קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך לפי חוק ההסדרים: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני) מיום 25.9.08 (ת"א 3916/06) שבו קיבל בית המשפט את תביעת העירייה המשיבה וחייב את המערערים לשלם לה 84,582 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980 מיום הגשת התביעה, בגין חובות ארנונה בעבור נכס שבו החזיקו החברות המערערות (להלן: "המערערות") ואשר שימש בעסקיהן. המערער 3 (להלן: "המערער") חויב באופן אישי בגין חובות המערערות, הן מכוח הוראת סעיף 8 בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") בהיותו בעל שליטה במערערות, הן על פי דוקטרינת הרמת המסך.המערערת 2 חויבה בחובות המערערת 1 מכוח הרמת המסך. הערעור מופנה בעיקרו כלפי החיוב האישי אך גם כלפי עצם חיובן של המערערות. התביעה בכתב התביעה נטען שהמערערת 1, שעסקה בפירוק בשר אווז ושיווק מוצריו שאינם כשרים, החזיקה בנכס בתקופה שבין 15.11.02 לבין 31.8.04, והעבירה את עסקיה למערערת 2, שעסקה אף היא בשיווק מוצרי עוף ובשר בקר והחזיקה באותו נכס בתקופה שלאחר מכן, דהיינו בין 1.9.04 לבין 10.4.05. עוד נטען שהמערער החזיק בעצמו בנכס והיה גם בעל השליטה בחברות. בכתב התביעה נתבע גם אדם נוסף, מר נמרוד בורלקוב, שהיה מנהל ובעל שליטה במערערת 2, אך זה העביר את השליטה למערער בחודש אוגוסט 2005, וכפי שנקבע בסופו של דבר בפסק הדין היה למעשה איש קש של המערער. הראיות בבית המשפט העידו הגב' רות חאיק מנהלת אכיפה באגף ההכנסות של המשיבה וכן מר שלמה יצחקי שהיה מנהל התפעול של המערערות. כן העיד מר בורלקוב. בית המשפט קיבל גם ראיות שבכתב. הגב' חאיק העידה כי שתי החברות לא שילמו מאומה לחיובי הארנונה למעט סכום של 4,000 ₪ שנגבה מהמערערת 1 בהליכי גבייה מינהליים, כי המערער הפסיק את פעילותן כדי לחמוק מתשלום וכי עוד בשנת 2003 לא כיבדוה המערערת 1 המחאות שמשכה באלפי שקלים. ועוד העידה הגב' חאיק כי המערער ידע שהמערערות ממשיכות להחזיק בנכס כשהן חדלות פירעון וזאת מתוך כוונת הונאה ובמשך שלוש שנים שבהן נשלחו דרישות תשלום ומכתבי התראה מטעם המשיבה ללא הועיל. עוד המציאה לבית המשפט בקשות לפשיטת רגל שהגישו הורי המערער, שלאחר מכן חזרו בהן מהן, שבהן ציינו כי צברו חובות בחברות אחרות. אף על פי כן אמו של המערער היא ששילמה את תשלומי שכר הדירה בעבור הנכס באמצעות חברה אחרת שבשליטתה - חברת חיי שרה בע"מ. המערער הוא ששילם מלכתחילה את דמי השכירות בעבור המערערת 2. את עדותה תמכה הגב' חאיק בדוחות של חברת דן אנד ברדסטריט ובדוח של חוקרת. פסק הדין נושא הערעור בפסק הדין מצא בית המשפט כי התקיימו במערערים תנאי סעיף 8 (ג) בחוק ההסדרים שעל פיהם נושא המערער בחבות אישית לחוב המערערות כלפי המשיבה. המערער היה בעל שליטה במערערות שהחזיקו בנכס נושא חוב הארנונה בתקופות הרלוונטיות ולא שילמו את חובותיהן למשיבה, הוא לא הרים את הנטל להוכיח שהמערערות, שהפסיקו פעילותן העיסקית, לא העבירו אליו את נכסיהן, כפי שעלה מן הראיות שבאו לפניו ועל פי החזקה שבסעיף 119א בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. עוד מצא בית המשפט כי המערערים עשו יד אחת בכדי להימנע מתשלום חובות המערערות, כי מר בורלקוב לא היה אלא איש קש וכי התקיימו התנאים האחרים המצדיקים את הרמת המסך באופן שיש לחייב את המערער בחובות שתי המערערות