הנגדית של שלמה הוא אישר כי העובדות הנוגעות לחלקות שעליהן הצהיר נמסרו לו מפי אחרים (עמ' 16 לפרוטוקול), ודברים דומים נאמרו גם על ידי שטייגר. מטעם זה לא ניתן לייחס לעדויותיהם של שלמה ושל שטייגר משקל ראייתי עודף על זה שניתן לתת לעדויות שמטעם התובע, וכפי שציינתי לעיל, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, לא ניתן לתת לעדויות שני הצדדים משקל ראייתי רב וההכרעה, לכן, מבוססת על עובדת קיומו של ייפוי הכוח אשר אמיתותו לא נסתרה ועל המסקנה שיש להסיק מכך. לא למותר לציין כי הן בכתב ההגנה והן בתצהירי העדות מטעמם טענו הנתבעים שייפוי הכוח מזויף, אלא שהוכחת טענה כזו מצריכה, לכל הפחות, תמיכה בחוות דעת של מומחה, ומשלא הובאה כזו לא ניתן לקבל טענה זו של הנתבעים, ואני דוחה אותה. כפי שציינתי לעיל, ייפוי הכוח מהווה ראיה לכאורה בדבר קיומה של עסקת המכר ובאין עילה המצדיקה שלא לעשות כן, יש לפסוק לטובת התובע ולהורות על אכיפתה של העסקה. הנתבעים העלו שתי טענות כנגד תביעת האכיפה. טענה אחת היא טענת ההתיישנות, והטענה האחרת היא טענת חזקת השיתוף שמכוחה יש לעיזבון המנוחה שמחה נקבלי כדי מחצית מן הזכויות בחלקות, ולכן גם אם נעשתה עסקת המכר, והתובע זכאי לאכוף אותה, אין בידו אלא מחצית מן הזכויות בחלקות. שקלתי טענות אלה של הנתבעים והגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתן. סוגיית אכיפתן של עסקאות מכר מקרקעין שנים רבות לאחר עשייתן נדונה בפסיקה ענפה של בית המשפט, ונראה שעולה ממנה גישה ברורה שלפיה לא תידחה תביעה לאכיפתה של עסקה כזאת אך מחמת חלוף הזמן. בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז(5) 49 ("עניין צימבלר") קבע בית המשפט כי בנסיבות שבהן נכרתה עסקת מכר ש"כמעט הושלמה" וכל שחסר הוא רישום הזכויות על שם הרוכש, רואים את הרוכש כמי שיש לו זכות שביושר שהיא זכות "מעין קניינית" ואת המוכר כמי שהוא נאמן, ואת הרוכש כמי שהוא הנהנה בנאמנות קונסטרוקטיבית הנוצרת מכוח פסיקתו של בית המשפט. בהתאם לכך נקבע שם כי תחילת מניין תקופת ההתיישנות איננה במועד עשיית עסקת המכר כי אם במועד שבו כופר הנאמן לראשונה בזכותו של הנהנה. ההלכה שנפסקה בעניין צימבלר שבה ושימשה את בית המשפט גם בפסיקה מאוחרת יותר (ע"א 4138/07 חייט נ' עמידר (טרם פורסם, ,2.4.12), ע"א 5574/09 קזל נ' קרן קיימת לישראל (טרם פורסם, , 16.11.11) ("עניין קזל"), ע"א 11422/04 זועבי נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, , 15.9.10)) ואין חולק כי זוהי ההלכה המחייבת. הנתבעים ביקשו לאבחן את המקרה שבפנינו ולהוציאו מכלל תחולתה של ההלכה שנפסקה בעניין צימבלר בשני מובנים. האחד, שבענייננו הסתיים בשנת 1977 הליך של הסדר זכויות במקרקעין והחלקות נרשמו בשמו של המנוח נקבלי אף ללא רישום הערת אזהרה לטובתו של המנוח X, ובכך מבקשים הנתבעים לראות משום כפירה בזכותו של המנוח X המתחילה את מניין תקופת ההתיישנות. העניין האחר שבעטיו מבקשים הנתבעים להבחין את הלכת צימבלר הוא ששם ייפוי הכוח לא היה בידי הרוכש, מה שאין כן בענייננו, שכן לטענת התובע ייפוי הכוח הוחזק על ידו במשך כל השנים. לא אוכל לקבל טענות אלה. בעניין צימבלר נאמר כי לצורך קביעת מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו, אלא נדרש גם שדבר הכפירה יובא לידיעתו של הנהנה. לכן, העובדה שבסיומו של הליך הסדר הזכויות נרשמו החלקות בשמו של המנוח נקבלי אף ללא רישום הערת אזהרה לטובתו של המנוח X, איננה מהווה כשלעצמה כפירה בזכותו של האחרון המאפשרת לקבוע כי תקופת ההתיישנות החלה באותו מועד. רישום הזכויות כפועל יוצא