פסילת רישיון עד תום ההליכים - מוות בתאונת דרכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת רישיון עד תום ההליכים: א. עניינה של בקשה זו, בתאונת דרכים קטלנית שהתרחשה ביום 22.4.99, ברח' ז'בוטינסקי ביבנה, שבעקבותיה קופדו חייה של המנוחה ילידת 1914 (להלן - המנוחה). באותו יום - כך לטענת המדינה בעותרה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים נגדו - נהג המשיב ברכבו מסוג ב.מ.וו. מס' רישוי 11-790-84, ברח' ז'בוטינסקי ביבנה מדרום לצפון. תנאי הדרך היו טובים, מזג האויר היה בהיר והראות היתה פתוחה למרחק 150 מ' קדימה. המשיב התקרב בנסיעתו לכוון צומת הרחובות ז'בוטינסקי-התאנה, כשהוא נוהג במהירות של 95 קמ"ש בכביש עירוני, שבסמוך לו ממוקם בית ספר. בהגיעו בסמוך למעבר החציה שליד הצומת, אמור היה המשיב להבחין, אליבא דתביעה, במנוחה שחצתה אותה עת את הכביש בתוך מעבר החציה, משמאל לימין כיוון נסיעתו; ולא כך. המשיב, כך מסתבר, לא הספיק לראות את הולכת הרגל כלל, וכך, עד שכבר היתה במרחק של כ2- מ' מתחילת החציה; בנקודה זו החל בבלימה. כאשר הגיעה המנוחה למרחק של כ5- מ' בתוך המעבר, פגע בה המשיב ברכבו, העיפה למרחק של כ30- מ' ממעבר החציה, וגרם למותה המיידי בעקבות הפגיעה. ביום 22.4.99 נפסל רישיונו של המשיב על ידי קצין משטרה, לתקופה של 90 יום, שנסתיימה ביום 21.7.99. הבקשה המונחת בפני עתה, הוגשה לבית המשפט ביום 22.7.99, קרי, לאחר תום תקופת אותם 90 ימי הפסילה המינהלית. ב. בטיעוניו כנגד הפסילה, בפני העלה איפוא ב"כ המשיב שתי טענות עיקריות. האחת, שאין כל אפשרות בידי התביעה לעתור לבית המשפט לפסילת רשיון הנהיגה, במסגרת סעיף 46 לפקודת התעבורה, לאחר שפג תוקפה של הפסילה המינהלית. השניה, שממילא, אין כל בסיס בראיות להצדקת הפסילה. לא ראיתי לקבל אף לא אחת מטענות אלה. אשר לטענה הפורמלית, בדבר האיחור בהגשת בקשת הפסילה כמתואר, בטענה זו כבר דן בית המשפט לא פעם וכבר החליט לדחותה. בענין חמדן (ב"ש 540/86 חמדאן דורי נ’ מדינת ישראל דינים עליון כרך ג’, 24) הבהיר השופט גולדברג דעתו בענין זה, כך: ננ "העובדה כי הבקשה לפסילה הוגשה לבית המשפט לאחר שתמה הפסילה המנהלית, לא מנעה הגשת בקשה לפי סעיף 46 לפקודה, כשאין כל הוראה בפקודה המחייבת רצף בין הפסילות, אם כי הרצוי הוא, כי בקשה לפי סעיף 46 תוגש מבעוד מועד טרם שהסתיימה הפסילה המנהלית, וההחלטה בבקשה תנתן אף היא תוך תקופה זו, ובכך תושג במלואה מטרתו של סעיף זה". ג. אשר לטענות לגופה של הפסילה, בחנתי את אלה לאור הראיות לכאורה שהוצגו בפני בתיק החקירה, ומצאתי שיש בהן, באלה, כדי לבסס לכאורה את הנטען לגבי חומרת העבירות המיוחסות למשיב, כמו גם את מסוכנותו לציבור הולכי הרגל, כנגזר מאלה. גורם ראשון המצדיק בעיני, על פניו, פסילת הרישיון, נעוץ בעובדה הבלתי מוכחשת שהמשיב - בחור צעיר כבן תשע עשרה, שקיבל רישיונו לפני פחות משנה - נהג עובר לתאונה במהירות שעלתה עשרות קמ"ש על המהירות המותרת, וזאת בכביש עירוני ובסמוך לבית ספר שבו היו מצויים ילדים באותה עת. גורם שני, הכרוך