בית המשפט ציין כי עיון ראשוני בהודעת הערר על מעצרו של העורר עד תום ההליכים על סעיפיו השונים, מוביל למסקנה מיידית כי לפחות על פני הדברים, בוסס הערר כל כולו על טענות של מהימנות, שאין מקומן, ככלל, בשלב דיוני זה, בו נשקלות הראיות לכאורה שנצברו בתיק, ואשר טרם עמדו במבחן החקירה והחקירה הנגדית בבית המשפט. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מהימנות ראיות לכאורה: א. ביום 20.7.99 החליט השופט הנכבד דלמטה (כב' השופט גדעון ברק) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק זה. בהחלטתו, עמד השופט על פרטי המערך העובדתי שבאו בפניו במהלך הדיון, ואשר גיבשו לדעתו אותה תשתית ראייתית לכאורית הצריכה להחלטת המעצר. כמו כן עמד על האלמנטים שהצמיחו לדעתו, בנסיבות העניין את העילה למעצר זה. 371על החלטתו זו של השופט מלין בפני היום העורר על ידי בא כוחו המלומד, בעררו נשוא דיון זה. אליבא דבא כח העורר, שגה השופט קמא בהניחו כבסיס להחלטתו, קיומה של תשתית ראייתית מוצקה דייה לצורך מעצרו הממושך של האיש; ובנגזר, שגה גם בקובעו קיומה של עילת מעצר הנגזרת מעובדות אלה. ב. ייאמר מיד, כי עיון ראשוני בהודעת הערר על סעיפיו השונים, מוביל למסקנה מיידית כי לפחות על פני הדברים, בוסס הערר כל כולו על טענות של מהימנות, שאין מקומן, ככלל, בשלב דיוני זה, בו נשקלות הראיות לכאורה שנצברו בתיק, ואשר טרם עמדו במבחן החקירה והחקירה הנגדית בבית המשפט. ג. לגופו של עניין, המדובר הוא בענייננו בעימות אלים שהתפתח ביום 4.7.99 בשעות הבוקר המוקדמות, בין העורר לבין שוטר התנועה שחר גולן, שביקשו לעצור רכבו ולהזדהות בפניו, לאחר שהבחין בו כשהוא נוהג ברכב, ומשוחח במכשיר הפלאפון שהחזיק בידו, תוך כדי נהיגה. העורר, יש לומר, נהג אותה עת בכביש 4 גן רווה, לכיוון דרום במשאית מסוג G.M.C., כשעימו שני נוסעים נוספים בתא הנהג, בניגוד לחוק. בידו של העורר לא היו אותה עת, לא רשיון נהיגה תקף ולא תעודת ביטוח ברת תוקף. משנדרש העורר על ידי השוטר לעצור בצד הדרך ולהזדהות בפניו, בשמו ועל פי תעודת הזהות שלו, מסר העורר לשוטר את שמו הנכון אך ברצוף לו מסר לו מספר תעודת זהות מזויף. משניסה השוטר לוודא את פירטי הזיהוי של העורר במסוף המשטרה, הוברר לו כי אינם תואמים, ומשום כך הורהו להצטרף אליו לניידת, על מנת להסיעו לתחנת המשטרה ביבנה. העורר עלה לניידת, ואולם, משהגיעה זו לצומת הנשיאים - העצמאות ביבנה, שיחרר החשוד את חגורת הבטיחות מעצמו וניסה להימלט מן הניידת. השוטר שדלק אחריו, הדביקו, ובין השניים התפתח מאבק אלים. ד. עד כאן יש לומר, אין כל מחלוקת בין הצדדים לגבי פירטי ההתרחשות, כפי שהוזכרו גם, בעיקרם בהחלטתו של השופט קמא; מכאן ואילך המחלוקת. לפי דו"ח השוטר שחר גולן מיום 4.7.99 (מסמך ט' בתיק החקירה) עולה, כי בשלב זה, לאחר שהחל בבריחתו מן הניידת, ולאחר שהשוטר הדביקו, החל העורר להשתולל כשהוא תופס בידו את השוקר החשמלי ואת הגז המדמיע שהיו על גופו, מכוונם כנגד השוטר, ואף מתיז לכיוונו גז מדמיע. בהתכתשות בין השניים על הכביש, ניסה העורר, כך לפי גירסת השוטר, להגיע אל אקדחו שהיה עדיין חגור עליו. בשלב זה, נפתחה הניצרה, והאקדח החליק החוצה. משתפס בו השוטר ניסה העורר לחלצו מידיו. לדברי השוטר, קם העורר בהמשך ההתכתשות על רגליו וניסה שוב להימלט. בלשונו: ננ "תפס את השוקר והפלאפון שלו ופתח בריצה". בתגובה, כיוון השוטר את האקדח