קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור מסתנן מאפריקה בערבות: 1. ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: "בית הדין") מיום 13.01.03 אשר דחה את בקשת בא כוח המערער לשחרר את המערער בערובה עד לעזיבתו בעצמו את גבולות ישראל בתאריך שיקבע מראש (נספח א' להודעת הערעור). המשיבה, מתנגדת לשחרורו בערבות של המערער ממשמורת, וזאת נוכח נסיבות כניסתו לארץ, שהייתו שלא כדין בארץ ועבודתו במשך כ-7 חודשים ללא אשרה ושלא כחוק. 2. המערער, אזרח ניגריה, נעצר ביום 10.12.02 בשעה 04:00 לפנות בוקר בביתו ברחוב הרצל 104 תל אביב, ללא אשרת שהייה. באותו יום נערך למערער שימוע על ידי משרד הפנים ובשימוע זה טען המערער כי הסתנן בחודש מאי דרך גבול מצרים, ומאז עבד בעבודות מזדמנות וכי אין לו תביעה כנגד אף אחד (ראה נספח ב' לתגובת המשיבה). בעקבות השימוע הוצא כנגד המערער צו משמורת בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), על פיו על המערער לשהות במשמורת עד להרחקתו מישראל (נספח ג' לתגובת המשיבה), וביום שלמחרת הוצא כנגדו צו הרחקה. בתאריך 15.12.02 הובא המערער בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, ובשלב זה העלה המערער לראשונה את הטענה כי הוכה על ידי שוטרים וכי הוא פצוע ברגלו. בית הדין קבע כי יש לחקור את טענותיו וכמו כן קבע כי שהייתו הבלתי חוקית של המערער "אין יסודה בטעות או בתקלה שאינה בתום לב", וכן לא השתכנע שניתן לסמוך על המערער שיצא מהארץ במועד שיקבע לו. בנסיבות אלו החליט בית הדין שלא להתערב בהחלטת משרד הפנים לפיה עליו להישאר במשמורת (נספח ה' לתגובת המשיבה) (להלן: "ההחלטה השנייה"). ביום 13.1.03 הובא המערער שנית בפני בית הדין למשמורת ובהחלטה זו קבע בית הדין בהמשך להחלטתו הראשונה כי מאחר ולמוחזק נקנה כרטיס טיסה אין לשחררו. בתאריך 15.1.03 פנה בא כוח המערער לממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים בבקשה נוספת לשחרור. פנייתו סורבה ונאמר כי נוכח נסיבות כניסתו של המערער לארץ שעיקרן הסתננות, שהייה ועבודה שלא כחוק, נדרשת יציאתו של המערער מן הארץ. 3. בדיון שהתקיים בפני טען בא כוח העותר כי המערער מוכן לעזוב את הארץ בעצמו ולממן לעצמו כרטיס טיסה, בתאריך שיקבע מראש, ובלבד שישוחרר בערבות כפי שיידרש, לפרק זמן קצוב על מנת שיוכל לדאוג לענייניו בטרם יעזוב לארצו. בא כוח המערער טען כי מעצרו של המערער היה בניגוד לחוק ומנסיבות מעצרו לפי גרסת המערער, הנתמכת בתצהירו, (נספח ה' להודעת הערעור), המערער לא התנגד כלל למעצרו, ומשכך אין הוא מסוכן לציבור, ומשכך אין מניעה לשחררו בערבות. עוד טוען בא כוחו כי גירושו של המערער ללא מתן שהות לארגן את ענייניו מהווה פגיעה שאינה מידתית ואינה סבירה בזכויותיו, לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בא כוח המערער ניסה בדיון שבפני להביא עובדות נוספות שלא נתמכו בתצהירו של המערער עצמו כגון, שהמערער לא הסתנן למדינת ישראל דרך גבול מצרים אלא נכנס ארצה כדין דרך נמל התעופה בן גוריון וכן טען כי הוצא לו דרכון במדינת ישראל ביום 11.9.02 בזמן שכבר שהה בישראל, וזאת מאחר ודרכונו אבד, ולכן יש לקבל את ערעורו ולאפשר את שחרורו. 