על פי האמור בסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני ראיות, למעט בדיון בהליכים פליליים. המדיניות של בתי הדין לעבודה הינה לאפשר גמישות בהבאת ראיות בהליך הדיוני כאשר הראיות וקבילותן נבדקות ומוכרעות על ידי בית הדין. יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי בית הדין לעבודה קשור בעקרונות שבדיני הראיות (דב"ע מג/3-121 תכשיטי אבדור בע"מ - גד כספי, פד"ע טו 212, 216 מול האות ה'). בע"ע (ארצי) 36076-06-10 י. קל-לי תעשיות בע"מ נ' דמיטרי מלי התקבל ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה שהורה על הוצאת ראיה מתיק בית הדין, ונקבע כי ההוראה בסעיף 32 לחוק נקבעה בשל האופי המיוחד של יחסי העבודה המתבררים בבית הדין לעבודה: "מטרת המחוקק היתה להביא לאכיפה מירבית של נורמות אלה. להשגת מטרה זו בחר המחוקק לשחרר את בית הדין מהמסגרות של דיני הראיות, ואיפשר לבית הדין, וכן לצדדים להליך האזרחי, גמישות בעניין הסייגים והתנאים לקבלת ראיות" (דב"ע נז/3-268 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ – אורי תדמור, מיום 21.8.97; כן ראו את בג"צ 1199/92 לוסקי נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734 (1993); להלן – עניין לוסקי; בר"ע 331/99 המועצה המקומית מיתר – אורה אל בוחר, מיום 13.7.99). בתי הדין לעבודה – כערכאות שיפוטיות העוסקות בנושאים סוציאליים - מאופיינים, אם כך, בכללי פרוצדורה וראיות פשוטים וגמישים, שנועדו בין היתר "להקל את הגישה לבית-הדין גם לאלה שאינם יודעים דין וגם לאלה שאין ידם משגת מימון שירותים משפטיים" (ע"ע 1127/00 אויאן אורסץ' ואח' – דניה סיבוס בע"מ ואח', פד"ע לז 305 (2002)). עם זאת, משמעה של גמישות זו אינו ויתור על עקרונות בסיסיים של דיני הראיות, כי אם מתן אפשרות לבית הדין "להסיר מעליו מגבלות מתחום דיני הראיות, שלדעתו אינן רצויות ושהסרתן אינה פוגעת בעשיית משפט צדק" (עניין לוסקי). בלשונו של השופט צור: "שחרורם של בתי הדין לעבודה מכבלי דיני הראיות נועד לפשט את הדיון המשפטי בפני בית הדין לעבודה, להגמיש את ההליך השיפוטי ולסייע לבית הדין להגיע לתוצאה נכונה, צודקת ופשוטה בעניין הבא לפניו. עם זאת, הוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה לא נועדה לשחרר את בית הדין מעקרונות דיני הראיות, להכשיר ראיות פסולות או לפעול בניגוד לכללים המקובלים הנהוגים בתחום זה" (ע"ע 1520/04 רונית חמו – אלעזר עמשי, מיום 21.2.05)" בע"ע (ארצי) 423/99 מדינת ישראל נ' ישראל אגוזי נקבע: "המגמה הכללית בפסיקה במרוצת העשורים האחרונים, לפיה "בהליכים אזרחיים ופליליים כאחד, 'רוככו' הכללים הראיתיים וניתן שיקול דעת רחב לבית המשפט באשר למשקל שיש ליתן לראיות שבפניו, במטרה לרדת לחקר האמת. מדובר במהלך של מעבר 'מקבילות למשקל'. דהיינו זניחת כללי קבילות נוקשים וגילוי נכונות רבה יותר לקבל ראיות, תוך שבית המשפט יקבע מה משקלן" (דנא 7818/00 יוסף אהרן - אמנון אהרוני,ניתן ביום 22.03.05), או בלשונו של הנשיא שמגר "המגמה, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה... היא של צמצום הסייגים, החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווה אומר, במקום המחסום, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, מתפתחת גישה, המבכרת בדיקה עניינית של הראיה על ידי הערכאה השיפוטית. בעקבות הגשת הראיה ולאור אופיה ומהותה יכול, כמובן, להישלל ממנה משקל כלשהו, אך איננו נמצאים אז בתחום הקבילות אלא בתחום הערכת הראיות" (ר"ע 423/83 מדינת ישראל - עזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל