קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים על תרומת איברים עקב תאונת דרכים: 1. התובע דנן הינו אחיו של תובע אחר בשם X (להלן: "X"), אשר נפגע קשות בתאונת דרכים, שאירעה ביום 04/05/95, שעה שנהג ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעת. בתאונה האמורה נפגעו, בין היתר, שתי כליותיו של X עד כדי כך שהמומחה פרופ' דורסט קבע לו 100% נכות צמיתה, תוך שהדגיש כי שתי הכליות אינן מתפקדות עוד. מאז התאונה נמצא X בדיאליזה כרונית "ובעתיד יהיה מועמד להשתלת כליה". 2. ואכן האח, התובע, נחלץ להצלת X ותרם לו כליה. מאחר ולטענת התובע נגרמו לו נזקים עקב אותה תרומה, תובע הוא את הטבתם מאת הנתבעת. לראשונה הגיש התובע תביעתו ביחד עם תביעת הניזוק "העיקרי" X, בת"א 782/95 של ביהמ"ש המחוזי בירושלים (להלן: "התביעה הראשונה"), אך ב"כ הנתבעת ביקש שם למחוק אותה על הסף, וביהמ"ש (עמיתי כב' השופט עזרא קמא) נעתר לבקשה ופסק, בין היתר, כי מאחר והתביעה של X מתנהלת עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, והואיל והתובע אינו יכול להחשב כ"נפגע" עפ"י סעיף 1 לאותו חוק, לפיכך יש למחוק תביעתו שם על הסף. יחד עם זאת ציין כב' השופט קמא, כי אין מניעה שהתובע יתבע את הנתבעת בתביעה נפרדת, עפ"י חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד1964-, או חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט1979- (סעיף 4). 3. על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון (רע"א 4496/97), ובהחלטה מיום 18/02/98 נפסק על יד השופטים הנכבדים אור, שטרסברג-כהן וגולדברג: "כמוסכם על הצדדים, הבקשה לרשות ערעור נדחית. עוד מוסכם על הצדדים, כי החלטת ביהמ"ש המחוזי נשוא בקשה זו לא תהווה מעשה בי"ד, והמבקש יוכל להגיש תביעה חדשה על פי עילות כפי שימצא לנכון, לרבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כשכל צד שומר על מלוא טענותיו וזכויותיו". הנה כי כן, בעקבות אותה החלטה של ביהמ"ש העליון הוגשה תביעה חדשה זו על ידי התובע, הסבור כי הנתבעת חייבת להיטיב את נזקו הן על פי חוק הפיצויים, הן על פי פק' הנזיקין, הן על פי החוק להטבת נזקי גוף וגם על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט. מאחר ועל פי חוק הפיצויים אסור לו להביא חוו"ד של מומחים מטעמו, אלא על ביהמ"ש למנות מומחה רפואי ליתן חוות דעתו בנוגע לנזקי הגוף שנגרמו לתובע, מבקש ב"כ התובע כי ימונה עכשיו מומחה רפואי. כנגד זאת מבקש ב"כ הנתבעת דחיית או מחיקת התביעה על הסף בהעדר עילה. 4. קיימת מחלוקת האם פסיקת בתי המשפט המחוזיים היא בבחינת תקדים המחייב את בתי משפט השלום, או רק בבחינת תקדים מנחה שאינו מחייב, בהבדל מתקדימי ביהמ"ש העליון שהם תקדימים מחייבים לכל דבר. במקרה שבפני אין צורך להכריע בשאלה זו נוכח העובדה שביהמ"ש העליון הדגיש, כאמור, שהתובע רשאי להגיש "תביעה חדשה עפ"י עילות כפי שימצא לנכון, לרבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים". 