קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר אזרח לבנוני בישראל: העורר, שהוא אזרח ותושב של לבנון, הואשם בבית המשפט קמה בקשיר קשר ליבוא סם מסוכן לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובאספקת סם מסוכן ללא היתר לפי סעיפים 13ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, בצירוף סעיף 26לחוק העונשין. על פי הנאמר בכתב האישום המקורי היו לעורר קשרי מסחר עם מפעיל בארץ, ולשם כך נכנס מדי פעם לגבולות המדינה. במהלך ביקוריו הכיר העורר אדם בשם פריד חטיב (להלן - פריד), שעבד במפעל. האחרון הציע לעורר לייבא במשותף הירואין מלבנון לארץ, והעורר הסכים לכך. ביום 19.6.85נפגש העורר "עם פריד במישטח העברת סחורות במעבר הגבול ללבנון, לשם קבלת סחורות מן המפעל באמצעות פריד". תוך כדי העברת הסחורות מרכבו של העורר לרכבו של פריד נכנס העורר לרכבו של פריד והטמין בו חבילה, שהכילה הירואין במשקל 230.65גרם, כדי שפריד ייבא סם זה לארץ. עם הגשת כתב האישום הגישה התביעה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קמא דחה את בקשת התביעה בקבלו את טענת בא-כוח העורר, כי על פי סעיף 38(ג) לפקודת הסמים המסוכנים אין להעמיד אדם לדין אלא אם העבירות בכתב האישום הן גם עבירות בארצו של הנאשם", וזכרה של עובדה אחרונה זו לא בא בכתב האישום. או אז הגישה התביעה הודעה על תיקון כתב האישום, כשעל-פי תיקון זה "אספקת סם מסוכן מסוג הרואין ללא היתר היא מעשה אסור גם על פי החוק החל בלבנון". בצרוף להודעת התיקון הגישה התביעה לבית המשפט קמא "בקשה לעיון חוזר ומעצר עד תום ההליכים". בבקשה צוין, בין היתר, כי תיקון כתב האישום מהווה שינוי בנסיבות ועשוי לשנות את החלטתו של בית המשפט . במהלך הדיון בבקשה הציגה התביעה תרגום של החוק הלבנוני, האוסר שימוש, החזקה וסחר בסמים מסוכנים המנויים בתוספת לחוק. ברשימת הסמים שבתוספת האמורה מצוי סם, שכינויו "דיסטלמורפין". בית-המשפט קמא דחה את טענתו הטרומית של בא-כוח העורר, כי אין בתיקון כתב האישום משום שינוי נסיבות, תוך שהוא מציין בהחלטתו, "כי הבקשה לתיקון כתב האישום והצגת החוק הלבנוני משמיטה את הבסיס להחלטי מיום 19.9.85בב"ש 720/85. אני רואה בצעד זה של התביעה לתיקון כתב האישום שינוי נסיבות על פי סעיף 37לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- .1982המצדיק את הבקשה לעיון חוזר". אשר לגופה של הבקשה, החליט בית המשפט קמא לעצור את העורר, לאחר שבדק ומצא בחומר הראיות הודאה מצד העורר בדבר קשירת הקשר לייבא הירואין מלבנון, וכי יש ראיות נסיבתיות, המבססות את האישום בדבר אספקת ההירואין שנמצא במכוניתו של פריד. טענתו הראשונה של בא-כוח העורר לפניי היא, כי לא היה על בית המשפט קמא להיזקק לבקשה לעיון חוזר, וכי היה עליו לדחותה על הסף, שכן תיקון כתב-אישום אינו מהווה עילה לעיון חוזר על-פי סעיף 37לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כשאין הוא בגדר שינוי נסיבות הנזכר בסעיף זה. שינוי נסיבות, טוען הוא, "הנו שינוי נסיבות חיצוני אובייקטיבי, כגון חלוף זמן מאז מתן ההחלטה, שינוי במצב בריאותי, החלטות