בית המשפט קבע כי קיימות שתי עילות מעצר כנגד הנאשם: האחת, החשש לפגיעה בבטחון הציבור - ובטחון הציבור אף בטחון רכושו במשמע - עפ"י סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 והשניה, חשש להמלטות הנאשם מן הדין - עפ"י סעיף 21 (א) (1) (א) לחוק. סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) דן בסוגיית מעצר לאחר הגשת כתב אישום וקובע כדלקמן: 21.   (א)  הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה: (1)   בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה: (א)   קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; (ב)   קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה; (ג)    הואשם הנאשם באחד מאלה: (1)   עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם; (2)   עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב); (3)   עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי; (4)   עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם; (5)   עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת. (2)   בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.            (ב)  בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולענין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה: (1)   לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה; (2)   לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור.            (ג)   לא היה לנאשם סניגור והוא לא הודיע כאמור בסעיף קטן (ב)(2), ימנה לו בית המשפט סניגור ויחולו לענין זה הוראות פרק ב' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), או הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 (להלן - חוק הסניגוריה הציבורית), לפי הענין; כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על 7 ימים כל פעם, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 30 ימים.            (ד)  על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים.            (ה)  צו מעצר לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; על צו מעצר לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 20. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עילות מעצר עד תום ההליכים: בתיק העיקרי - ת"פ /99 2050 הואשם המשיב בפריצה לרכב, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, החזקת מכשיר פריצה - עבירות על פי סעיפים 413 ב', 274 (1), 413 ז' לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ובשהיה בלתי חוקית בישראל - עבירה על פי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952. לפני בקשת המבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו בתיק העיקרי. הצדדים מסכימים כי בידי המבקשת ראיות לכאורה ביחס לעבירות של שהיה בלתי חוקית בישראל ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, והם חלוקים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירות הפריצה לרכב והחזקת כלי פריצה. לאחר שבדקתי את חומר הראיות נחה דעתי שבידי המבקשת ראיות לכאורה גם ביחס לעבירות אלה. מחומר הראיות עולה כי ביום 15/4/99, בסמוך לשעה 17:35, במהלך סיור שגרתי ברחוב פארן בירושלים, הבחינו השוטרים ציון עמדי (להלן: "עמדי") ועוזי זקן (להלן: "זקן") בשני חשודים העומדים ליד רכב מסוג סוברו. עמדי ראה כיצד אחד החשודים, המשיב, מכופף את שמשת הדלת האחורית של הסוברו ומכניס את ידו אל תוך הרכב כדי להגיע אל כפתור הנעילה שבתוכו. עמדי הפנה את תשומת לבו של זקן לכך