5. בפתח הדברים אומר, כי אני מסכים, בכל הכבוד הראוי, עם התוצאה האופרטיבית הנובעת מהחלטתו המאלפת של כב' השופט קמא, דהיינו כי בנסיבות המקרה לא היה רצוי, מן ההיבט הפרוצדוראלי של ניהול המשפט, כי תביעתו של התובע תתנהל כחלק מתביעתו של X, וזאת מאחר שהיתה מכבידה על ניהול אותו משפט ומשהה את המועד של מתן פסה"ד, ובכל מקרה נושאים מעין אלו, של אופן ניהול המשפט, רצוי בדרך כלל להותיר לשיקול דעת השופט הדן במשפט עצמו. 6. בתי המשפט בישראל נחלקו בעבר בשאלה כיצד לפרש את ההגדרה של "נפגע" בסעיף 1 לחוק הפיצויים והאם כוונת המחוקק היתה לכלול בו רק את אותם אנשים שלגביהם ניתן לומר, ללא פקפוק, כי הם בגדר "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". לבסוף נקבעה ההלכה על ידי ביהמ"ש העליון בשלושה ערעורים מאוחדים, הלכה הידועה כיום כהילכת אלסוחה - רע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' עזבון דהאן ואח', פ"ד מד(3) 397, בהרכב כב' השופטים הנשיאים שמגר וברק, וכב' השופט דב לוין, מפי כב' הנשיא שמגר. השאלה המשותפת לשלושת הערעורים שם (רע"א 444/87, רע"א 452/87 ו-ע"א 80/88) היתה שאלת החבות הן לפי חוק הפיצויים והן לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה של מי שנפגע בתאונת דרכים. 7. אומר ביהמ"ש העליון (שם, עמ' 437): "בסעיף 1 לחוק הפיצויים מוגדר "נפגע" כ"אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים", "נזק גוף" כולל, על פי ההגדרה, גם ליקוי נפשי או שכלי, ומכאן שהנזק בשני המקרים שלפנינו הוא "נזק גוף" השאלה היא, אם נזק גוף זה נגרם ב"תאונת דרכים". "תאונת דרכים" מוגדרת כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי...". שילוב ההגדרות זו בזו מציב את התנאי, כי "נפגע" יהא אדם שנגרם לו נזק גוף במאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי.". והוא מוסיף (שם): "מבחינת המדיניות המשפטית רצוי, כמובן, שתהיה גישה אחידה הן בתיקי נזיקין והן בתיקי חוק הפיצויים המתייחסים לאותה תאונה. הרי אין טעם והיגיון בכך שהנפגע הישיר יתבע לפי חוק הפיצויים וקרוב שנפגע נפשית יתבע לפי דיני הנזיקין, ומה גם שבמקרה של תאונת דרכים, ההישענות תהיה על אותה פוליסה. כמובן, מאידך גיסא, ניתן להעלות את הטענה, כי בקובעו אחריות מוחלטת התכוון המחוקק לענות רק על נזקיו של מי ש"מעורב ממש" בתאונה, ואין לפרש את החוק באופן המרחיב את גבולות האחריות על פיו. התשובה לטענה זו היא, כי כוונתו העיקרית של המחוקק הייתה, כי בענייני תאונות דרכים, לאור היקפן ותדירותן, לא יהיה עוד צורך בהתדיינות סביב טענת האשם, ומבחינה זו אין, על כן, הכרח לפרש את דברי המחוקק באופן המצמצם אותם לנפגע הישיר בלבד.". ולאחר מכן קובע כב' הנשיא שמגר, כי השאלה המרכזית היא האם חוק הפיצויים, לפי ניסוחו, יכול לכסות אחריות כגון זו שנדונה במקרה של אלסוחה? ולאחר שהוא מצטט מדברי כב' השופט פרופ' ברק בע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 862, הוא קובע כי התשובה לאותה שאלה היא חיובית, הוא מסתמך גם על דברי כב' השופט אור באותו פס"ד בעמ' 864. ומוסיף כב' הנשיא שמגר: "מסכם ואומר חברי השופט ברק (שם, בעמ' 866), בכל הנוגע למהותו של הקשר הסיבתי המשפטי המשמש אותנו לפי חוק הפיצויים: "מבחן הצפיות משקיף על ההתנהגות, כפי שניתן היה לראותה מראש, ואילו חוק הפיצויים משקיף על ההתנהגות, כפי שהיא נראית בדיעבד. בנסיבות אלה אין זה ראוי, בדרך כלל, להיזקק למבחן הסיבתי של צפיות, במקום שבסיס האחריות הינו אחריות מוחלטת..." בכך גם המענה לשאלה שלפנינו: הקשר הסיבתי-משפטי, כמבואר, חובק גם