בראשון, הוא, אי הפחתת המהירות כלל, בהתקרבו למעבר החציה ולצומת. בענין זה טענה ב"כ המבקשת המלומדת כי מהירות נסיעתו של המשיב עובר לתאונה, היתה 95 קמ"ש, כעולה מחוות דעתו של הבוחן אשר נסמך על סימני הבלימה שנמצאו בתוך מעבר החציה באורך של 53.4 מ', ואשר עליהם הצביע המשיב עצמו, כסימני הבלימה של רכבו (ר', חווה"ד של הבוחן מיום 22.4.99, ור' מזכרו של רס"ל אלי ברמי, מיום 9.8.94). הסניגור לעומת זאת טען למהירות של 70 קמ"ש בלבד, וזאת, על סמך דבריו של המשיב לבדו. ומה לי נפקא מינה אם כך או כך? והרי, בכל מקרה, אין מנוס מן המסקנה שהמהירות בה נהג המשיב עובר לתאונה, עלתה ב20- קמ"ש לפחות, מעל למותר בכביש זה; ודי לי בכך. מה עוד כאשר מהודעתו של המשיב עולה, כי ידע ברורות שבקירבת מקום, משמאל לכוון נסיעתו נמצא אותו בית ספר שהוזכר לעיל; ומה עוד שלפי דבריו שלו עצמו ראה, תוך כדי נהיגתו, ילדים מתרוצצים שם. נסיתי להבין מהודעות המשיב ומהסבריו של בא כחו המלומד, מה גירסתם שלהם לנסיבות ארוע התאונה, וזאת, לנוכח ניסיונם הנואש לדחות את גירסתה הנ"ל של המבקשת; אך הדבר לא עלה בידי. הטענה היחידה עליה נשענו, היתה זו, שהמנוחה לא חצתה את הכביש משמאל לימין, כטענת המבקשת, אלא מימין לשמאל, כך שמקום הפגיעה היה בתחילת החציה דווקא. ומנין שכך? - נראה שאין בידי המשיב לאשש טיעונו זה. עוד, לטענתו, לא יכול היה להבחין בהולכת הרגל, בשל עמוד חשמל הנמצא במקום, שהסתירה מעיניו. לעובדה זו לא מצאתי תמיכה בראיות לכאורה, וגם אילו כן, היא הנותנת שהות עליו להוריד מהירות נסיעתו בהתקרבו למקום זה. מכל מקום, טענות הגנה אלה של המשיב לא מצאו אחיזה בראיות לכאורה שבאו בתיק זה, ולבד מדבריו המבולבלים שלו עצמו, שלא יכלו להתישב עם ממצאיו של הבוחן שבחן את השטח וקבע את נתוניו, לא נמצא דבר לאישוש גירסתו. בנסיבות אלה נראה לי, עולה מסוכנותו של המשיב כלפי ציבור הולכי הרגל כמו מעצמה, כך שהבסיס לפסילת רישיונו עד תום ההליכים המשפטיים בתיקו העיקרי, קם. בבש"פ 5809/96 האשם לוברה נ' מדינת ישראל (דינים עליון כרך מד, 166) אומר בית המשפט: בב "לשיטתי, במקום שבו מיוחסת לנוהג ברכב אחריות לארועה של תאונה קטלנית במסגרת עבירה של הריגה, ככלל, קיימת הצדקה לפסילה עד תום ההליכים, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות עשייתו של חריג. שניים הם הגורמים המרכזיים העומדים בבסיסה של פסילת רשיונו של נהג המואשם בעבירת תנועה: וו האחד - נעוץ ב"מסוכנות" שבהמשך נהיגתו, וכאשר מדובר בנסיבות המבססות אישום בהריגה, מתחייבת ה"מסוכנות" מאותן נסיבות. והאחר נעוץ בהבטחת האפקטיביות של מערך אכיפת סדרי התנועה, בנסיבות שבהן המשך הנהיגה נוטל מידה משמעותית מכוחו המרסן של המערך האמור". הדברים יפים לעניננו. על רקע האמור, אני רואה לקבל בקשתה של המבקשת לפסילת רשיונו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, כנגזר מסעיף 46 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א 1961. מקרי מוותמוות בתאונת דרכיםמשפט תעבורהתאונת דרכיםשלילת רישיון נהיגה