קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה בוותק בעבודה: מי הייתה מעסיקת התובעת בין השנים 1977 ל- ל1996: האם שירותי בריאות כללית כפי שטוענות הנתבעות או שמא העסקת התובעת בשירותי בריאות כללית הייתה פיקטיבית ומעסיקתה האמיתית הייתה אוניברסיטת בן גוריון, כפי שטוענת התובעת - זו השאלה העומדת להכרעתנו בתובענה זו. תמצית העובדות הצריכות לעניין התובעת החלה לעבוד בנתבעת 1 ביום 09/11/75 כשתפקידה היה איסוף, עיבוד וניתוח נתונים על שירותי הבריאות בנגב. ביום 01/01/77 הסתיימה העסקתה הפורמאלית של התובעת בנתבעת 1 והיא עברה להיות מועסקת בנתבעת 2 כסטטיסטיקאית. ביום 01/02/96 עברה התובעת לעבוד בנתבעת 1 כמרצה בכירה במחלקה לאפידמיולוגיה, עד לפרישתה בשנת 2007. בעקבות זאת פרשה מעבודתה בנתבעת הפורמאלית. תמצית טענות הצדדים התובעת טוענת כי הלכה למעשה הייתה מועסקת על ידי הנתבעת 1 החל משנת 1975 ועד למועד פרישתה בשנת 2007. עקב כך סבורה התובעת כי היא זכאית להפרשי גימלה, פדיון דמי מחלה, מענק פרישה והסתגלות ופיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבעות טוענות כי העסקת התובעת אצל הנתבעת 2 לא הייתה פיקטיבית, אלא התובעת השתייכה לקבוצת עובדים המכונה הסגל הקליני המבצע עבודה עבור הנתבעות שתיהן. הנתבעת טוענת כי גם לו תתקבל תביעתה, אין היא זכאית לסעדים אותם היא תובעת. באשר להפרשי גימלה, טוענת הנתבעת כי ההסכם לפיו חישבה התובעת את הפרשי הגימלה אינו חל עליה ויתר הסכומים אותם היא תובעת, שולמו לה במלואם. הכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ואת עדיהם ולאחר שעיינו במלוא חומר הראיות אשר צירפו הצדדים לתיק בית הדין התרשמנו כי דין התביעה להתקבל ברובה. הלכה יסודית במשפט העבודה הינו כי עובד הינו סטטוס אשר נקבע לפי נסיבות העניין ולא לפי הגדרת הצדדים (ע"ע 729/07 שטרן - בית שאן חרוד אגודה שיתופית חקלאית של משקי העובדים לתובלה בע"מ, טרם פורסם. פסק הדין מיום 14/11/11 מצוי במאגרים האלקטרוניים). השאלה כיצד הגדירו הצדדים את הסטטוס אינה אלא נסיבה אחת אותה בוחן בית הדין, כאשר ההכרעה בסוגיה נעשית בהתאם לכלל נסיבות המקרה. הובאו בפנינו ראיות המעידות כי התובעת הייתה כפופה מינהלית ומקצועית לנתבעת 1 והנתבעת 1 אף הייתה זו שקבעה רבות באשר לשיעור שכר התובעת. מעדותה, עולה כי התובעת ביצעה תפקידים אקדמיים בכל התקופה בה הייתה מועסקת, פורמאלית, בנתבעת 2. הנתבעת ציינה כי ביצעה מחקרים, לימדה תלמידים והנחתה תלמידים בתארים מתקדמים (סעיף 6 לתצהיר התובעת) עדות התובעת לא נסתרה. מבחינה מינהלית, ניתן לראות כי מרבית התכתובות בין התובעת לממונים עליה, נעשו על נייר מכתבים של הנתבעת 1. ניתן לראות כי הממונים עליה היו עובדי הנתבעת 1 ולא הנתבעת 2 וכי התובעת 1 פנתה לנתבעת 2 אך ורק בשאלות הנוגעות לשכרה ואף זאת בלית ברירה. בטענות התובעת תמכו הן העדים מטעמה ולטעמנו אף עדותו של פרופ' לחיים נגן, העד מטעם הנתבעת חיזקה את טענות התובעת. פרופ' וולוול גרין העיד