קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שהייה בלתי רצופה לעיתים נדירות במושכר: .1בקשה זו סבה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו נדחה ערעור המבקש והמשיבה השנייה על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים, לפיו נתקבלה תביעת המשיבה הראשונה, שטענה, כי המבקש והמשיבה השנייה נטשו מושכר בן שני חדרים ושירותים בעין-כרם, בו הם מחזיקים כדיירים המוגנים לפי החוק. בית המשפט ציווה על-כן על פינוי המושכר, ועל כך הבקשה לרשות ערעור שלפנינו. .2 המבקש והמשיבה השנייה כרתו ביום 15.6.71חוזה שכירות עם המשיבה הראשונה. בני הזוג - הנמצאים עתה בהליכי גירושין - שהו אותה עת בחוץ-לארץ, והחוזה נחתם על-ידי מורשה. כאשר שבו בני הזוג מחו"ל, התגוררו ברמת-רחל ובבית-וגן ועברו לבסוף למושב מגדים ליד חיפה, וביתם שם הפך למרכז חייהם, שם מקום עבודתם ושם מקום הלימוד של ילדיהם. המשיבה השנייה לא התגוררה בפועל במושכר, והמבקש טוען, כי הוא לא נטש את המושכר, מאחר שהוא מקיים קשר רצוף עם המקום בגדר "בית שני", מאחר שהוא בא לירושלים לצורכי עבודתו אחת לשבעה או עשרה ימים, ואז הוא לן בדירה. הוא ביקש לשפץ את הדירה כדי להכשירה למגורים, אך רשויות התכנון סירבו לאשר תכניותיו, וממילא לא הוענק לו רישיון. המשיבה הראשונה ראתה בכל אלה משום נטישת המושכר, ובתי המשפט על שתי ערכאותיהם סברו, כי התביעה בדין יסודה, ופסקו, כאמור, בהתאם. .3 אלו טענותיו העיקריות של המבקש: (א) החזקת המושכר על-ידי המבקש בתדירות הנוכחית איננה מהווה "נטישה", שכן המבקש לן בנכס בזמן שהותו בירושלים, והנכס כשיר למגורי אדם אחד. זאת ועוד, השימוש הנ"ל בנכס נחוץ למבקש, שכן הוא נמצא בירושלים לצורכי עבודתו. (ב) באופן השימוש של המבקש במושכר לא חל במשך כל תקופת מגוריו בנכס כל שינוי מהותי, שמצדיק מסקנה של נטישה, והעובדה, שאין בכוונתו של המבקש להתגורר בנכס כמקום מגורים בלעדי, הייתה ידועה למשכיר בעת כריתת החוזה המקורי. לכן יש כאן, למעשה, ויתור מצד המשיבה 1על טענת הנטישה. (ג) הגנת החוק יכול שתשתרע על נכס, המשמש כ"בית שני". (ד) לחלופין, המבקש ראוי לסעד מן הצדק, שכן השקיע בדירה זמן, כסף ומאמץ בעבודות שיפוץ וגינון, והשארתו בנכס לא תגרום למשיבה 1כל נזק אלא תועלת, באשר המבקש תורם לרמת התחזוקה והשימור של הנכס. .4 לא ראיתי מקום להענקת רשות ערעור כמבוקש. מקורותיה ההיסטוריים וההגיוניים של ההגנה, אותה מעניק חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, על כל גלגוליו הניסוחיים מראשיתו, טמונים ברצון למנוע פינויו של הדייר ממושכר, כאשר פירושו של דבר, במציאות הכלכלית, כי הדייר לא יוכל להמיר את מקום מגוריו באחר. ניתוסף לכך במקביל הרצון למנוע גביית דמי שכירות, שיהיו, למעשה, בבואה למציאות הכלכלית, בה ישתקף עודף הביקוש על ההיצע בשיעורם של דמי השכירות. מכאן, כי כאשר פלוני נוטש את המושכר - נעלמת גם ההצדקה להושטתה של ההגנה, שעוצבה על-ידי המחוקק. ההגנה על-פי החוק לא הייתה, כמובן, סטטית בצורתה ובהיקפה, וגם עניין הנטישה נבחן בפסיקה מעת לעת, ובעקבות זאת התפתחו דגשים מסוגים, השונים זה מזה במידת מה (השווה דעת הרוב ודעת המיעוט בע"א 99/75 [1], בעמ' 425). אולם במקרה שלפנינו אין מקום להחלת ההגנה על המבקש לפי כל הגישות שבוטאו בפסיקה: בעקבות ע"א 99/75[1] הנ"ל יש להסיק, כי המבקש לא יכול לעמוד במבחן של החזקה פיסית רצופה, ממנה קמה ועולה ההגנה על-פי החוק. אולם גם הגישה המקלה יותר בכגון דא (ע"א 106/66[2], בעמ' 532) לא תעמוד למבקש לעזר: המדובר כאן בשהייה ארעית בלתי רצופה ולעתים נדירות, וזאת במושכר שטרם הוכשר למגורים. לא ניתן ללמוד מנסיבותיו של העניין, כי השימוש בנכס תואם את הסכמת הצדדים מעיקרה, כביטויה בחוזה המקורי שקדם לתקופת ההגנה הסטטוטורית (ע"א 106/53[3], בעמ' 1578; ע"א 52/64 [4], בעמ' 674). הווה אומר, גם אם איננו מעגנים את ההחלטה, מניה וביה, אך ורק בעובדה, כי למבקש בית מגורים, שהוא