את הפגיעה הנפשית בקרוב ממדרגה ראשונה של מי שנפגע במישרין בתאונה גופה. הפגיעה בקרוב המשפחה היא בגדר הסיכון שראוי לקחתו בחשבון; היא מצויה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. עמד על כך גם פרופ' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, מהדורה 2, תש"ן) 59: "לדעתנו עדיפה גישה המרחיבה בסוגיה זו את האחריות לפי החוק עד לגבולות האחריות לפי עוולת הרשלנות...". אשר על כן דעתי היא כי ענין הפגיעה הנפשית בקרוב המשפחה נכנס אף הוא לגדר חוק הפיצויים. המבחנים יהיו זהים לאלה שהובאו בפרוטרוט בדיוננו לעיל באחריות לפי דיני הנזיקין.". כוונתו ל4- מבחנים שיש למלא אחריהם, על מנת להיכנס לגדר חוק הפיצויים. 8. לאחר מכן נעשו נסיונות להרחיב את הילכת אלסוחה, ודן בזה במפורט כב' השופט אור בע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' חטיב ואח', פ"ד מט(5) 651 ושוב בבר"ע 5803/95 שרה ציון נ' אברהם צח והסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2) 267, מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן, תוך שהודגש כי ראוי לו לסייג בדבר חומר הפגיעה, שיישאר על כנו, ויחול על "הקרוב הנוכח" ועל "הקרוב הנעדר" כאחד. מן הראוי להזכיר התפתחות מסויימת בסוגיה זו בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי כב' הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש' לוין וכב' השופט ת' אור, מפי כב' השופט אור בע"א 6431/96 בר-זאב ואח' נ' ג'ומעה וקרנית, תקדין עליון , כרך 98(3) 88. שם אישר ביהמ"ש לנפגעת ת"ד (המערערת 1), בין יתר ראשי הנזק, גם פיצוי בשיעור נכבד בגין עזרה וסיעוד, לרבות פיצוי עבור עזרת הורים. ברם, ההורים והאחות תבעו גם בהתבסס על פגיעה נפשית שהם נפגעו בשל התאונה בה נפגעה התובעת. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בבית המשפט המחוזי, כי תביעת ההורים והאחות תתבסס על עילה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולא על עילה לפי חוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי קבע, כי האב והאם לא סבלו נזק ממון בגין הנזק הנפשי שנגרם להם. יחד עם זאת, פסק לכל אחד מהם סך 100,000 ש"ח כנזק לא ממוני, תוך שהוסיף כי הוא פוסק סכום זה על פי הלכת אלסוחה. בית המשפט העליון לא קיבל גישה זו של השופט המחוזי וקבע כי "לא התקיים התנאי בדבר נזק נפשי בעל עצמה כנזכר בהחלטת אלסוחה, אשר יהיה בו כדי לבסס עילת תביעה לאם ולאב" והורה לבטל את חיובם של הנתבעים לשלם לאב ולאם. 9. נשאלת השאלה האם לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בע"א 243/83 עירית ירושלים נגד גורדון, פ"ד לט(1), 113, ואלסוחה נ' דהאן הנ"ל, יש להעתר לבקשת התובע במקרה שלפנינו אם לאו? לטענת ב"כ התובע, התובע שלפנינו חייב להחשב כ"נפגע", על פי חוק הפיצויים, מקל וחומר, שכן אם קרוב משפחה מדרגה ראשונה ייחשב כנפגע אף אם היה "קרוב נעדר" ובלבד שפגיעתו חמורה, ובלי שנפגע גופנית אלא רק נפשית, הרי קרוב משפחה מאותה דרגה שפגיעתו לכל הדעות חמורה (ראה הודעת ב"כ הנתבע בפרוטוקול כי הוא מסכים שמדובר בנכות צמיתה של 30% עקב כריתת כיליה) והיא ממש פגיעת גוף, על אחת כמה וכמה שאדם כזה צריך להחשב כ"נפגע". 