קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת פנסיה מגרמניה: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט קידר), בת.א. 18494/97, מיום 23.12.99, לפיו נקבע כי בגין רשלנות המערער נגרם למשיבה אובדן חלקי של פנסיה מגרמניה, אותה על המערער לשלם למשיבה. 2. העובדות המשיבה הינה אזרחית ישראלית שתאריך לידתה 18.7.1933, אשר התקשרה עם המערער לקבלת פנסיה מהביטוח הסוציאלי הגרמני. לצורך כך חתמה המשיבה על ייפוי כוח בלתי חוזר לטיפול בענייניה. המשיבה טענה כי על פי תנאי האמנה היא היתה זכאית תמורת פרמיה חד פעמית בסך 83,808 מ"ג, לקבל רנטה חודשית בסך 1,223.95 מארקים גרמניים החל מגיל 60, היינו מיום 18.7.1993. בסוף שנת 1988 התגלתה אצל המשיבה מחלת דם קשה, בגינה נקבעה לה על ידי המל"ל נכות בשיעור 100%. ביום 3.9.90 הופסקה עבודתה בשל מחלתה. המשיבה טענה כי על פי תנאי האמנה והכללים של רשויות הביטוח הסוציאלי הגרמני זכאית היתה לקבל פנסיה מיד עם הפסקת עבודתה בגין מחלתה, וקודם להגיעה לגיל 60, היינו מיום 30.9.90. המשיבה הודיעה על מחלתה בכתב ובעל פה למערער, במהלך פגישה במשרדיו, ביום 12.11.89. היא גם מילאה טפסים, וביניהם הצהרת בריאות, בה מסרה פרטים על מחלתה. לאחר פגישה זו נדרשה המשיבה למסור פרטים נוספים למערער, ואף שלחה לו את מכתבה של ד"ר רחמני, הרופאה המטפלת בה, ובו תיאור המחלה. על אף שהעבירה למערער את כל האינפורמציה הדרושה טענה המשיבה נאמר לה על ידי המערער כי עליה להמתין עד לגיל 60. ואולם, בחודש 9/92 זומנה למשרדי המערער, על מנת להשלים את הטיפול בתיק, ואז נודע לה כי בשל מחלתה אכן היתה זכאית לקבל פנסיה לפני גיל 60 בלחצי המשיבה החל הטיפול בענין הקדמת מועד הפנסיה. המשיבה המציאה מסמכים נוספים שנדרשה להמציא, ובסופו של דבר אושרה לה פנסיה החל מחודש 2/1993, היינו כחצי שנה קודם הגיעה לגיל 60. נוכח מסכת עובדות אלו, טוענת המשיבה, התרשל המערער בטיפול בענייניה, וכתוצאה מכך הפסידה פנסיה לתקופה של 28 חודשים. מאחר ורנטה חודשית היא בסך 1,223.75 מארק גרמני, הרי שעל המערער לפצותה בסכום של 28 רנטות. 3. פסק הדין של בית משפט השלום המערער העלה מספר טענות וביניהן חוסר יריבות. בענין זה נטען כי ההסכם היה בין חברת B.G.A ולא בין המערער למשיבה. לענין הרשלנות נטען כי המערער התרשל בטיפולו שכן לנוכח המכתבים שנשלחו מהמשיבה למערער וההפך, עולה כי המערער קיבל על עצמו את הטיפול במשיבה והייעוץ לה, מכאן כי קיימת חובת זהירות מושגית וגם קונקרטית המוטלת עליו כמי שמטפל בהשגת זכויות פנסיה מגרמניה, היה עליו לדעת את הכללים שמכוחם מזוכים הלקוחות בפנסיה. כללים אלה התיימר המערער להציג במכתבים, ובמיוחד במכתב שצורף לבקשת ההרשמה. וגם אם נטען כי אחוזי הנכות (100%) שנקבעו על ידי המל"ל אינם מחייבים את שלטונות ה-B.F.A מוטל היה הנטל על המערער להוכיח עובדות אלה, בין על ידי חוות דעת מומחה ובין בדרך אחרת. ובנקודה זו לא הובאו כל ראיות מטעמו. למערער היתה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי המשיבה