אחרות הנוגעות לשותפים לאותה עבירה וכו'. לא ייתכן כי צד עצמו, מו ידיו, יגרום למצב של שינוי נסיבות ויפתח לעצמו פתח לשמיעת עיון חוזר". הדרך, שהיה על המשיבה ללכת בה, היא זו של הגשת ערר על החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, כאמור בסעיף 38לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ולא של הגשת בקשה לעיון חוזר. מאחר שמוסכם על הכול, כי החוק הלבנוני הנזכר היה ברשותה של התביעה עובר להגשת כתב האישום, סבורני, כי לא נתקיימו דרישותיו של סעיף 37לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] לעיון חוזר, כשעל-פי סעיף זה ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר, כל אימת ש"נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות". במקרה דנן, לא בא תיקון כתב האישום עקב גילויה של עובדה חדשה, כשם שאין לומר, כי חל שינוי בנסיבות, שכן אין לראות ברשלנותו של צד לטעון עובדה, שהייתה מצויה בידיעתו בעת הדיון, משום שינוי נסיבות. ואף-על-פי שהיה על המשיבה לערור על ההחלטה הראשונה לשחרר את העורר, איני מוצא, כי דינו של ערר זה להתקבל עקב כך בלבד. ראשית דבר, המדובר הוא בפגם פרצדוראלי גרידא, אשר לא גרם עיוות דין לעורר. שהרי לטענת בא-כוח העורר היה על המשיבה, לאחר תיקון כתב האישום, להגיש ערר על החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, ואך מובן הוא, כי בערר אשר כזה לא היה בית המשפט מעלים עין מן התיקון בכתב האישום. ואם רשאי בית-המשפט "לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עוות דין", כאמור בסעיף 215לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], על אחת כמה וכמה שרשאי הוא לעשות כן בערר, שבמסגרתו אין בית המשפט מגביל עצמו ל"נתונים שהתיישנו כבר, אלא יבקש תמיד לראות את התמונה המעודכנת במלואה" (ב"ש 821/82[1], בעמ' 427). זאת ועוד, לא רק שבית המשפט, שלפניו היה מונח ערר, היה נותן דעתו לתיקון כתב האישום, אלא שעל-פי נסיבותיו של המקרה היה מקבל את הערר גם אלמלא התיקון. שהרי מהעובדות המפורטות בכתב האישום המקורי נקשר הקשר בין העורר לבין פריד ליבוא הסם מלבנון, בארץ, והעברת הסם על-ידי העורר למכוניתו של פריד (כנטען) לא הייתה אלא ביצועו של הקשר. מאן, שעל שני הדברים אין לומר, כי המעשה נעשה כולו מחוץ לישראל, ואין תחולה לסעיף 38לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], אשר שימש יסוד לשחרור העורר בבית המשפט קמא בהחלטתו הראשונה. בנסיבות אשר כאלה, כשלא נגרם, כאמור, עיוות דין לעורר, על בית המשפט ליתן דעתו לא רק לצד הדיוני אלא גם לאינטרס הציבור, ועליו לשאול עצמו, אם מן הראוי הוא לפגוע בנסיבות אלה באינטרס זה. שאם יורה בית המשפט לשחרר מטעם זה בלבד אדם, שהואשם בעבירות כה חמורות, ובכך יאפשר לו להימלט מן הדין, יעניש הוא בכך את הציבור עקב תקלה של המשיבה, הנושאת אופי טכני מעיקרה. בעניין אשר כזה כבר אמר השופט שמגר (כתוארו אז) בב"ש 220/82 [2] בעמ' 139: "ליקוי בפעולתה של התביעה דורש הסקת מסקנות, ובמקרה ראוי גם פעולות משמעתיות או משפטיות, נגד מי שאחראי לתקלה; אבל