מטעם התובעת כי התובעת שימשה דה-פקטו כחברת סגל אקדמי בנתבעת 1 ולא היה הבדל בינה לבין חברי סגל אחרים בנתבעת 1 (סעיפים 8-9 לתצהירו). פרופ' גרין נחקר על תצהירו והאמור בו לא נסתר. פרופ' נחום פינגר, מי שכיהן כרקטור הנתבעת 1, העיד בפנינו כי התובעת ביקשה לעבור לעבוד כעובדת סגל אקדמי בכיר לכל דבר ועניין וכי לדעתו בקשתה הייתה מוצדקת (סעיפים 7-9 לתצהיר פרופ' פינגר). פרופ' פינגר נחקר אף הוא על תצהירו והאמור בו לא נסתר. פרופ' עפרה ארנסון אשר שימשה כחברת סגל אקדמי בכיר בנתבעת 1 העידה כי התובעת הייתה חברת סגל אקדמי בנתבעת 1 לכל דבר ועניין (סעיף 6 לתצהירה) ואף עדותה לא נסתרה. פרופ' נגן, אשר הקים את המחלקה לאפידמיולוגיה והיה ממונה על התובעת העיד כי הנתבעת 1 הייתה מועסקת רק בתפקידי הוראה, מחקר והדרכה של עובדי מחקר (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 17/04/12 שורות 26-27). עוד העיד פרופ' נגן כי הנתבעת 1 הייתה מעורבת עמוקות בכל תנאי העסקת התובעת החל משכירתה לעבודתה, עבור בתנאי שכרה וכלה בהיקף משרתה (עמ' 26, שם, שורות 3-15). מהראיות אשר הוצגו בפנינו לנתבעת 1 הייתה סמכות כמעט בלעדית בקביעת תנאי שכרה של התובעת, למעט מסגרת שכרה הכללית. כך לדוגמא, ניתן להתרשם כי הנתבעת 1, ולא הנתבעת 2, היא אשר קבעה מתי עלתה התובעת בסולם הדרגות (סעיף 48 לתצהיר פרופ' נגן). אף באשר למקור התקציבי לשכר התובעת לא שוכנענו כי הייתה זו הנתבעת 2 אשר שילמה את שכר התובעת, ולמצער כי הייתה זו רק הנתבעת 2. מעיון בהסכם ייסודה של הנתבעת 1 (נספח 2 לתצהיר פרופ' נגן), ניתן להתרשם כי אף ממשלת ישראל הייתה צד להקמת הנתבעת 1 ונשאה בעלויות תקציביות כאלו ואחרות. חלקה של הממשלה לא הובהר לנו כדבעי. התובעת הציגה בפנינו ראיות המעידות כי הנתבעת 1 נשאה באופן ישיר בתשלומן של זכויות כאלו ואחרות לתובעת (סעיף 10.2.2 - 10.2.6 לתצהיר התובעת). מטעם הנתבעת 1 העידה בנושא זה גב' לבנה אלוש, מנהלת מחלקת משאבי אנוש בנתבעת 1. גב' אלוש העידה כי היא אינה בקיאה בנושאים אלו (עמ' 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 17/04/12). טענת הנתבעות לפיה השתייכה התובעת לסגל הקליני, קבוצת עובדים השייכת לנתבעת 2, אך מבצעת עבודה עבור שתי הנתבעות לא הוכחה. מטענות וראיות הנתבעת לא ניתן היה להתרשם מה מבדיל בין עובדי הסגל הקליני לעובדים אחרים בנתבעות. פרופ' נגן הגדיר בתצהירו את עובדי הסגל הקליני כמי שמועסקים על ידי הנתבעת 2 אך מבצעים גם או רק עבודה עבור הנתבעת 1. בכל הכבוד, הגדרה זו לאו הגדרה היא היות ואין היא קובעת כל מאפיין באשר לאופי העבודה עצמו של הסגל הקליני אלא בעיקר את זהות משלם השכר. מהראיות אשר הוצגו בפנינו, הסגל הקליני הינו קבוצת עובדים לא מאורגנת המועסקת, בצורה זו או אחרת, בנתבעות - שתיהן מקומות עבודה מאורגנים ובהן מספר ארגוני עובדים. עוד עולה כי הנתבעת 1, אשר לא הייתה מעסיקתם של עובדי הסגל הקליני, ניהלה עמם משא ומתן בנוגע לתנאי שכרם (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 