ליתן לה את היעוץ הנכון בהתאם למצבה הרפואי. המשיבה טענה כי הביאה לתשומת לבו את מחלתה ואף המציאה אישורים מתאימים. במקרה שכזה מוטל היה הנטל על המערער לברר האם עומדת למשיבה הזכות לקיצבת נכות. יעוץ כזה לא ניתן לה, ורק כאשר ביקרה במשרדי המערער להסדרת הרנטה לקראת הגעתה לגיל 60 נודע לה באקראי כי היא נכללת בקריטריונים המזכים אותה בקיצבת נכות. טענה זו לא נסתרה על ידי המערער. אי לכך הגיע בית המשפט למסקנה כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המשיבה על ידי המערער. 4. באשר לנזק; נקבע על ידי בית המשפט כי הפרת החובה על ידי המערער גרמה נזק למשיבה. המשיבה הפסיקה את עבודתה ביום 30.9.90 בשל 100% נכות שהוענקו לה על ידי המוסד לבטוח לאומי. נוכח אלה נקבע כי המשיבה היתה זכאית לקיצבת נכות מיום 1.11.90 ומכאן שהפסידה 24 קצבאות חודשיות. באשר לגובה הנזק: בית המשפט בחן את כל הראיות שהוגשו לו והגיע למסקנה כי הרנטה שהתקבלה על ידי המשיבה מאז 1 נובמבר 92' הייתה 1053.48 מרק גרמני. סכום זה הוכפל ב-24 חודשי הפסד, ומכאן פסיקת בית המשפט לפיה חויב המערער לשלם למשיבה סך של 25,283.52 מרק גרמני. הערעור 5. עיקר טיעוניו של המערער מתייחסים לכך שהמשיבה לא הוכיחה את זכאותה על פי הדין הגרמני, וגם את זכאותה בכלל. מכאן שלא הוכח במה התרשל המערער ואם אכן גרמה התרשלות זו לאובדן רנטות למשיבה. המשיבה גם לא הוכיחה, כך נטען, את גובה הנזק ולא ידעה להסביר בחקירתה את החשבון שערכה. דיון 6. בראש ובראשונה אנו חוזרים למושכלות ראשונים באשר לעובדה כי רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים ובשאלת מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והיא תעשה זאת רק במקרים חריגים וקיצוניים, ובמקרה של פגם היורד לשורשו של ענין (ראה לענין זה ע"א 5118/92 חברת אלטריפי סליימה פ"ד נ(5) 407 וע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נ"ב(2) 582, 594). אכן צדק בית המשפט בכך שקבע כי קיימת חובה מושגית וגם קונקרטית מטעם המערער כלפי המשיבה שכן הוא לקח על עצמו את הטיפול בענייניה לצורך קבלת הפנסיה הגרמנית. נשאלת השאלה האם חובה זו הופרה, והאם כתוצאה ממנה נגרם נזק למשיבה. כפי שטוען המערער המשיבה לא הוכיחה את עילת תביעתה, את זכאותה לרנטת נכות, את ההתרשלות המוכחשת ואת גובה הנזק שהוכחש על ידי המערער. כל זאת בנוסף לטענה של חוסר יריבות וטענת התנגדות המערער להרחבת החזית, שנדחתה על ידי בית המשפט. בראש ובראשונה יש לציין כי הוכחת הרשלנות מחייבת הוכחת רמת זהירות סבירה ממנה סטה כביכול המערער. נטל הראיה במקרה כזה מוטל על המשיבה ועליה היה להוכיח את הדין הגרמני ואת כללי ה-B.F.A בכדי להכריע האם יש במעשים ובמחדלים של המערער משום רשלנות. הזכאות לקבלת הקיצבה הינה מכח החוק הגרמני והכללים החלים ברשויות הביטוח הפנסיוני שם. לכן שאלת הזכאות לפנסיית נכות ומועד התגבשותה ושאלת הנזק צריכות היו להיות מוכרעות על פי הדין הגרמני וכללי ה- B.F.A, אשר בהיותן דין זר, הן בגדר עובדה מן העובדות אשר על