ואת המערערת 2 בחובות המערערת 1. עיקר טענות המערערות: א. החוב הרשום בספרי המשיבה הוא חובה של חברת צ'לסי בע"מ (להלן: "החברה") ולא חובה של המערערת 1 ששמה דומה לשם החברה. המשיבה לא תבעה את החברה שעל כן החוב, שהוכח באמצעות פנקסי המשיבה, אינו חוב סופי וממילא, לנוכח רישומי המשיבה שהחברה היא שהחזיקה בנכס (בתקופה שמיום 15.11.02 ועד 31.8.04), לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא שגם המערערת 1 החזיקה בו. לפיכך היה מקום לדחות את התביעה הן נגד המערערת 1 הן נגד המערער שחויב בחובה. ב. לא הוכח שהמערערת 2 הפסיקה את פעילותה שעל כן לא היה מקום לחייב את המערער בחובה. ג. בית משפט קמא טעה בקביעתו שהמערער לא הרים את הנטל להוכיח שנכסי המערערת 1 לא הועברו אליו. טענת המשיבה הייתה שנכסי החברה הועברו למערערת 1, אך שלמה יצחקי מטעם המערערים העיד כי המערערת 1 מכרה את נכסיה למערערת 2 ולאחרים. לפיכך המערער לא קיבל מאומה מנכסי המערערת 1. אמנם, לא הובאו ראיות אחרות למכירת הנכסים, אך מר שלמה יצחקי שהיה מנהל התפעול של המערערות העיד כך ועל בית המשפט היה לקבל את עדותו שלא נסתרה. ד. כך גם הוכח שנכסי המערערת 1 לא הועברו למערערת 2 שעסקיהן היו שונים: המערערת 1 עסקה בפירוק בשר אווז ושיווק מוצריו שאינם כשרים, בעוד שהמערערת 2 לא עסקה בפירוק בשר בכלל או בשיווק בשר אווז במיוחד ועיסקה היה במוצרים כשרים של עוף ובשר. ה. לא התקיימו התנאים להרמת המסך כלפי המערער. המערערים כולם לא עשו יד אחת כדי להימנע מתשלום חובות מס. ממצאיו של בית משפט קמא אינם מעוגנים בחומר הראיות. ו. המערערת 2 נוסדה ביום 8.1.04, זמן רב לפני שהמערערת 1 הפסיקה לפעול ותחום עיסוקה שונה, כך שאין לומר שנוסדה כדי לעזור למערערת 1 להתחמק מחובותיה. ז. בית משפט קמא טעה בקובעו שבורלקוב לא היה אלא איש קש. ח. לא היה מקום לחייב את המערערות זו בחובותיה של זו. לפיכך גם לא היה מקום להרים מסך ביניהן. עיקר טענות המשיבה: א. הערעור מופנה כלפי ממצאים שבעובדה ובמהימנות העדים שבית משפט שלערעור לא יתערב בהם, במיוחד כשפסק הדין מיוסד על התשתית הראייתית שבאה לפני בית משפט קמא, לרבות בתשובות עדי המערערים בחקירה שכנגד והתרשמותו של בית המשפט מהם. ב. טענת המערערים המבקשים לייחס את חובה של המערערת 1 לחברה היא הרחבת חזית אסורה. הטענה לא נטענה בכתב ההגנה ותצהירי העדות הראשית מטעם המערערים סותרים אותה. ג. המערערות חבות יחד ולחוד בחובות הארנונה הואיל שהמערערת 2 הוקמה בידי אותו בעל שליטה והן למעשה גוף אחד הנשלט בידי אותו אדם. אין הבדל רלוונטי בתחומי העיסוק של המערערות. ד. בית משפט קמא צדק בקביעותיו באשר למעמדו של בורלקוב, באשר להחלת סעיף 8 בחוק ההסדרים ובאשר להרמת המסך. דיון והכרעה על פי הכלל היסודי המנחה את ערכאת הערעור אין בדעתי להתערב בקביעות שקבע בית משפט קמא שעניינן ממצאים שבמהימנות ובעובדה. אוסיף כי בחנתי את טענות המערערים נגד קביעות אלו ולא מצאתי להן יסוד, למצער ככל שהדברים עוסקים בממצאים הרלוונטים לחיוב המערערים כולם בחובות הארנונה. במיוחד כך פני הדברים, כאשר המערער לא טרח להעיד כלל, באופן המלמד לכאורה על התחמקות מלהביא את העובדות לפני בית המשפט ולעמוד לחקירה שכנגד. אמנם העיד אביו של המערער, שהציג עצמו כמנהל התפעול של החברות, אלא שעדותו לקתה בתיאור כללי של הדברים ללא פירוט של ממש ובאי