10. תוקף ב"כ הנתבע פרפוזיציה זו מכיוון אחר. הוא טוען כי האח התורם "נידב" את הכיליה לאחיו, ועל כן אין לראותו כ"נפגע" והוא לא זכאי לשום פיצוי. לזה יש יותר מתשובה אחת. ראשית - בגישה האומרת: "אפילו אילו היה חושב לנדב כיליה לאחיו, הוא בוודאי לא התכוון אף פעם לתרום זאת לחברת הביטוח". שנית - אם נבחן את התפתחות ההלכה של תגמול בני משפחה הן לעניין עזרה וסיעוד והן לעניין הפסד השתכרות, ונמצא שבעבר הרחוק ההלכה היתה שאין להכיר בהפסד, הוצאה או נזק, אלא אם כן גובו בקבלות או אישורים בכתב, ומאחר ועזרה שניתנה על ידי קרוב משפחה ניתנה ללא דרישת קבלה או מסמך בכתב לא נלקחו אלה בחשבון גם מתוך טענה שהם כביכול "התנדבו". אולם מזה שנים אחדות רווחת ההלכה שגם אלה זכאים לפיצוי מלא עבור העזרה והסיעוד שסיפקו לנפגע העיקרי, והנפגע העיקרי רשאי לכלול התביעה שלהם במסגרת תביעתו על פי חוק הפיצויים. קציר, בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה רביעית, חיפה 1997), סעיף 149, מציין: "עזרה סיעודית או אחרת, שניתנה לנפגע ע"י קרובו, בלא תשלום, הציבה שאלות שונות בפני בתי המשפט: מצד אחד עמדה העובדה כי בפועל לא הוציא הנפגע כספים למטרה זו, ואילו מהצד השני היתה הרגשה כי שלילת הפיצוי מנפגע כזה, יש בה משום הפליה לרעה... על שאלת היריבות התגברו עד לחקיקת החוק מתשכ"ד על הטבת נזקי גוף, ע"י הגשת התובענה, בגין העזרה, ע"י הנפגע עצמו... משחוקק חוק המיטיבים מתשכ"ד, נפתרה שאלת היריבות בין הקרוב המסייע למזיק, משום שחוק זה העניק למיטיב מעמד בתביעה ישירה נגד המזיק בגין הטבות שנתן לנפגע... ואף אם לא תבע המיטיב את אשר הפסיד עקב העזרה לנפגע, לא נמנעו בתי המשפט מלפסוק את הפיצוי לנפגע, שכן הלכה פסוקה היא שאין המוטב מנוע מלתבוע את שווי ההטבה, בין משום שיונח כי ברצונו להשיב למיטיב את ההטבה, ובין משום ההנחה האחרת, שכוונת המיטיב היתה להיטיב עם הנפגע, ולא עם המזיק". הוא מפנה בסוגיה זו לשורה של פסקי דין, למשל: ע"א 1190/90 שוורץ נ' עזרן (לא פורסם), שם עזרה סבתא במשק ביתם של התובעים לאחר מות האם, עקרת הבית, בתאונה, וביהמ"ש העליון קבע כי היא "לא פעלה כמתנדבת לטובת המזיק". ראה גם ע"א 289/75 גרשוני נ' בן שחר (תקציר סביר יא, 178), ע"א 23/84 זכאי נ' ימיצקי (סביר כח, 19), ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות (סביר לו, 275), ע"א 311/85 אפריאמוב נ' גבאי, מב(3), 191, 196, ע"א 5157/91 מדינת ישראל נ' תבור ואח', תק-על כ 94(3), 1375. קיימת גם שאלה נוספת - למה ייגרע חלקו של האח התורם מחלקו של אחר שנאלץ לשלם בין לבית חולים ובין לגורם אחר על מנת "לקנות" כיליה כפי שנקנות מנות דם מבנק הדם, מן הארץ או מחו"ל. הרי אם היתה מובאת קבלה לתשלום עבור רכישת הכיליה להשתלה ברור שהנתבעת היתה חייבת לשלם עבור זה, אם כן מדוע תהיה פטורה עכשיו? 11. נעבור עתה להיבט אחר של הבקשה. החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחי (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד1994-, קובע, בין היתר: סעיף 1 - "לענין חוק זה -"הטבת נזק" - הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק-גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני-ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק; "נזק-גוף" - לרבות מחלה, ליקוי גופני או שכלי, ומוות". סעיף 2 - "גרם אדם לזולתו נזקי-גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". סעיף 4 - "לענין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות...". 