המשיבה היה להוכיח. בעניינים דומים כבר נקבע על ידי בית המשפט העליון כי דין זר יש להוכיח (ראה לענין זה ע"א 406/62 זילכה נ' דלוני פ"ד י"ז 904, 909; וכן פרופ' מנשה שאווה במאמרו "טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו האמריקאי ובמשפט הישראל, הפרקליט כ"ג עמ' 725). המשיבה לא טרחה להביא עדות מומחה לדין הגרמני ולא הוכיחה את הדין הזר החל במקרה זה, ועל כן לא הוכיחה את זכאותה לפנסיית נכות כפי שטענה החל מיום 39.9.90. טעה בית המשפט בכך שקבע כי לא היתה מוטלת חובה על המשיבה להביא עדות מומחה לדין הזר, והסתמכותו על נספח ג', היינו על פרוספקט שהוציא המערער מיום 19.4.93 כהסבר כללי לתוכנית הפנסיה הוא בחזקת עובדה שהוכחה אשר פותרת את המשיבה מהצורך להוכיח את הדין הזר. המכתב משנת 83' הינו פרוספקט כללי המופץ בין כל הנרשמים ואין בו התייחסות או התחייבות פרטנית. אין בו גם ב"גדר הודאת בעל דין". זאת ועוד מידע זה פורסם באפריל 83' ועל כן אין הוא מתייחס כלל וכלל למועד הנכות לה טענה המשיבה היינו שנת 1990. מכל מקום גם הטענה שהמכתב האמור הינו בגדר הודאת בעל דין הובאה לראשונה בסיכומי התגובה של המשיבה. הדרך להוכחה כי המשיבה לא היתה מסוגלת לעבוד בשנת 1990 היתה צריכה להעשות באמצעות מומחה רפואי. זאת ועוד; הקריטריונים לקבלת קיצבת נכות בגרמניה שונים הם מהקריטריונים במל"ל. יתרה מכך; המשיבה לא הביאה כל אישור בדבר נכות מטעם המוסד לבטוח לאומי על מנת להוכיח את הנכות שנטענה על ידה. היא הסתפקה במתן עדות בתצהירים כי היתה נכה ביום 30.9.90 ועדות זו הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין בלא שהובא לה סיוע כלשהו. במכתבו של ד"ר רחמני לא נאמר כי המשיבה הינה נכה ולכן אין בו כדי להוכיח את הנכות הנטענת, את גובהה וגם את העובדה שהמשיבה לא היתה מסוגלת לעבוד אפילו שעתיים ביום. רנטת נכות על פי כללי ה- B.F.A אינה משתלמת באופן אוטומטי, והנטל להוכיח כי המשיבה עומדת בקריטריונים היה מוטל על המשיבה. מתצהיר עדותה הראשי והמסמכים שהוגשו מטעמה עלה כי המשיבה הודיעה לראשונה למערער על אודות נכותה והפסקת עבודתה רק לאחר חודש ספטמבר 92', ואילו במכתב של ד"ר רחמני אשר הוצגו 6 חודשים לפני שהמשיבה הפסיקה לעבוד לא צויין כי המשיבה הינה נכה וכי היא אינה מסוגלת לעבוד אפילו שעתיים ביום. כן לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לבסס קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. מכל האמור לעיל, אנו קובעים כי הרשלנות הנטענת לא הוכחה על ידי המשיבה. למעלה מן הדרוש נציין גם כי המשיבה לא הוכיחה את גובה הנזק, ותחשיבו של בית המשפט המבסס את הקביעה על הרנטה החודשית כפול 24 חודשים נעשתה באופן שרירותי ובניגוד להלכה הקובעת כי על המשיבה להניח תשתית עובדתית מדויקת להוכחת גובה כל רנטה ורנטה אותם הפסידה לטענתה. אשר על כן נראה לנו כי פסק הדין בטעות יסודו, ואנו מחליטים לקבל את הערעור. המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום. הערבון יוחזר למערער. פנסיהניצולי שואה