17/04/12 שורות 19-24). העובדה כי הנתבעת 1 ניהלה משא ומתן עם סגל עובדים, יש בה כדי לערער אף טענת פרופ' נגן באשר לזהות הנתבעת 2 כמעסיקתם של עובדי הסגל הקליני. לטענת הנתבעת 1 התובעת הייתה שבעת רצון משכרה בנתבעת 2 אשר היה גבוה משמעותית משכרה בנתבעת 1 במרבית תקופת העסקתה שם. הנתבעת 1 מציינת כי רק כאשר היה שכרה בנתבעת 2 נמוך יותר מאשר היה יכול להיות בנתבעת 1, ביקשה היא לעבור לעבוד בנתבעת 1. אין אנו מקבלים טענה זו. התרשמנו כי הנתבעת 1 הציגה את ההפרשים בין השכר אשר לטענת הנתבעת 1 הייתה התובעת זכאית לו, לו הייתה עובדת בנתבעת 1, באופן מגמתי. הנתבעת 1 טענה כי התובעת הייתה זכאית להחזר הוצאות רכב בנתבעת 2, בעוד שעובדי הנתבעת 1 לא היו זכאים לתוספת זו. הנתבעת 1 נמנעה מלציין כי בעבר היו זכאים עובדי הנתבעת 1 להחזר הוצאות רכב ותוספת זו הומרה בתוספת ניידות, המיועדת לאותה המטרה, רק שמה שונה בהסכמים מאוחרים (עמ' 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 17/04/12). הנתבעת 1 אף השוותה את שכרה הריאלי של התובעת בתלושי שכר לשכר אשר נקבע בהסכם קיבוצי בתקופת אינפלציה דוהרת, מבלי שציינה כי עובדי הנתבעת 1 היו זכאים לתוספת יוקר באותה תקופה, תוספת יוקר שהעלתה את שכרם (עמ' 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 17/04/12). עיון בתלושי שכרה של התובעת מלמד כי חודשים ספורים טרם החודשים אותם השוותה הנתבעת 1, היה הפער בין שכר התובעת לשכר עובדי הנתבעת 1 קטן ביותר. סיכום ביניים: התרשמנו כי מבחינה מקצועית שימשה התובעת כחברת סגל אקדמי בנתבעת 1 - התובעת ביצעה תפקידים אקדמיים מובהקים. ככל שהנתבעת 2 הפיקה תועלת מעבודת התובעת, לא התרשמנו כי תועלת זו הייתה חריגה מהתועלת אשר הפיקה הנתבעת 2 מכל מחקר אקדמי שהוא. מכל מקום לא הייתה זו תועלת ישירה המאפיינת יחסי עובד-מעביד. מבחינה מינהלית, הייתה התובעת כפופה לעובדי הנתבעת 1 וציוד עבודתה סופק לה על ידי הנתבעת 1. אף מהבחינה התקציבית, התרשמנו כי סוגיה זו אינה מעידה בהכרח על הנתבעת 2 כמעסיקת התובעת וכי הנתבעת 1 נשאה באופן חלקי בעלות שכר התובעת. חלקה של הממשלה בהסכם שבין הנתבעות לא הובהר בפנינו די הצורך. אין חולק כי הממשלה הינה גורם תקציבי חשוב בנתבעת 1, אשר אף לו אינטרס בקיומן של הנתבעת 1 ובקיומו של בית החולים סורוקה בבאר-שבע. לא הוכח בפנינו מהו הסגל הקליני אליו טענו הנתבעות כי התובעת השתייכה ולא הוכח כי התובעת השתייכה לקבוצת עובדים זו. טענות הנתבעת 1 באשר לתנאי שכרה העדיפים של התובעת בנתבעת 2 נטענו באופן מגמתי ואין אנו מקבלים אותן. מעבר לכך, הנתבעות הן אלו אשר קבעו את תנאי עבודתה ושכרה של התובעת ומה להן כי ילינו עליה? אנו קובעים אם כן כי התובעת הייתה עובדת הנתבעת 1 החל מראשית העסקתה בשנת 1975 ועד לפרישתה בשנת 2007. הסעדים להם זכאית התובעת עיקר המחלוקת בין הצדדים בנושא זה נוגעת לתחולתו של ההסכם הקיבוצי אשר נחתם בין הנתבעת 1 לארגון עובדי הסגל האקדמי הבכיר