והשוטרים פתחו במרדף אחר שני החשודים. אחד השוטרים התקרב וקרא אל השנים לעצור אולם אלה פתחו במנוסה. במהלך המרדף אחר המשיב, היכה זה באגרופו בחזהו של זקן במטרה להמלט מידיו. בהמשך המרדף השליך המשיב עגלת סופרמרקט שהיתה במקום אל עבר זקן. העגלה פגעה ברגלו ובידו של זקן, כתוצאה מכך סבל כאבים. בסופו של דבר נלכד המשיב - לא לפני שהשליך מידו חדפץ כסוף. לאחר שנתפס שבו השוטרים אל החפץ ומצאו כי היה זה "פלייר פטנט" (ג'בקה), אשר נתפס כמוצג. החשוד האחר נמלט מידי השוטרים. בתוקפו את ראיות התביעה טוען ב"כ המשיב כי הודעות השוטרים בקשר להשתלשלות האירועים שונות זו מזו עד כי נראה כאילו דיברו השניים על מקרים שונים. עמדי מוסר כי הוא זה שנהג את ניידת המשטרה ובהבחינו במשיב תוחב את ידו אל תוך הסוברו המשיך הוא בנסיעה, עבר את החשודים וביצע פנית פרסה. עוזרי לא הזכיר פנית פרסה כלל ועיקר. עמדי מוסר כי איבד קשר עין עם המשיב והחשוד השני במהלך ביצוע פניית הפרסה, בעוד זקן מוסר כי לא איבד עם המשיב קשר עין מרגע שהבחין בשניים לראשונה ליד הסוברו ועד שעצר את המשיב. גרסה זו לא תתכן אם ביצעו השוטרים פניית פרסה כגרסת עמדי. עוד טוען ב"כ המשיב כי לא יתכן שהמשיב תחב את ידו אל תוך הסוברו דרך החלון משום שאחר מעשה היה החלון סגור, ובעל הרכב, שהגיע אליו מאוחר יותר, מסר כי ראה את החלון האחורי ברכבו סגור אולם כפתור הנעילה היה מורם. ראשית יאמר, כי טענות ב"כ המשיב הן למשקל הראיות שבידי המבקשת - שאין מקומן בבקשה כמו זו שלפני. מקומן של טענות אלה בדיון בתיק העיקרי וההרכב שידון בו יזקק להן ויכריע. בשלב זה עלי לשאול את עצמי, בהנחה שיתקבלו ראיות התביעה בסופו של דבר, אם די יהיה בהן כדי להרשיע את הנאשם. שנית, בדיקת הראיות מגלה תמונה שונה מזו שמציג ב"כ המבקש. עמדי מוסר בברור ובפרוש כי ראה כיצד המשיב מכופף את שמשת דלת הסוברו כלפי חוץ ומכניס את ידו פנימה - ודוקא על עמדי אמר ב"כ המשיב כי עדותו "נותנת תמונה יותר טובה". אמת הדבר, ועמדי מסר כי בעת ביצוע פניית הפרסה איבד קשר עין עם המשיב וחברו בעוד זקן אומר כי שמר על קשר עין עימם. אין לומר, בשלב זה, כי עדויות השוטרים סותרות זו את זו בענין זה משתי סיבות. האחת, עמדי נהג את הרכב ובשעת ביצוע פניית הפרסה היה עליו להסתכל על הדרך, בעוד זקן היה משוחרר מכך ופנוי להמשך מעקב אחר המשיב וחברו. לענין זה יודגש, כי לא נאמר שהניידת התרחקה משני החשודים ולא ברור היכן בוצעה פניית הפרסה. לא מן הנמנע שזו בוצעה במקום האירוע ממש. שנית, מדברי שני השוטרים עולה כי זקן ירד מן הניידת קודם לביצוע פנית הפרסה והתקרב אל המשיב וחברו. כך מוסר זקן בפרוש וגם עמדי מוסר שזקן ירד מהרכב לפניו ואילו הוא המשיך בנסיעה ונעצר ליד החשודים. הנה כי כן גרסאות השוטרים עולות בקנה אחד ויש בהן הסבר כיצד זה נותק קשר עין בין שני החשודים ובין עמדי בעוד זקן שמר עמם על קשר עין רצוף. אשר לחלון הסוברו שנותר סגור לאחר מעשה. כידוע שמשות הדלתות ברכב מסוג סוברו אינן ממוסגרות והן אינן ננעלות אל תוך מסגרת המחוברת אל הדלת. עם סגירת השמשות אלו כאילו מונחות על מסגרת המהווה חלק מגוף מרכב הרכב. במצב דברים זה אומנם ניתן לכופף את השמשה לאחור ולהכניס את היד אל תוך הרכב - אף מבלי לפתוח את החלון. בכך הסבר לעובדה שהחלון נותר סגור. יחד עם זאת, נמצא כפתור הנעילה פתוח ונראה כי המשיב הצליח לפותחו אולם בשלב זה הופרע ע"י השוטרים. נכון הדבר, שזקן מוסר כי שני השוטרים התפצלו כאשר הוא פתח במרדף אחר המשיב ועמדי אחר חברו, בעוד עמדי מוסר כי שניהם רדפו אחר המשיב. יחד עם זאת, נראה שלענין זה מדוייקים יותר דברי זקן שכן, הוא זה שספג אגרוף מידי המשיב