הצגת מסמכים לתמיכה בגירסתו, שיכלו לכאורה להיות הראיה הטובה ביותר. כך באשר לעדותו כי חלק מחובות הארנונה שולם, אף על פי שהדבר לא מצא ביטוי בספרי המשיבה, כך באשר לטענתו למכירת נכסי המערערת 1 ולזהות הקונים. בעקבות זאת ובעקבות אי העדת המערער עצמו לא קיבל בית משפט קמא את עדותו ומצא שהמערער לא הוכיח את טענתו שנכסי המערערת 1 לא הועברו לידיו כבעל השליטה בה. ראוי לציין כי עדותו של מר שלמה יצחקי כללה טענות כגון "הנתבע 3 [המערער - אש"ש] לא הציג כל מצג כלפי התובעת כי ביכולת הנתבעות 1 ו-2 לפרוע את חובן כלפי התובעות או לא. הוא מעולם לא נשאל על כך. ... הנתבע 3 הזרים לנתבעות 1 ו-2 כספים לחשבון הבנק של הנתבעות הנ"ל ממקורות אחרים כאשר לא היו די כספים ברשות הנתבעות 1 ו -2 לשלם את חובותיהן" (סעיף 7 בתצהיר עדותו הראשית), או "הנתבע 3 לא הציג כל מצג בפני התובעת" (סעיף 8 בתצהיר). היינו מצפים כי דברים שכאלו יובאו מפי המערער ולא מפיו של אביו, גם אם היה מנהל התפעול, אך לא כך נעשה. מכאן לסוגיות המשפטיות: תחולת סעיף 8 בחוק ההסדרים: זו לשונו של סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים בחלקים הרלוונטיים לענייננו: " ... היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית ... (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו ... כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - 'חוב ארנונה סופי' - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; ... 'בעל שליטה' - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה." "בעל שליטה" מוגדר בסעיף 119 בפקודת מס הכנסה: "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א)", כאשר הזכויות המנויות בהגדרה שבסעיף 32(9)(א) הן, בין השאר, החזקה של לפחות 10 אחוזים מהון המניות של חברה או הזכות למנות מנהל בה. אין חולק שהמערער היה בעל שליטה במערערות. ההוראה המהותית שבסעיף 119א (א) בפקודת מס הכנסה קובעת: "(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה." בית משפט קמא בחן את התנאים המפורטים בסעיף 8 ובסעיף 119א הנ"ל ומצא שהם התקיימו במערערים וכדלקמן: א. לא הייתה מחלוקת שכל אחת מהמערערות החזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית כמפורט לעיל. ב. המשיבה הוכיחה את חוב הארנונה של כל אחת מהמערערות באמצעות הרישומים בספריה, ולא הוכחו טענות המערערות שחלק מהחובות שולמו. לפיכך יש לראות בחובות אלו חובות סופיים כמשמעותם בסעיף 8 בחוק ההסדרים, שהרי המערערות לא הגישו נגדם השגה. ג. בית המשפט מצא, כקביעה שבעובדה על יסוד עדותו של שלמה יצחקי (סעיף 7א בתצהירו) ומסמך שצורף לכתב התביעה, שהמערערת 1 הפסיקה את פעילותה העיסקית. אעיר כי לצורך קביעה זו, וכאמור בסעיף 119א הנ"ל, אין רלוונטיות לטענת ב"כ המערערים שהמערערת לא הגיעה להליכי פירוק. בית המשפט הוסיף שלא כך לגבי המערערת 2 שממשיכה בפעילותה העיסקית. ד. כאמור לא היו חולקין שהמערער, מכוח החזקתו במניות, היה "בעל שליטה" במערערת 1, ובית משפט קמא קבע שאף היה מלכתחילה בעל שליטה במערערת 2, אפילו הועברו אליו מניותיה ממר בורלקוב רק בחודש אוגוסט 2005. ה. בית המשפט סבר שנטל ההוכחה באשר לשאלה אם נכסי חברה שהפסיקה פעילותה הועברו לבעל השליטה אם לא, מונח על כתפי בעל השליטה ובענייננו המערער. הדברים נכונים במקרה דנן שבו נמצא