4. בראש ובראשונה, יש לציין כי בית המשפט לא ישמע טענות עובדתיות אשר לא הובאו בפני בית הדין לביקורת ואשר אף לא נתמכו בתצהיר. למעלה מן הצורך, אעיר גם כי העובדה שהמערער הוציא דרכון בזמן שהייתו בישראל אינה מעידה דבר וחצי דבר לגבי אופן כניסתו, וגם אם דרכונו אבד יכול היה להצטייד באישור שקיבל ממשרד הפנים לעניין אופן כניסתו לישראל והצעת עותק מן האשרה. נטל הראייה בכל מקרה הוא על המערער, ועל כן טענות אלו נדחות מכל וכל. לגופו של עניין לאחר ששמעתי את טענות באי כוח הצדדים אני סבורה כי דין הערעור להידחות. עסקינן בערעור מינהלי ובמסגרת זו על בית המשפט לבחון האם סבירה החלטת בית הדין אם לאו. במכלול הנסיבות כפי שעלו בפני ואשר לא נסתרו הרי מדובר במערער אשר הסתנן לישראל דרך גבול מצריים ללא אשרה וללא אישור כניסה לישראל, ומאז ובמשך כ- 7 חודשים עבד ושהה בישראל שלא כדין. חוק הכניסה לישראל, העניק לשר הפנים, שיקול דעת רחב אם להתיר לזה שאינו אזרח הנמצא כדין בישראל, להיכנס לישראל ולשהות בה. שיקול דעת רחב זה מהווה ביטוי לתפיסה, הרווחת במדינות הדמוקרטיות המודרניות, כי לאדם שאינו אזרח או עולה לפי חוק השבות אין זכות קנויה לבוא לארץ או לשהות בה וכי למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. לעניין זה נקבע בבג"צ 462/71 קלרק נגד שר הפנים, פ"ד כז(1) 113: "נקודת המוצא היא שלאדם שאינו אזרח ישראלי אין זכות קנויה לבוא בשעריה של המדינה. למשיבים שיקול דעת רחב בבואם ליתן רשיון כניסה לישראל, ולפיכך אין לאפשר המשך שהייה בישראל בניגוד להחלטת המשיבים, אלא במקרים חריגים". סעיף 13 א' לחוק הכניסה לישראל קובע את הכלל על פיו שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד להרחקתו מישראל וסעיף 13 ו' (א) קובע רשימה סגורה של מקרים חריגים בהם ניתן לשקול שחרורו של שוהה שלא כדין ממשמורת בערובה.   בנסיבות אלה, כאשר מדובר בכניסה שלא כדין בדרך של הסתננות דרך גבול מצרים, ושהייה שלא כדין, הרי שיש חשש כי המערער לא יצא מן הארץ במועד שיקבע לו. מדובר כאן בהפרה בוטה של זכויות מדינת ישראל כמדינה ריבונית הרשאית לקבוע ולהחליט מי ייכנס לתוכה ומי יישב בה. ועל כן אין זה המקרה החריג בו ניתן לשקול שחרור של שוהה שלא כדין. בנסיבות אלה אני סבורה כי החלטת בית הדין הינה סבירה ואין למצוא בה פגם כלשהו. בימים אלה נעשים מאמצים על מנת למצוא מועד קרוב ככל שניתן להרחקתו של המערער מישראל. המשיבה רכשה עבורו כרטיס טיסה והיא תדאג להרחקתו מישראל. הקושי בהרחקתו של המערער נוצר לאחרונה לאור העובדה שחברת התעופה המטיסה מישראל לניגריה הפסיקה את טיסותיה לאלתר וכעת מחפשת המשיבה דרכים חלופיות להטיסו מהארץ. אשר על כן, הערעור נדחה ללא צו להוצאות, והמשיבה תדאג להרחקת המערער מהר ככל שניתן. משרד הפניםמסתנניםשחרור עובדים זרים ממעצרערבות