מרכז חייו, וכי הוא רק אורח מקרי במושכר, שעליו סב דיון זה, ואם אנו מוכנים לבחון, שמא התנאים שהוסכמו מעיקרם מצביעים על השימוש הנוכחי כשימוש מוסכם, הרי אין בכך כדי לסייע בידי המבקש, שהרי לא ניתן לטעון, שלמצב כמתואר לעיל נתכוונו המבקש והמשיבה הראשונה כאשר הגדירו מטרת ההשכרה. הדירה הושכרה לצורכי מגורים, וכך הוגדר הדבר בחוזה השכירות, ואין כל אפשרות לומר, שהמושכר משמש את המבקש - או שימש אותו למגורים, על-פי משמעותו הרגילה של מונח זה. אמנם אין מדובר כאן על שתי דירות הקרובות זו לזו כמו במקרים שנדונו בע"א 106/66 [2] הנ"ל או בע"א 99/75 [1], הנ"ל, אך מקובל עלי לעניין זה האמור בדעת הרוב בע"א 99/75[1], בעמ' 429-430: "בפסק-הדין שצוטט על-ידי חברי . ,athanassoglou langford property co. Ltd vהוחלט אמנם שחוקי הדייר האנגליים אינם שוללים את הגנת החוק גם כשיש לדייר שתי דירות מגורים בעת ובעונה אחת, אך נקבע התנאי, שהדירה השניה צריכה לשמש כדירת מגורים ולא לשימוש של נוחיות בלבד, ולעתים מזומנות. בספרו של rents acts, tenth edition megarry, theניתנה הגדרה מקיפה למילה ,דירת מגורים' וכך נאמר שם: The premises must be let as a 'dwelling', a term which has" of these sleeping seems to be the most important' major activities of life, particularly sleeping, cooking and its normal residential connotation, and includes 'all the;'feeding ( 85page). אם מעיינים בחומר הראיות, כפי שהובא לעיל, הרי ברור, שכמעט אף אחד מהנתונים האלה לא התקיים במקרה שלנו. אין להימנע מהתחושה הברורה, שהחדר הנדון שימש למשיב כחדר רווקות, כפי שאמר זאת השופט המלומד בבית-משפט השלום, לצרכים שאין ביניהם לבין המושג "מגורים" ולא כלום; המשיב לא בישל בו, לא אכל בו את ארוחותיו, והעיקר - גם כמעט שלא ישן בו. במילים אחרות, - החדר לא שימש לו אף פעם בתור "בית" (home) ולכל היותר בתור 'terre-A- ,'piedשהוזכר בפסק-הדין שהובא על-ידי חברי ,beck v. Scholzהיינו כמעון ארעי, אשר הוגדר במילון של larousseכ-'petit logement qu'on n'occupe que rarement ou ' seulement en passantואין לי אלא להחיל כאן את הדברים שנאמרו על-ידי שומר המגילות, השופט אברשד (evershed) באותו פסק-דין: 'אינני יכול לראות שהדבר יהיה בהתאם לעקרון והמטרה העיקרית של חקיקת הגנת הדייר שהאדם יהנה מהגנת החוק בשל מושכר אשר בו הוא נמצא מזמן לזמן מתוך נוחיות, אפילו אם הוא מחזיק שם רהיטים ומכניס בו שומר, כאשר במובן האמיתי של המונח המושכר איננו משמש לו כבית, כמו למשל שהוא משתמש בו רק מתוך נוחיות בשביל ביקורים מעת לעת. בסופו של דבר הרי מטרת החוק, כפי שהצביע על כך השופט סקרטון לפני שנים רבות, היא להגן על דיירים שגרים במושכר נגד הסבל שנגרם בגלל מחסור בדירות'". מרכז חייו של המבקש הוא במושב מגדים; שם ביתו, והמושכר אינו משמש אלא כתחליף ללינת הלילה במלון, פעמיים או שלוש בחודש. כאמור, לא היה חולק, שהמשיבה השנייה מעולם לא התגוררה בדירה, ובמצב היחסים בין בני הזוג, המנהלים משפט גירושין, אין, ככל הנראה, לצפות לשינוי בנקודה זו. מה שהמבקש, למעשה, מעלה לפנינו הוא, כי בית המשפט יכיר בשהות זמנית ומקרית כמתואר כמגורים, וזוהי תיזה מרחיקת לכת, שאינה עולה ממה שהיה מקובל עד עתה על בית-משפט זה. .5לא היה מקום להסיק מחומר הראיות, כי המשיבה הראשונה ויתרה על זכויותיה. כטענת המבקש. אגב, החוזה המקורי קבע ברורות, כי איחור בשימוש בזכות הפינוי אינה מהווה הסכמה מכללא להפרה. .6מתן סעד מן הצדק אינו הולם את נסיבותיו של העניין. אין כוונה ממשית לחזור למושכר, ואין שינוי נסיבות, שיכול היה לשמש בסיס לכך (ע"א 52/72[5], בעמ' 65; ע"א 84/70 [6], בעמ' 122; ע"א 300/71 [7], בעמ' 808). .7אשר על-כן החלטתי לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות המשיבה הראשונה בלוויית הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל בסכום של 000, 100שקלים. שכירות