12. כפי שציינתי לעיל, תמים דעים אני עם קביעתו של עמיתי כב' השופט עזרא קמא, כי בכל מקרה חייבת הנתבעת לפצות את התובע בגין הטבת הנזק שנגרם למוטב דנן, בין לפי החוק בענין הטבת נזקי גוף ובין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. כך שכבר מטעם זה חובה עלי לדחות את בקשת הנתבעת למחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה. לפיכך אין הכרח להכריע כבר בשלב זה בשאלה הנלווית, האם רשאי התובע לבסס תביעתו כנגד הנתבעת גם על עילות אחרות, לרבות טענת היותו "נפגע" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, שהיא שאלה נכבדה בפני עצמה. 13. באשר לבקשתו של התובע למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, כפי שציינתי בהזדמנות קודמת בהחלטה מיום 19/03/99 בת"א 14295/95, גם בתביעות שלא עפ"י חוק הפיצויים רשאי ביהמ"ש לפטור תובע מהגשת חוו"ד רפואית, מטעמים מיוחדים שירשמו, וזאת עפ"י תקנות סד"א, תשמ"ד1984-, ואני מפנה בענין זה לספרו של קציר (שם, ע' 201), בענין השינוי עפ"י תקנות סד"א: "אולם רשאי ביהמ"ש לפטור אותו מהגשת חוו"ד כזו מטעמים מיוחדים שירשמו, כמו כן מעניקות התקנות הללו סמכות לביהמ"ש "בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם למנות מומחה או מומחים רפואיים (עפ"י תק' 130 - ד.פ.)". הנה כי כן, הואיל וקיימים כאן טעמים מיוחדים לאשר פטור מהגשת תעודה רפואית, וזאת בין היתר: א. נוכח הצהרת ב"כ הנתבע לפרוטוקול, כי אכן נגרמה לתובע שלפנינו נכות צמיתה בשיעור 30% עקב כריתת הכיליה, כך שלא מדובר בענין של "מה-בכך". ב. העובדה שענייננו נדון כבר פעם שלישית (פעם בביהמ"ש המחוזי, פעם בביהמ"ש העליון וכעת כאן). ג. עינוי הדין שנגרם לו בהיות תביעתו כנגד הנתבעת תלויה ועומדת זמן כה רב, בגין התאונה משנת 1995. - מכל הטעמים הנזכרים, אני מאשר את הפטור בענין זה, ובהתאם לסמכותי לפי תק' 130 (א) לתקנות סד"א, ומאחר ושוכנעתי שאני זקוק לחוו"ד של מומחה רפואי, לא רק לענין נכות אלא גם להיבטים רפואיים נוספים, על מנת להכריע במחלוקת הקיימת בין הצדדים, ולאחר שאיפשרתי לב"כ הצדדים לטעון טענותיהם, אני ממנה בזה כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש את האורולוג ד"ר ע' פרקש, מנהל המחלקה האורולוגית בבית החולים שערי צדק בירושלים, ושכרו ישולם ע"י שני הצדדים בשווה, כל צד ישלם מחצית הסכום. 14. אוסיף כי עוד בע"א 792/82, פ"ד מד(3), 831, פסק ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש אינו חייב להמתין ליוזמת הצדדים על מנת למנות מומחה מטעמו, אלא זו סמכות ברשות, הנתונה לשיקול דעתו. באותה רוח פסקה השופטת שידלובסקי-אור ת"א 649/65 של בימ"ש מחוזי בירושלים, והבר"ע על החלטתה, שנידונה בפני כב' השופטת שטרסברג-כהן נדחתה (רע"א 7431/96, תקדין עליון כרך 97(2) , 859). 15. סוף דבר - א. בקשת הנתבעת נדחית. ב. בקשת התובע מתקבלת, כאמור לעיל. ג. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הבקשה, לרבות שכ"ט עורך דין תאונות דרכים בסך 2,000 ש"ח ועל זה מע"מ כדין, ללא קשר לתוצאות המשפט. פיצוייםתאונת דרכיםתרומת איברים