הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 9 לחוק המקרקעין הינו, כי בעסקאות סותרות במקרקעין תינתן עדיפות למתקשר הראשון בזמן. עדיפות זו של המתקשר הראשון נדחית מקום שבו המתקשר השני נהג בתום לב, שילם תמורה ואף השלים את העסקה ברישום. סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 דן בתחרות בין עסקאות נוגדות במקרקעין: התחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העיסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעיסקה נוגדת, זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה. נקודת המוצא של הסעיף הינה כי מקום בו שני צדדים תמי לב התקשרו בעסקה לגבי אותם מקרקעין ושילמו תמורה, תינתן עדיפות לקונה הראשון בזמן (ראה דיון מפורט בד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3) 253 (1981)). הכרעה זו בתחרות בין עסקאות סותרות במקרקעין נראית לכאורה פשוטה, אלא שלא כך הדבר. ההכרעה על פי מבחני סעיף 9 הנ"ל מחייבת קביעת עובדות שעשויות להיות שנויות במחלוקת. יש לקבוע תחילה את תקפן של העסקאות ולאחר מכן את מועדי העסקאות השונות. קביעת המועד מותנית לעיתים בהכרעה מהו המועד שבו גובש אומד דעת הצדדים להיקשר בעסקה, שכן מועד זה עשוי להיות שונה ממועד עריכת ההסכם הפורמאלי בין הצדדים. משקבענו את מועדי העסקאות יש לבחון את התנהגותו של כל מתקשר ולברר האם נהג בתום לב. נדרשת גם הכרעה בסוגיית התמורה, היקפה וטיבה, על מנת לברר האם אכן התמורה עומדת בדרישת סעיף 9 הנ"ל. עקרון תום הלב הוכר כעיקרון על, החולש על כל תחומי המשפט. עקרון זה הוחל גם על מימוש זכויות במקרקעין (ראה רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999), אף כי הובעו בו דעות שונות לגבי אופן ישומו של העיקרון. גם על מתן עדיפות במסגרת התחרות בין עסקאות סותרות במקרקעין חל עיקרון תום הלב (ראה ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 402 (2003)). וכך מציין הנשיא ברק: "הפעלתו של כלל בסיסי זה צריכה להיעשות בתום לב, נמצא כי הזכויות (במובן הרחב) המוענקות על פי הכלל הבסיסי לבעל העסקה הראשונה ולבעל העסקה השניה צריכות להיות מופעלות בתום לב". מקרקעין