שלמערערת 1 היו נכסים וציוד, כאשר המערער לא הצליח להרים את הנטל שאלו לא הגיעו לידיו, שהרי לא העיד כלל ובית המשפט דחה את עדותו של שלמה יצחקי. בנסיבות אלו הוכחו כל תנאי סעיף 8 המביאים לחיוב בעל השליטה דהיינו המערער בחיובי המערערת 1. לא מצאתי דופי בקביעותיו אלו של בית משפט קמא ולא מצאתי בכל טענות המערער, שלא נתמכו בראיות, כדי לשנות מהן. אכן, משהתברר שלמערערת 1 היו נכסים שלא ידוע מה עלה בגורלם, רובץ הנטל על המערער להוכיח שלא הגיעו לידיו; כאמור הוא לא הרים את הנטל. די בכך לקבוע שהמערער חב בחובה של המערערת 1. בית המשפט הוסיף ובחן את תחולתו על ענייננו של סעיף 6 בחוק החברות המאפשר "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופון שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". בית המשפט מצא שיש להחיל את הוראת הסעיף, דהיינו להרים את המסך, ולחייב את המערער בחובן של שתי המערערות. בית המשפט מצא, על יסוד תצהירי העדות הראשית והעדויות ששמע, "כי אכן הנתבעים עשו יד אחת בכדי להימנע מתשלום חובות של הנתבעת 1 ו-2". בית המשפט מצא לעשות כן גם לגבי יחוס חובה של המערערת 1 למערערת 2 וחרף קבלת טענת המערערים שהמערערת 2 לא הייתה בעלת מניות במערערת 1. טעמיו של בית המשפט לקביעה זו היו שהמערערת 2 קמה מיד לאחר שהמערערת 1 חדלה לפעול והמשיכה את אותם עסקים, אפילו עשתה כן בתחום שונה במעט. המערערת 2 לא הוקמה אלא כדי להתחמק מחיוביה של המערערת 1 כלפי המשיבה. לפיכך חבה המערערת 2 בחובות המערערת 1 מכוח ס"ק (א) (2) שבסעיף 119א בפקודת מס הכנסה. אמנם המערערת 2 נוסדה כשמונה חודשים לפני שהמשיכה בפעילות המערערת 1 בנכס, אך אין בכך כדי להשפיע על מהות קביעתו של בית משפט קמא שהמערערת 2 נוסדה כדי להמשיך בפעילות שיווק הבשר בנכס ושהמשיכה בפעילותה של המערערת 1. לא הוכח שהמערערת 2 הייתה פעילה לפני שהמשיכה את פעילות המערערת 1 והמועד המדויק שבו נרשמה ברשם החברות אינו רלוונטי לענייננו. חבותה של המערערת 2 בחובות המערערת 1 נתמכת גם בעדותו של מר שלמה יצחקי, שהעיד שאחדים מנכסי המערערת 1 הועברו למערערת 2. בהעדר ראיות להוכיח שהדבר נעשה בתמורה ובתום לב צדק בית משפט קמא כאשר חייב את המערערת 2 מכוח הוראת סעיף 8 בחוק ההסדרים בצירוף עם החלופה הראשונה שבסעיף 119א בפקודת מס הכנסה. ועוד! הראיות שהובאו בדבר הכמות הרבה של החברות שרשמה משפחת יצחקי, הורי המערער והמערער 3, הפעילה והפסיקה את הפעילות, מלמדת שלא בכדי סבר בית המשפט שהמערערת 2 הוקמה מלכתחילה בציפיה לסיום פעילותה של המערערת 1. אפשר ללמוד מעיון בעדות הפגומה של אבי המערער, שלא הציג לבית המשפט את המסמכים המהותיים שהיה יכול להציג אילו פעל בתום לב, ובכללם מסמכי הנהלת החשבונות, כי אף עדותו לא באה לעולם אלא כדי להתחמק מחבות תשלום הארנונה. כך גם לגבי הקביעה שמר בורלקוב שימש כאיש קש בהחזקת מניותיה של המערערת 2 - קביעה שכאמור עולה מחומר הראיות. אין צריך לומר שעדותה של הגב' חאיק עמדה ביסוד חומר הראיות והמערערות לא הצליחו לסותרה. לפיכך דין הערעור להדחות והוא נדחה. בהתחשב בחוסר תום הלב של המערערים, לרבות באופן ניהול ההליכים בבית המשפט ובטענה מרחיבת החזית, הנסתרת בעדותו של יצחקי, נגד חבותה של המערערת 1, אני מחייב את המערערים בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. הרמת מסךהסדרים במשק המדינה