של השלמת הליך הסדר זכויות הוא אירוע נייטרלי וכיום, ממרחק הזמן, לא ניתן לברר את ידיעתם וכוונתם הסובייקטיבית של מי מן הנוגעים בדבר, היינו המנוח נקבלי והמנוח X, ועובדה זו נזקפת בהכרח לחובתם של הנתבעים. העובדה שייפוי הכוח הוחזק במשך השנים בידי התובע אף היא אינה יכולה להועיל לנתבעים, מפני שבאין ראיה מצידם שייפוי הכוח אינו אמיתי, אזי עובדת החזקתו בידי התובע במשך השנים שחלפו מאז העסקה יכולה, לכל היותר, לשמש בסיס לטענת נזק ראייתי (עניין קזל, בפסקה 22 של פסק הדין), אולם באין טענה שלהם שאכן נגרם נזק כזה ומהו טיבו וטבעו, לא ניתן לקבל את הטענה המבקשת להבחין את ענייננו מהלכת צימבלר. הנתבעים גם ביקשו לסייג את תחולתה של הלכת צימבלר על רקע העובדה שהצדדים בהליך הם עיזבונותיהם ויורשיהם של הצדדים לעסקה המקורית. לטענתם יש לבחון אם ניתן לקבוע קיומה של "נאמנות קונסטרוקטיבית" כאשר הן הנאמן, הן הנהנה והן מיופה הכוח כבר הלכו לעולמם. שקלתי את הטענה, אולם לא אוכל לקבלה. מוסד "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" שעליו דיבר בית המשפט בעניין צימבלר אינו אלא אמצעי שנועד למנוע את התוצאה, המכבידה על תחושת הצדק, העלולה להיגרם כאשר נמנע מן הרוכש לממש את העסקה אך בשל חלוף הזמן. משום כך נראה לי שהעובדה שהצדדים להליך זה הם עיזבונותיהם של הצדדים המקוריים לעסקה היא בעלת חשיבות משנית, שכן לצורך השגת התכלית שלשמה נועדה "הנאמנות הקונסטרוקטיבית", היינו קביעת המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות, אין הבדל של ממש בין הצדדים לעסקה לבין עיזבונותיהם או יורשיהם. הנתבעים העלו טענה נוספת כנגד התביעה והיא שמכוחה של חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג, לעיזבון המנוחה נקבלי מחצית מן הזכויות בחלקות, ולכן לא ניתן לאכוף אלא מכר של מחצית מן הזכויות בחלקות. לטענה זו משיב התובע כי בפסיקת בית המשפט נקבע שחזקת השיתוף אינה פוגמת בעסקה שעשה בן הזוג הרשום כבעלים עם צד שלישי תם לב (ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה פ"ד כה(1) 561) ("עניין אפטה"), זולת אם הוכח שהעסקה אינה אלא קנוניה שתכליתה לפגוע בבן הזוג האחר. בטענותיהם נחלקו הצדדים בשאלת נטל הראיה בנוגע לעניין זה. התובע טען כי יש להניח כי המנוחה נקבלי לא התנגדה לעסקת המכר, ואילו הנתבעים טוענים כי הדבר אינו ניתן להסקה על יסוד הנחות, והיה על התובע להוכיח את הסכמתה של המנוחה נקבלי. שקלתי את טענות הצדדים ואני סבור שהדין הוא עם התובע, מפני שכפי שנקבע בעניין אפטה, באין ראיה לסתור, יכול צד שלישי להסתמך על העסקה הנעשית עם הבעלים הרשום, ולהניח את הסכמת בן הזוג שאינו רשום, והטוען כי לא הייתה הסכמה כזו עליו הראיה (ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי פ"ד מט(5)163 וראו גם ע"א 29/86 אי.תי. אס. נהיגה עצמית בע"מ נ' קרול פ"ד מד(1) 864 וע"א 504/83 זיתון נ' זערורה פ"ד מא(2) 154). בענייננו אין כל ראיה, לכאן ולכאן, בנוגע לידיעותיו של המנוח X, לאפשרות שהיה חסר תום לב בעת שנעשתה העסקה ואף לא בנוגע למנוחה נקבלי ולכן על הנתבעים לשאת בתוצאה של החוסר בראיות. סיכומו של דבר הוא, אפוא, שאני מקבל את התביעה ומורה שעסקת המכר המשתקפת בייפוי הכוח היא בת אכיפה. בהתאם לכך אני מורה כי בכפוף לתשלום כל המיסים החלים עליה, תירשם העסקה בלשכת רישום המקרקעין כך שזכויותיו של המנוח נקבלי יועברו ויירשמו בשמו של עיזבון המנוח X. הנתבעים ישלמו לתובע שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ש"ח. מסמכיםמקרקעיןייפוי כוח בלתי חוזרייפוי כוחעסקת מקרקעין