קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת נכות מעבודה למקבלי הבטחת הכנסה: לתובעת ולבן זוגה שולמה קצבת הבטחת הכנסה בתקופה של כ- 11 שנים. בגין פגיעה בעבודה - שארעה לתובעת עובר למועד בו החלה משתלמת לבני הזוג קצבת הבטחת הכנסה - שולם לתובעת על ידי הנתבע מענק. בהמשך, בעקבות העלאה רטרואקטיבית של אחוזי הנכות בגין הפגיעה בעבודה, נמצאה התובעת זכאית לקצבת נכות מעבודה. הנתבע ניכה מקצבת הנכות בעבודה חלק מהמענק ששולם לתובעת וכן חלק מגמלאות הבטחת הכנסה ששולמו לבני הזוג. התובעת משיגה על ניכויים אלה וטוענת שנעשו שלא כדין. הנתבע מכחיש טענות התובעת וטען כי בדין נוכו הסכומים. תובענה זו החלה להתברר בפני מותב בראשות כב' השופט נוהאד חסן. בהמשך, בחודש 1/2012, לאחר שהשופט חסן פסל עצמו מלדון בתובענה, הועברה ההכרעה בה למותב בהרכבו הנוכחי מבלי שחל שינוי בזהות נציגי הציבור. בהחלטתנו מיום 14.5.12 קבענו כי בירור התובענה ימשך מהנקודה בה הופסק על ידי המותב בהרכבו הקודם. מטעם התובעת הוגש תצהיר של בעלה, אלי בוחבוט, אשר לא נחקר עליו בחקירה נגדית. מטעם הנתבע העידו מר שי ישעיהו, פקיד תביעות ממחלקת הבטחת הכנסה בסניף הנתבע בעכו, אשר נחקר על תעודות עובד ציבור שנתן (נ/1, נ/2, נ/3); גב' בתיה רוזנפלד, מנהלת מחלקת גמלאות ביחידת הבטחת הכנסה בסניף הנתבע בעכו, אשר נחקרה על תעודת עובד ציבור שנתנה (נ/5); והגב' ליאת אבו, ממחלקת נפגעי עבודה בסניף הנתבע בעכו, אשר נחקרה - בהסכמת התובע - על תעודת עובד ציבור שניתנה על ידי פקידת התביעות לנפגעי עבודה, אביטל פוקס, מסניף הנתבע בעכו (נ/4). התשתית העובדתית כעולה מכתבי הטענות, מתצהירו של אלי בוחבוט, מתעודות עובד הציבור שהוגשו ומהעדויות שנשמעו, התשתית העובדתית בבסיסה של התובענה נסבה על שני עניינים. האחד, הפגיעה בעבודה בה נפגעה התובעת. השני, גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לתובעת ולבעלה. באשר לגמלת הבטחת הכנסה - הרי זו שולמה לתובעת ולבעלה - כבני זוג - בעקבות תביעה שהגיש הבעל במהלך 4/99 לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. התביעה אושרה ושולמה באופן רציף החל מ- 5/99 ועד לחודש 3/10, פרט לתקופה בת שלשה חודשים, בין 2/07 ל- 4/07 כולל, מפאת שימוש ברכב (נ/5; נ/3). באשר לפגיעה בעבודה - התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 10.5.94, אשר הוכרה כתאונת עבודה. ביום 2.12.97 קבעה וועדה רפואית לנפגעי עבודה כי לתובעת נותרו 10% נכות צמיתה בתחולה מיום 11.9.97 (נספח א' לכתב התביעה; נ/4). בעקבות קביעת נכות זו, שולם לתובעת ב-3/98 מענק מכח הוראת סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק) בסך 17,093 ₪ וכן פיצוי בסך 214 ₪ (להלן - המענק). גובהו של מענק זה שווה לשבעים קצבאות המגיעות לתובעת בגין הנכות האמורה שנקבעה לה (ת/1; נ/4; עדות ליאת אבו בעמוד 17 לפרוטוקול). התובעת הגישה בקשה לדיון מחדש בשל החמרת נכותה, בהתאם להוראת תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956. עניינה של התובעת נדון על ידי ועדות רפואיות מדרג ראשון, דרג שני וכן במסגרת ערעורים שהוגשו לבית הדין. לענייננו רלוונטית קביעתה של ועדה רפואית לעררים אשר קבעה ב- 15.10.07 נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה 19.6.01-31.12.07. בעקבות קביעת נכות זמנית זו נעשתה התובעת זכאית לקצבת נכות מעבודה. בשל העובדה