לעברו, צעק לו לעצור או שיירה בו, ומשנוכח שהעורר ממשיך בריצתו, ירה לכיוון רגליו. תחילה, כך הדו"ח, לא נפגע העורר והמשיך בבריחתו כשהוא רץ לכיוון רח' העצמאות. שוב הוזהר על ידי השוטר שהמשיך לדלוק אחריו, כי יירה בו אם לא יעצור, כפי שאכן עשה הפעם, תוך שהוא פוגע בכף רגלו הימנית. בהגיעו בסמוך לרח' העצמאות הדביקו השוטר שוב, והורהו לשכב על המדרכה. בהמשך ולאחר שהשליך את הפלאפון ואת השוקר מידיו, נשכב על הרצפה ונכבל על ידי השוטר. כאמור, כל תיאור האירוע כפי שהובא לעיל, על בסיס דו"ח הפעולה של השוטר, הוכחש נחרצות על ידי העורר ועל ידי בא כוחו. כך לפחות למן אותו שלב בו נמלט העורר מן הניידת. על פי גירסתו שלו, לא התרחש העימות בינו לבין השוטר כעימות בין שווים, והשימוש בשוקר ובגז המדמיע שיוחס לו, לא היה ולא נברא. בפועל, כך הסניגור, ביצע השוטר ירי בניגוד לנוהלי המשטרה ובכך, נשמט הבסיס מתחת לגירסת התביעה. "השוטר רדף אחריו והיכה אותו וירה בו, הוא ריסק לו את הרגל"; כך הסניגור בטיעוניו בפני (עמ' 2 לפרוט'). לטענתו, גירסת השוטר עליה ניבנה כתב האישום, גירסה שיקרית היא, ולא יעלה על הדעת שהחלטתו של בית המשפט בדבר מעצרו הממושך של העורר תתבסס על עדות יחידה זו. אשר לעילת המעצר, סבר ב"כ העורר, כי זו לא קמה בנסיבות הענין, גם אם המקרה נראה חמור על פניו; שכן, עדיין ראוי הוא לעיון בו לגופו, בעת הדיון בתיק העיקרי נשוא כתב האישום. הסניגור השקיע מאמצים רבים וגדולים על מנת לשכנעני, שהשופט קמא התעלם מן הראיות האוביקטיביות בשטח, אשר לדעתו סתרו את גירסתו של השוטר מיסודה. ה. לא מצאתי בסיס כלשהו בראיות לטיעון זה של ההגנה. כך, לא רק משום שכפי שכבר הזכרתי, אין בית המשפט הדן בבקשת מעצר, נזקק לשאלות של מהימנות העדויות שבפניו, אלא, גם משום שבענייננו הוברר לי כי דווקא בהודעתו של העורר עצמו, נמצאים חיזוקים לגירסת השוטר, בעיקר לגבי עצם החזקתו של האיש בשוקר החשמלי ובגז המדמיע אשר שאלת השימוש בהם תעמוד לדיון בתיק העיקרי. בהודעתו מיום 5.7.99 הסביר העורר לחוקרו (עמ' 3 רישא): בב "אני לא תקפתי את השוטר ולא השתמשתי עם הגז מדמיע אלא ניסיתי להרתיעו אך הוא לא תקין כלל". די לי בכך; שהרי, עניין לנו בעימות בין מי שנדרש למלא הוראותיו של איש החוק ומבקש להרתיעו בכלי נשק חם או קר שנמצא בידו על מנת למנוע יישומו של החוק. ו. ככלל, נראה לי, כי גם אם הייתי מקבלת טענתו של ב"כ העורר, כי קיימות סתירות מהותיות בהודעתו של השוטר - ולא בכך ענייננו כאן כאמור - עדיין הייתי סוברת כי די באותה מסכת עובדתית שנפרשה על ידי העורר עצמו, בהודעתו במשטרה, על מנת שתתגבש על סמכה חזקת המסוכנות שקמה ועלתה מהתנהגותו עובר לאירוע. התנהגות זו שהיתה כל כולה אלימות ובוטות שכוונו כנגד איש החוק, באו מצד העורר, כאשר ידוע לו היטב כי הבסיס לעימות נבע מעבירותיו על החוק, בין היתר, נהיגה בלא רישיון ובלא ביטוח, ומסירת פרטים כוזבים לשוטר. נראה לי, שהתנהגותו זו של האיש, גם אם על פי גירסתו שלו עצמו, מחייבת אכן אותה מסקנה שאליה הגיע השופט המלומד דלמטה, בדבר מעצרו עד תום ההליכים נגדו, תוך דחיית כל חלופת מעצר. מסוכנותו של האיש ניגזרת ישירות מתיאור העובדות הקשה העולה מחומר הראיות בתיק, כמו גם מעברו הפלילי הבלתי מבוטל, הכולל עבירות רכוש, בריחה ממעצר ותקיפת שוטר. פועל יוצא מן האמור הוא דחייתו של הערר. ראיות לכאורהראיותמעצרמעצר עד תום ההליכים