פ"ד לז (4) 281). מקל וחומר יפים הדברים לפסיקת בתי הדין לעבודה, אותם בחר המחוקק להורות כי "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות..." וכי "בכל ענין של סדר-דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק". ##להלן פסק דין בנושא קבילות ראיות בבית הדין לעבודה:## 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט ארמון; בל 1158/98 ) מיום 25/4/1999 , אשר דחתה את התנגדותה של באת כוח המבקש להצגת מכתבו של מר סעדיה סלים כראיה. 2. השתלשלות האירועים הנוגעת לענייננו : א. המבקש הגיש תביעה נגד המשיב להכיר במחלת ריאות חסימתית בה לקה, לטענתו, כתוצאה מחשיפה לעשן אוטובוסים כ"מחלת מקצוע" או כמיקרוטראומה. במהלך דיון שהתקיים בתובענה בתאריך 4/1/1999 ביקשה באת כוח המשיב להגיש מכתב מחברת "אגד" כראיה, בעניין תנאי עבודתו של המבקש וראיה לכך שנעשו בדיקות עשן. ב"כ הצדדים הסכימו שהמשיב יזמין את ממצאי בדיקות העשן באמצעות בית הדין, בלא שיחשבו חלק מחומר הראיות וכי המסמכים יועברו לבאת כוח המבקש. היה ותינתן הסכמה שהם יהיו חלק מחומר הראיות, כך יהיה. היה ותתנגד באת כוח המבקש להכללת הממצאים בחומר הראיות, יתקיים דיון בבקשה להגשתם. ב. ביום 9/2/1999 התקיימה "תזכורת נתבע" בתיק. בו ביום ניתנה החלטה, בה נאמר, כי אם באת כוח המבקש לא תודיע על התנגדותה להכללת מכתבו של מר סלים - ממונה בטיחות וגיהות ארצי, מיום 17.1.1999, בעניין ביצוע בדיקות עשן, כחלק מחומר הראיות, יכלל המכתב בחומר הראיות. כנראה שמכתב זה הוגש באותה תזכורת. ג. באת כוח המבקש הגישה התנגדות מנומקת לצירוף המכתב וביום 25/4/1999 דחה בית הדין קמא את ההתנגדות בקובעו כהאי לישנא: "למרות התנגדות ב"כ התובע [המבקש בהליך שלפני], ייחשב מכתבו של מר סלים כחלק מחומר הראיות בתיק. כל הטענות האמורות בסעיפים 3-6 לתגובה זו יובאו בחשבון לעניין משקלו של המכתב והרלוונטיות שלו ומובן שב"כ התובע תוכל לחזור על טענות אלה גם בסיכומיה..." (ההדגשה הוספה). על החלטה זו בקשת רשות הערעור שלפני. 3. באת כוח המבקש טוענת, ששגה בית הדין קמא בקבלו את המכתב כראיה, שכן היה עליו לקיים דיון בנושא ולאפשר לבאת כוחו לחקור את החתום על המכתב. 4. לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובהחלטות נשוא הבקשה, אני מחליט כי אין ליתן רשות ערעור, זאת מבלי לבקש את תגובת בא כוח המשיב. 5. הטעמים להחלטתי: א. הבקשה שלפני הינה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. בכגון דא הכלל הוא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בשיקול דעתו של בית הדין קמא אלא אם כן שיקול הדעת היה מופרך במידה כזו המצדיקה התערבות. עניין קבילותן של ראיות מוטל כמעט כולו על כתפי הערכאה הדיונית, אשר בפניה פרושה יריעת ההתדיינות ביו הצדדים. בעניין זה אין בית דין זה, כערכאת ערעור, נוהג להתערב (ראה: דב"ע תשן3-27/ כרמי הראל ואח' - האוניברסיטה העברית ואח', פד"ע כא 315, 322). נסיבותיו של המקרה דנן, כפי שהן עולות מהחומר שהונח בפני, אינן מצדיקות התערבות בהחלטתה של הערכאה קמא. ב. על פי האמור בסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני ראיות, למעט בדיון בהליכים פליליים. המדיניות של בתי הדין לעבודה הינה לאפשר גמישות בהבאת ראיות בהליך הדיוני כאשר הראיות וקבילותן נבדקות ומוכרעות על ידי בית הדין. זאת ועוד, בית הדין קמא הדגיש בהחלטתו, כי טענותיה של באת כוח המבקש ילקחו בחשבון לעניין משקלה של הראיה. 6. סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. ראיותבית הדין לעבודהקבילות ראיותקבילות