כי הנכות נקבעה לתקופה רטרואקטיבית, היתה התובעת זכאית בחודש 12/07 לתשלומי קצבת נכות מעבודה בסך כולל של 54,389 ש"ח (נ/4). מכיוון שתקופת הזכאות לקצבת נכות מעבודה חופפת את התקופה בה שולמה לתובעת ולבעלה גמלת הבטחת הכנסה, ניכה הנתבע מסכום זה סך של 46,404 ש"ח בגין גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לתובעת ולבעלה. שיעור הניכוי היה בגובה קצבת נכות מעבודה לתקופה החפיפה האמורה (נ/5, נ/4, נ/3). לאחר ניכוי זה נותרה יתרה בסך 7,985 ש"ח אשר הועברה לתובעת. בהמשך, בחודש 11/08, נקבעה נכותה הצמיתה של התובעת בשל הפגיעה בעבודה על שיעור של 20%. בגין התקופה 1-12/08 היתה זכאית להפרשי קצבת נכות מעבודה בסך 8,585 ש"ח. מסכום זה ניכה הנתבע סך של 7,160 ש"ח בגין המענק ששולם לתובעת. כן נוכה סך של 1,335 ש"ח בגין גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לתובעת ולבן זוגה בתקופה האמורה. אחר כך, ביום 26.1.09 נקבעו לתובעת 30% נכות צמיתה, רטרואקטיבית החל מיום 19.6.01. בשל כך נמצאה התובעת זכאית להפרשי קצבת נכות מעבודה בסך 33,113 ש"ח. הנתבע ניכה מסך זה סכום של 33,111 ש"ח בגין גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לתובעת ולבעלה בתקופה זו (נ/4, נ/5). לתשתית האמורה יש להוסיף כי בגין תאונת הדרכים שהוכרה כפגיעה בעבודה, נפסק לתובעת פיצוי לפי חוק פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפיצוי), וזאת במסגרת פסק דין שניתן בתביעה שהתבררה בבית משפט השלום בקריות (א 3151/98) (ת/2). בפסק הדין של בית משפט השלום נקבע כי יש לנכות מהסכומים שנפסקו לתובעת בפסק הדין, כספים שהתקבלו על ידי התובעת מהמוסד לביטוח לאומי. האם זכאי היה הנתבע לנכות מקצבת הנכות בעבודה חלק מגמלת הבטחת הכנסה? מהתשתית העובדתית שקבענו לעיל עולה כי בעקבות העלייה בשיעורי הנכות מעבודה שנקבעו לתובעת, הייתה זו זכאית לתשלומי קצבת נכות מעבודה ואלה שולמו רטרואקטיבית. מהתוספות הרטרואקטיביות להם היתה התובעת זכאית, ניכה הנתבע סכומים המשקפים לטעמו תשלום ביתר של גמלת הבטחת הכנסה. שיעור הניכוי היה בגובה קצבת הנכות מעבודה, אותה ראה הנתבע כהכנסה לצורך חישוב - רטרואקטיבי - של גובה גמלת הבטחת הכנסה שהגיעה לתובעת ובעלה. טענת התובעת, כעולה מסיכומיה, הוא שבעניינה אין מקום לתחולת הוראות הדין המונעות תשלום כפל גמלאות (סעיפים 320, 321 לחוק) ואין מקום לראות בקצבת הנכות מעבודה בגדר הכנסה לענין חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק הבטחת הכנסה). זאת, מהטעם שקצבת הנכות בעבודה משולמת בשל תאונה לפי חוק הפיצוי. על פי התובעת, במקרה כזה זכאי הנתבע לשיפוי מהמזיק בגובה כספי הגמלה שהנתבע שילם וישלם לתובעת (סעיף 328 לחוק). זכות זו הקמה לנתבע, כך נטען, מאיינת את קצבת הנכות מעבודה ומותירה את גמלת הבטחת הכנסה כגמלה היחידה. עוד נטען כי גמלת הבטחת הכנסה משולמת לתובעת ללא קשר לנכות שנגרמה לה עקב תאונת הדרכים. לאור כל אלה, על פי התובעת, אין לדבר על כפל גמלאות. המשיב, מנגד, טוען בסיכומיו כי אין קשר בין חוק הפיצוי ופקודת הנזיקין לבין חוק הבטחת הכנסה וכי לקונסטרוקציה שמעלה התובעת אין אחיזה בדין. עוד נטען כי ממי שזכאי עקרונית לגמלת הבטחת הכנסה, ניתן לנכות כל סכום הכנסה ואין נפקות לשאלה האם זכאי הנתבע לחזור ולתבוע צד שלישי בתביעת שיבוב. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים באנו לכדי מסקנה כי בדין ניכה הנתבע מתוך זכאות התובעת לקצבת נכות מעבודה את הכספים ששולמו לה ולבעלה ביתר בגמלת הבטחת הכנסה. ביחסים שבין המזיק, הנתבע והתובעת, הכלל הינו כי המזיק משלם פיצוי - לפי חוק הפיצוי - פעם אחת. על מנת שלא ימצא משלם מעבר לכך, אין המזיק משלם לתובעת את הגמלאות שישולמו לה על ידי הנתבע בשל תאונת הדרכים (סעיף 4(א) לחוק הפיצוי; סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). ביטוי לכך ניתן למצוא בפסק דינו של בית משפט השלום שפסק לתובעת פיצוי לפי חוק הפיצוי, שם ניכו - מהסכום שנפסק - את הכספים שקיבלה התובעת מהנתבע. הנתבע, בתורו, זכאי לחזור למזיק בשל הגמלאות ששילם וישלם לתובעת (סעיף 328 לחוק). היחסים שבין הנתבע לבין המזיק אינם אמורים להיות מעניינה של התובעת, כל עוד הפיצוי שנפסק לה לפי חוק הפיצוי בתוספת הגמלאות שמשלם לה הנתבע בגין ארוע תאונתי זה - אינם מהווים פיצוי בחסר. העובדה שהנתבע רשאי לחזור אל המזיק, אינה מאיינת כלל ועיקר את העובדה שהנתבע שילם לתובעת גמלה לנפגע עבודה במקביל לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. זכות זו של הנתבע כלפי המזיק אינה מעלימה את העובדה כי לתובעת שולמו גמלאות בכפל. השאלה האם מדובר בכפל גמלאות שמשלם הנתבע, אינה מוכרעת על סמך מקור המימון - מבחינת הנתבע - של הגמלה המשולמת. משכך, דין טענותיה של התובעת להדחות. כאן יש להטעים כי בעניינה של התובעת גמלת הבטחת הכנסה היא ששולמה ביתר. תשלום יתר זה נובע מהעקרון הקבוע בחוק הבטחת הכנסה לפיו גמלה - כגון קצבת נכות מעבודה לה היתה התובעת זכאית - מהווה הכנסה אותה יש להפחית מגמלת הבטחת ההכנסה (סעיפים 9(א)(1) ו- 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה). בשל כך, לא נפל פגם במסקנת הנתבע כי גמלת הבטחת הכנסה שולמה לתובעת ולבעלה לאורך השנים ביתר. לאור זאת, רשאי היה הנתבע לנכות תשלום יתר זה מתוך הסכומים להם נעשתה התובעת זכאית מקצבת נכות בעבודה (סעיף 321 לחוק). הוראת סעיף 321 לחוק - מכוחה בוצע הניכוי - אינה מבחינה בין עילות שהצמיחו לתובעת ולבעלה את הזכאות לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה. משכך, אין כל נפקות לשאלה מדוע קמה לתובעת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - האם בשל מצב רפואי עקב התאונה או בשל נסיבה אחרת - ודין טענת התובעת בענין זה להדחות. לא מצאנו ממש בטענות התובעת, ככל שאלה מבוססות על סעיף 155 לחוק. ראשית, סעיף זה עניינו ענף ביטוח נפגעי תאונות, ואילו ענייננו בחוק הבטחת הכנסה ובענף ביטוח נפגעי עבודה. שנית, ככל שהמחוקק היה מבקש להחריג תשלום גמלה כלשהי מניכויה לפי סעיף 321 לחוק או לפי סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה - למשל בשל העובדה כי הזכאות לקצבת הנכות בעבודה נוצרה בשל תאונת דרכים - חזקה שהיה עושה כך מפורשות. ניכוי הסכום בשל המענק ששולם כאמור לעיל, מתוך זכאות התובעת לקצבת נכות בעבודה ניכה הנתבע חלק מהמענק. התובעת טוענת כי הנתבע ניכה שלא כדין את המענק שקיבלה, וכי יש להשיבו לרשותה. לטענתה, גובה המענק קוזז מסך הפיצוי שנדרש המזיק לשלם לה ולכן אין לנכותו בשנית. בנוסף, גורסת התובעת כי חלה התיישנות על זכותו של הנתבע לקזז כל חלק מהמענק, משחלפו כתשע שנים בין מועד התשלום ועד לעת בה ביקש הנתבע לנכותו. דין טענות התובעת להידחות. גובהו של המענק, עת שולם לתובעת, עמד באותה העת