ולעברו השליך המשיב עגלת סופרמרקט. בסופו של דבר נתפס המשיב ונעצר ע"י זקן וחברו נמלטו. בענין זה יהיה על ביהמ"ש הדן בתיק העיקרי להכריע, יחד עם זאת, אין בהבדל שבין הגרסאות, בנקודה זו, לשלול את הקביעה כי ראיות לכאורה כנגד המשיב קיימות - הן לענין הפריצה לרכב והן לענין החזקת הג'בקה. בתיק חוות דעת על פיה ניתן בעזרת הג'בקה לפרוץ מנעולים. כאמור, אין חולק כי שהייתו של המשיב בישראל, שעה שנתפס, היתה שלא כדין ואין חולק כי ישנן ראיות לכאורה ביחס לתקיפת המשיב את זקן. במקרה דנן מצאתי כי קיימות שתי עילות מעצר כנגד המשיב האחת, החשש לפגיעה בבטחון הציבור - ובטחון הציבור אף בטחון רכושו במשמע - עפ"י סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק") והשניה, חשש להמלטות המשיב מן הדין - עפ"י סעיף 21 (א) (1) (א) לחוק. המשיב בן 22 שנים ולחובתו שתי הרשעות קודמות (אחת בשני תיקים נפרדים). בין השאר, הורשע המשיב בהחזקת כלי פריצה, בהחזקת נכס החשוד כגנוב, שיבוש מהלכי משפט, התחזות כאחר והמשיב נכנס בעבר פעמיים שלא כדין לישראל. בתיק העיקרי מיוחסות למשיב שוב עבירות של כניסה שלא כדין לישראל. החזקת כלי פריצה - בנוסף לעבירות הפריצה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. נדמה לי שיש בכל אלה להצביע על כך שהמשיב חוזר ונכנס שלא כדין לישראל במטרה לבצע עבירות רכוש. בעבר, כשנתפס, ניסה לשבש את מהלך החקירה תוך התחזות כאחר. במקרה שלפני ניסה המשיב להתחמק מידי השוטרים ויש לציין כי עשה כן תוך תעוזה רבה ותוך שהוא תוקף את זקן במכת אגרוף - ובכך התחמק ממנו בפעם הראשונה, ובהמשך, השליך לעברו עגלת סופרמרקט שפגעה בזקן וכך הצליח להתחמק בשנית. אכן, בסופו של דבר נתפס אלא שבנסיון ההתחמקות, בנסיבות שתוארו, תעוזה רבה המקימה חשש כי אם ישוחרר, ינסה המשיב למלט עצמו מאימת הדין. חשש זה מתגבר בהתחשב בעובדה שתלויים ועומדים כנגד המשיב 7 חודשי מאסר על תנאי ואלה ברי הפעלה אם יורשע בכל אחת מהעבירות: פריצה לרכב, כניסה לישראל שלא כדין, החזקת כלי פריצה. התנאי הוטל על המשיב בת"פ 2623/97, וכבר שם עומדת כב' השופטת דותן על החומרה שהיא מיחסת לנסיונו לשבש מהלך חקירה על ידי כך שהתחזה כאחר ועל כך שהמשיב שב וחזר לישראל שלא כדין כדי לבצע עבירות רכוש. מכל אלה מצאתי כי קיימות במקרה דנן שתי עילות מעצר נפרדות - החשש לבטחון הציבור והחשש להמלטות מאימת הדין. מן האמור לעיל נגזרת מסקנתי כי אין לנקוט בנסיבות כפי שתיארו בחלפות מעצר, וכי לא ניתן להבטיח את מטרת המעצר בדרך השונה ממעצר ממש. המשיב תושב כפר סעיר שליד חברון, הנמצא בשטח B (בשליטה אזרחית פלסטינאית). אילו היתה קיימת במקרה זה עילת החשש לבטחון הציבור לבדה יתכן וניתן היה לשקול חלופת מעצר. אולם משנוספה העילה האחרת קרי, החשש להמלטות מאימת הדין, נראה לי, שלמקום מגוריו משקל מכריע. במילים אחרות, לא מקום מגוריו בשטח B הוא זה היוצר את החשש להימלטות מאימת הדין, כי אם בראש ובראשונה הראה המשיב, פעם אחר פעם, כי עושה כל שלא אל ידו כדי להמלט מן הדין ובמצב שכזה שחרורו אל ביתו בכפר סעיר מגביר ומעצים חשש זה. מכפרו ייקל על המשיב עוד יותר להתחמק מליתן את הדין על מעשיו. בנסיבות כפי שתוארו, כאשר תלוי ועומד כנגד המשיב עונש מע"ת בר-הפעלה, כאשר הוא חוזר ונכנס לישראל כדי לבצע בה עבירות רכוש, כאשר ניסה בעבר להמלט מן הדין ולשבש מהלך חקירה - ובמקרה שלפני ניסה להתחמק מזקן תוך תקיפתו פעמיים במהלך המרדף אחריו - אין אני מוכן לתת בו אמון ואין אני מוכן לשחררו למעצר בית גם לא בתוך ישראל. מכל אלה אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בתיק העיקרי. מעצרמעצר עד תום ההליכים