בה בשנת 1995 (להלן: הסכם 95'). הסכם זה קובע תנאי פרישה מיטיבים ביחס לתנאי הפרישה להם הייתה זכאית התובעת בהתאם לפרשנות הנתבעת. הנתבעת סבורה כי ההסכם חל אך ורק על מי שבעת חתימת ההסכם עבד בנתבעת, היה חלק מהסגל האקדמי הבכיר ושמו מופיע בנספח א'1 להסכם. אין דעתנו כדעתה. ניתן להתרשם כי הסכם 95' חל על כלל עובדי הסגל האקדמי הבכיר בעת שנחתם. גב' אלוש העידה בפנינו כי הרשימה בסנפח א'1 כללה את כל העובדים בסגל האקדמי הבכיר עובר לחתימה על ההסכם (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 17/04/12 שורות 6-9). עיון ברשימת השמות מלמד כי מופיעים בה מאות שמות. התרשמותנו הינה כי לו היו הנתבעות נוהגות בתובעת כדין, אף שמה היה מופיע ברשימה זו. העסקתה של התובעת כפי שנעשתה, אף אם הייתה בתום לב, הייתה בדרך שאינה מקובלת ובניגוד לדין. מכיוון שכך אנו קובעים כי הסכם 95' חל אפוא גם על התובעת. הפרשי גימלה התובעת טוענת כי לו הייתה משולמת גימלתה לפי הסכם 1995 הייתה אמורה להיות משולמת לה גימלה בשיעור גבוה מזה ששולם לה והיא תובעת את ההפרשים. הנתבעת 1 משיגה על תחשיב התובעת, אך לא הציגה תחשיב הסותר את תחשיב התובעת ולא ציינה מה היה ממוצע שכר התובעת בשלוש השנים שקדמו לפרישתה. טענה אשר הנתבעת 1 חזרה עליה גם ביחס לסעדים האחרים אשר נתבעו הינה כי התובעת התבססה בתחשיבה על הסכם קיבוצי משנת 2008 (נספח פ"ז לתצהיר התובעת). לטענת הנתבעת 1, לא התקבל אישור להחלת הסכם זה על גימלאי הנתבעת 1 ועל כן התובעת לא זכאית לכל תוספת בגין הסכם זה. הנתבעת 1 לא תמכה טענה זו בראיות, ועל כן אין אנו מקבלים אותה. הנתבעת 1 אף חלקה אף על שיעור הגימלה אשר התובעת טענה כי היא זכאית לו, מאחר ולשיטתה התובעת עבדה במשך 30 שנים ועל כן היא זכאית לפנסיה בשיעור 60%, לכל היותר. התובעת, יש לציין ביססה את טענתה על אישור מטעם קרן הפנסיה בה היא מבוטחת (נספח צ"ח לתצהירה). טענת הנתבעת 1 לא נתמכה בכל אסמכתא שהיא והיא מהווה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב ודינה שתידחה. אנו מקבלים, אם כן, את תחשיב התובעת לעניין הפרשי הגימלה אותם תבעה וכמפורט בסעיף 23.4.1 לתצהירה, בסך 48,153 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום פרישת התובעת ועד ליום התשלום בפועל, בהתאם לחודש בו היה אמורה להשתלם כל גימלה חודשית. כמו כן תשלם הנתבעת 1 לתובעת הפרשי גימלה מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין בפועל בסך 4,057 ₪ לכל חודש. סכום זה ישא אף הוא הפרשי ריבית והצמדה מיום בו היה אמורים להיות משולמים לתובעת הפרשים אלו בכל חודש ועד ליום התשלום בפועל. לגבי התחשיב בסעיף 23.5.3, מקבלים אנו את טענת הנתבעת לפיה זכאות התובעת הינה לגימלה חודשית ולא לסכום משוערך. על כן, תשלים הנתבעת לתובעת את הפרשי הגימלה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל ויתרת הפרשי גמלתה תשולם בהתאם לתחשיב התובעת בסעיף 23.5.2. גמלת התובעת לכל ימי חייה תעודכן בהתאם לכל עדכון אשר