על מכפלת הקצבה החודשית בשבעים (סעיף 107(א) לחוק בנוסחו עובר לתיקון 61 לחוק). משכך, הוא שיקף תשלום - בצורה חד פעמית - של קצבה לתקופה שראשיתה ביום 11.9.97, הוא מועד תחילת הנכות של 10%, וסיומה בתום 70 חודשים, היינו בחודש 7/03. בשלב מאוחר יותר, בשל העלאת שיעור הנכות, נעשתה התובעת זכאית רטרואקטיבית לקצבת נכות מעבודה החל מיום 19.6.01. הדבר הביא לכך שביחס לתקופה 6/01-7/03 נוצרה חפיפה בת 25 חודשים בין תשלומי הקצבה החודשיים לבין המענק. משכך, מתוך זכאות התובעת לקצבת נכות מעבודה מוסמך היה הנתבע לנכות את החלק היחסי של המענק בגין תקופת החפיפה (סעיף 114 לחוק; עדותה של ליאת אבו בעמ' 17 לפרוטוקול). הסכום שניכה הנתבע בפועל משקף את החלק היחסי של המענק בתוספת הפרשי הצמדה (ת/1) - ובכך לא נפל כל פגם. ניכוי זה של חלק מהמענק משקף את העובדה שהתובעת אינה זכאית לכפל גמלאות - מענק וקצבת נכות מעבודה בו זמנית - המשתלמים בעד אותו פרק זמן בשל הפגיעה בעבודה מחודש 5/94. הוראת סעיף 114 לחוק היא הוראת איסור כפל גמלאות שהינה פנימית לפרק ביטוח נפגעי עבודה. עצם העובדה כי סכום המענק נוכה מסכום הפיצוי ששילם המזיק לתובעת לפי חוק הפיצוי, אינה שוללת או מאיינת את הוראת סעיף 114. מדובר בשני עניינים המשקפים עקרון זהה לפיו נפגע - התובעת - יהיה זכאי לפיצוי אחד בגין תאונת העבודה. מחד, הוראת סעיף 114 לחוק באה להבטיח כי התובעת - בתור מבוטחת על פי החוק - לא תקבל מהנתבע כפל גמלאות בשל אותו פרק זמן בגין אותה פגיעה מעבודה. מאידך, הפחתת המענק מסכום הפיצוי ששולם לפי חוק הפיצוי באה להבטיח כי המזיק לא יידרש לשלם כפל פיצוי וכי התובעת לא תזכה לכפל פיצוי (פעם מהמזיק ופעם שניה מהנתבע). בסופו של דבר, לא יצאה התובעת חסרה מאף אחת מהוראות אלה, שכן הפיצוי בגין התאונה שולם לה במלואו - חלקו על ידי המזיק וחלקו על ידי הנתבע. ניכוי חלק מהמענק לפי סעיף 114 הבטיח כי התובעת לא תפוצה בכפל גמלאות - ובדין פעל הנתבע בענין זה. אף טענת ההתיישנות של התובעת דינה להידחות. הגם שחלפו כתשע שנים מן העת בו קיבלה התובעת את המענק ועד למועד בו זקף הנתבע את חלקו היחסי של המענק לזכותו, יש לבחון מהו המועד בו קמה לנתבע זכות לזקיפה זו. רק לאחר שהתברר לנתבע כי נקבעו לתובעת אחוזי נכות המזכים אותה בקצבת נכות מעבודה - רק אז יכול היה לשקול לנכות את הסכום העודף של המענק. נכות זמנית בשיעור 20% נקבעה לתובעת רק בחודש 10/07 ואילו ניכוי המענק העודף נעשה בחודש 11/08, לאחר שנקבע כי נכות זו תהא צמיתה. אלו הם המועדים הרלוונטיים, ויש לדחות את טענת התובעת המונה את המועד בין מועד תשלום המענק לבין מועד ניכויו החלקי. בדרך התנהלותו זו של הנתבע לא נפל שיהוי כלשהו. זאת ועוד. בענין זה של ניכוי גמלת יתר, אין מקום לטענת התיישנות (עב"ל (ארצי) 233/99 רגבי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 385 (2002)). גם אם היתה תחולה לטענת ההתיישנות, אנו קובעים - בשים לב למועדים הרלוונטים לעיל - כי תקופת ההתיישנות לא חלפה. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית. לא עלה בידה של התובעת להוכיח כי הניכויים שנעשו מהכספים המגיעים לה בגין קצבת נכות מעבודה נעשו שלא כדין. אין צו להוצאות. הצדדים רשאים, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין, לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. קצבת נכותהבטחת הכנסהנכות מעבודהנכות