אם יש ראיות וטעמים מהותיים לגופו של עניין, המחייבים את המעצר על-פי אמות המידה המקובלות, אין, בדרך כלל, הצדקה לכך, כי בשל ליקוי בפולת התביעה יענוש בית המשפט את הציבור ויסכן את שלומו, עלידי כך שישחרר מן המעצר את מי שהחזקתו בו מתחייבת לאור מכלול הנתונים. כאמור, מוכרעת שאלת המעצר לאור מהות העבירה ולאור מהותו של חומר הראיות, שהובא לפני בית-המשפט". לגופם של דברים טען בא-כוח העורר, כי גם לאחר התיקון של כתב האישום עדיין אין ראיה, כי החוק הלבנוני אוסר סחר בהירואין, כששמו של הסם ברשימה הלבנונית של הסמים המסוכנים הוא, כאמור, "דיסטלמורפין", ואילו פריט 42לסימן א' של חלק ב' לתוספת של פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] מציין את הסם "הירואין" "diacetylmorphinum". איני רואה מקום לטענה זאת ומשני טעמים: הטעם האחד הוא, כי על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום לא עולה לכאורה, כי יש רלוואנטיות לחוק הלבנוני. והטעם האחר הוא, כי, ככל הנראה, מדובר בשיבוש האיות של תרגום שם הסם לעברית, בעת שתורגמה רשימת הסמים המסוכנים שבחוק הלבנוני, וברור של עניין זה הוא בעת הדיון באישום הפלילי. עודמוסיף בא-כוח העורר, כי אין בחומר החקירה כל ראיה בדבר קשירת קשר בין העורר לפריד, בהעדר ראיה על "הסכם" ביניהם. אלא שבעניין זה לא רק שמודה העורר, כי הסכים להביא הירואין לפריד לכשיהיה לו, אלא שלפי דברי פריד בהודעתו אף סיכם עם העורר, כי ישלם לו עבור הסם שימסור לו אחרי שימכור אותו לאדם אחר (בשם חאלד), ו"בקשר למחיר חאלד אמר לי שזה יכול לעלות 30, 40דולר לגרם וכששאלתי את אליאס (העורר) הוא גם אמר אותו מחיר". לעניין הטמנת הסם במכוניתו של פריד, מעלה בא-כוח העורר תמיהה, כיצד יפקיר העורר כמות כזו של סם, ששוויה רב ביותר, במכוניתו של פריד, בלי שיאמר לו דבר על כך, וכן עמד בא-כוח העורר על סתירה בדברי פריד. אלא שאיני רואה בתמיהה ובסתירה כמפריכות את גירסתו של פריד מכול וכול, עד שיש בהן כדי להשליך על שיקולי בית המשפט כבר בשלב זה של הדיון במעצר העורר. אוסיף רק, כי לדברי פריד אמר לו העורר, כשהגיע לרחבה, "שהכל בסדר", והוא (פריד) הבין, שהעורר מדבר על הסמים. אשר להזדמנות שהייתה עורר להטמין את הסם במכוניתו של פריד, הרי שישנן עדויות כי העורר שהה במכונית טרם שנתפש הסם. לא מצאתי גם כל ממש בטענה, כי על-פי ניסוחה של הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, שניתנה לפי סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], לא ניתנה ההסכמה להאשים את העורר בעבירה של אספקת סם מסוכן, מה גם שספק בעיניי, אם הסכמה זו דרושה הייתה כשעבירה זו הינה, כאמור, הביטוי המעשי לעבירת הקשר שנעברה בארץ. כפי שכבר צויין, מדובר בעבירות סמים, שסיבותיהן חמורות, והחשש, כי שיחרורו של העורר יסתום את הגולל על שמיעת התיק, הינו יותר מחשש סביר. לפיכך נדחה הערר. תוצאה זו מייתרת ממילא את הצורך בדיון בערר המדינה (ב"ש 1001/85) על החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, אשר הוגש "למען הסר ספק" אחרי שמיעת טענות הצדדים בערר הנדון. מעצר