יחול על יתר עובדי הנתבעת 1 מהסגל האקדמי הבכיר אשר פרשו לגמלאות ובהתאם לוותק התובעת אותו קבענו בפסק דין זה. פדיון ימי מחלה שלא נוצלו התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בסך 139,756 ₪ בגין ימי מחלה אשר לא ניצלה. הנתבעת 1 סבורה כי תחשיבה של התובעת אינו נכון. הנתבעת 1 טוענת כי תחשיב התובעת שגוי, כי שולם לתובעת פדיון ימי מחלה מהנתבעת 2 בשנת 1996 ואין היא זכאית לתשלום כפול וכי עבור השנים 1976-1976 נערך עם התובעת גמר חשבון ואין היא זכאית לדבר. עוד טוענת הנתבעת 1 כי היה על התובעת לדווח בזמן אמת על היעדרויותיה ומשלא עשתה כן, אין היא זכאית לפדיון ימי המחלה. טענות אלו דינן שיידחו כולן. טענות הנתבעת 1 באשר לתחשיב התובעת נטענו בעלמא ללא כל ביסוס ונימוק. הנתבעת טוענת כי הסכם 2008, אינו חל על התובעת, אך לא הביאה כל ראיה לשם כך. הטענה בדבר תשלום פדיון ימי המחלה על ידי הנתבעת 2, עומדת בסתירה למסמכים אשר הציגה התובעת, מהם עולה כי הנתבעת 2 סירבה לשלם לתובעת פדיון ימי מחלה (נספחים ע"ב-ע"ז לתצהיר התובעת). באשר למיצוי זכאות התובעת בשנת 1975-1976, טענה זו לא פורטה כדבעי. מהו חלקו של רכיב זה? ומהו הסכום אשר היה מקום לנכותו מתחשיב התובעת? מאחר ואנו רואים בתקופת העסקתה משנת 1975 תקופה רציפה, הרי שממילא לא נפדו ימי המחלה בגין תקופה זו. אף טענת הנתבעת באשר להיעדר דיווח דינה להידחות. מנספחים צ"ג וצ"ד לתצהיר התובעת עולה כי הנתבעת 1 שילמה לתובעת פדיון ימי מחלה בגין תקופת עבודתה בנתבעת 1 משנת 1996 ועד למועד פרישתה. עובדה זו מעידה כי הנתבעת 1 לא ראתה בעיה מיוחדת עם אופן בו דיווחה התובעת על ימי המחלה באותן השנים. יוצא איפוא כי לנתבעת 1 טרוניה באשר לאופן הדיווח של התובעת על ימי היעדרות בתקופה בה כלל לא נדרשה לדווח לנתבעת 1 אלא לנתבעת 2. לא הוצגה בפנינו כל ראיה כי דיווחי התובעת על היעדרות בתקופה זו נפל בהם פגם כלשהו ועל כן דין הטענה להידחות. התוצאה היא כי רכיב זה מתקבל במלואו והנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 139,756 ₪ עבור פדיון ימי מחלה. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום פרישתה ועד ליום התשלום בפועל. מענק פרישה התובעת טוענת כי היא זכאית למענק פרישה עבור כל שנות עבודתה בנתבעת 1, היינו משנת 1975, בעוד שהנתבעת 1 שילמה לה מענק זה אך משנת 1996. הנתבעת 1 טוענת כי אין התובעת זכאית למענק פרישה ובוודאי שלא בשיעור הנטען על ידה. עוד מוסיפה הנתבעת 1 וטוענת כי בעת שסיימה התובעת את העסקתה בנתבעת 2 שולמו לה פיצויי פיטורים בשיעור 200% וכן מענק פרישה בשיעור שש משכורות. הנתבעת 1 מציינת כי מדובר בפיצויים מפליגים ואין התובעת זכאית לכפל תשלום. טענה זו מקבלים אנו בחלקה. משקבענו כי התובעת הייתה עובדת הנתבעת 1 מראשית עבודתה, יש לראות בתשלומים אשר שולמו לה על ידי הנתבעת 2 בשנת 1996 כסכום אשר שולם על חשבון פיצויי פרישתה מהנתבעת בשנת 2007. מאחר שאין לפצות את התובעת בגין נזקה פעמיים, יש מקום לקזז את הסכומים אשר שולמו לה בשנת 1996 מהסכומים להם היא זכאית. הנתבעת מציינת כי אין לקחת בחשבון את השנים 1975-1976 וכן כי הסכם 2008 אינו חל על התובעת, אך טענות אלו אין אנו מקבלים. גמר החשבון אשר נעשה לתובעת בשנת 1976 לא כלל פיצויי פרישה מיוחדים - ומכל מקום אם היו פיצויים מעין אלה הם לא הובאו לידיעתנו. סיום העסקת התובעת באותן שנים נעשה שלא על דעת התובעת, אלא הוא היה פרי הסכמה בין הנתבעות וכאמור, דעתנו היא שיש לראות בתקופת העסקתה בנתבעת משנת 1975 תקופה אחת. באשר להסכם 2008, כאמור לעיל, לא הוצגו בפנינו כל ראיות בנוגע לאי-תחולתו על התובעת ועל כן אין אנו רואים מקום להתערב בתחשיב התובעת. התובעת סבורה כי היא זכאית לסך 221,658 ₪. מסכום זה יש לנכות מחצית מפיצויי הפיטורים המוגדלים אשר שולמו לה בשנת 1996 וכן את ששת חודשי ההסתגלות אשר שולמו לה. סכומי הכסף אשר שולמו לתובעת בשנת 1996, גבוהים מהסכומים להם היא זכאית על פי תחשיבה ועל כן אין התובעת זכאית להפרש כלשהו ברכיב תביעה זה. השלמת שכר (מענק הסתגלות) התובעת טוענת כי על פי נוהלי הנתבעת זכאית היא לתשלום השלמת שכר בשיעור של שלוש משכורות ובסך הכל 27,477 ₪. הנתבעת טוענת כי התובעת הייתה זכאית עם פרישתה לאחד משני מענקים - מענק בשם "חודשי שבתון מסיים" או "מענק ההסתגלות" אותו תובעת התובעת. טענה זו הועלתה עוד בכתב הגנת הנתבעת אך התובעת לא התייחסה לטענה זו ולמעשה טענות הנתבעת 1 לא נסתרו ועל כן אנו מקבלים אותן ודין רכיב זה להידחות. עגמת נפש פיצוי בגין עגמת נפש אינו משולם בבית דין זה כדבר שבשגרה אלא אך ורק במקרים יוצאי-דופן. אף שנגרם לתובעת עוול באופן העסקתה על ידי הנתבעות, עוול זה לא מצדיק לדעתנו פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש. כפי שהתרשמנו שכר התובעת היה הוגן והתובעת לא קופחה מבחינה זו. סוף דבר התביעה מתקבלת ברובה כמפורט לעיל. הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 48,153 ₪ בגין הפרשי גימלה מיום פרישת התובעת ועד ליום הגשת התביעה בהתאם לסעיף 26 לעיל. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. סך של 4,057 ₪ בגין הפרשי גימלה לכל חודש מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מהיום בו היו אמורים להשתלם הפרשים אלו ועד ליום התשלום בפועל בהתאם לסעיף 27 לעיל. הפרשי גימלה בהתאם לתחשיב התובעת לכל יתרת חייה, בהתאם לאמור בסעיף 28 לעיל. גמלת התובעת לכל ימי חייה תעודכן בהתאם לכל עדכון אשר יחול על יתר עובדי הנתבעת מהסגל האקדמי הבכיר אשר פרשו לגמלאות ובהתאם לוותק התובעת אותו קבענו בפסק דין זה. סך של 139,756 ₪ בגין פדיון ימי מחלה בהתאם לאמור בסעיף 34 לעיל. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום פרישת התובעת לגימלאות ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעות תישאנה בשכר טרחת באי-כוח התובעת בסך 70,000 ₪ ובהוצאות התובעת בסך 3,000 ₪. ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק-דין זה. ותק בעבודה