צו עיכוב יציאה מן הארץ, אשר ניתן על ידי בית המשפט כסעד ארעי עם הגשת התביעה, תקפו יפקע לכל המאוחר שנה מיום נתינתו. כך מצווה עלינו תקנה 382(1) לתקנות סדר הדין האזרחי האומרת: "צו עיכוב יציאה מן הארץ יפקע (1) בתום המועד שנקבע בו או בתום שנה מיום נתינתו ורשאי בית המשפט או הרשם ליתן צו חדש להארכת עיכוב יציאה". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוקף צו עיכוב יציאה מהארץ: מה יעשה אדם שניתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ כסעד ארעי עם הגשת התביעה וחרף העובדה שחלפו שנה ו- 7 חודשים ממתן הצו, עדיין אינו יכול לצאת מן הארץ ? בענין זה מתרוצץ המבקש, תחילה בפני יו"ר ההוצל"פ של בית המשפט השלום בירושלים, אחר כך לפני שופטי בית המשפט השלום בירושלים, וכעת לפני בית המשפט המחוזי. אומר מיד, צו עיכוב יציאה מן הארץ, אשר ניתן על ידי בית המשפט כסעד ארעי עם הגשת התביעה, תקפו יפקע לכל המאוחר שנה מיום נתינתו. כך מצווה עלינו תקנה 382(1) לתקנות סדר הדין האזרחי האומרת: "צו עיכוב יציאה מן הארץ יפקע (1) בתום המועד שנקבע בו או בתום שנה מיום נתינתו ורשאי בית המשפט או הרשם ליתן צו חדש להארכת עיכוב יציאה". במקרה שלפני, הוגשה תביעה בבית משפט השלום נגד המבקשים. כאשר הוגשה התביעה ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. לאחר שהוגשה בקשה לביטול הצו, הוסכם בין הצדדים "שהצו הזמני יישאר בתוקפו עד החלטה אחרת". מה משמעות אותה הסכמה ? לטענת עו"ד שלום כהן, ב"כ הבנק, שהוציא את צו עיכוב היציאה הנ"ל, הסכמה שהמבקשים לא יוכלו לצאת מן הארץ חלה עד לפרעון חובם לבנק, ואם אין פרעון כזה - לעולמי עד. זו משמעותה של ההסכמה, כך הוא סבור, והיא גוברת על הוראת התקנות ועל חוקי יסוד. איני סבורה כך. משמעותה של אותה הסכמה היא שהצו הזמני יישאר בתוקף, וככתוב בו, אין הוא אלא צו זמני עד שבית המשפט יתן החלטה אחרת - דהיינו עד שיבוטל או ישונה או יוארך, או עד לפקיעת תקפו על פי התקנות בתום שנה מיום נתינתו. בענין זה טעתה הרשמת הנכבדה של בית המשפט השלום משכתבה "לתשומת לבו של המבקש כי בצו עיכוב היציאה נרשם כי הוא עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש ולא נקבע כי הוא לשנה ולכן הצו לא פקע", כאמור בהחלטתה מיום 14.7.98 בה סברה כי תפקידו של ביהמ"ש תם עם מתן פסק דין. אכן, תפקידו של בית המשפט תם כאשר נתן את פסק הדין. אולם, משלא הוארך תוקף צו עיכוב היציאה, (אם כי אושרו עיקולים זמניים) האם סבורה הרשמת הנכבדה שהמבקש הוא "אסיר ציון" עד שיפרע חובו ? המבקש פנה, בצר לו, להבהרת החלטת הרשמת והסביר שנית כי המדובר בצו שפקע תוקפו לפי תקנה 382(1). מאחר והפגרה החלה, הגיע הענין לפני כבוד השופט כרמי מוסק שסבר כי יש לקבוע דיון במעמד הצדדים בדחיפות, והפנה את המבקש לדיון דחוף בפני הרשמת ליום 19.7.98. אולם, המבקש רצה לצאת לברית בן אחותו בחו"ל, והענין היה דחוף לו. אשר על כן, הגיש בקשה דחופה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, תוך הסבר נוסף שכעבור שנה הצו פוקע. שופטת השלום שלפניה הובאה הבקשה, כבוד השופטת ש. דותן, כעסה על שלא הובאה בבקשה כל השתלשלות הענינים שפורשה לעיל, ודחתה את הבקשה תוך שהיא סוברת כי לאור תקנה 382(2) הקובעת: "צו עיכוב יציאה יפקע: ... (2) עם דחיית התובענה, מחיקתה, הפסקתה, או עם ביצוע פסק הדין". ומאחר ופסק הדין לא בוצע, ממילא לא פג תוקפו של צו עיכוב היציאה מן הארץ. מכאן הערעור, שנראה לי, כפי שאומר בהמשך, שיש לדון בו כבקשת רשות ערעור. אנוכי נדרשתי ליתן צו ארעי במסגרת הדיון בערעור או בבקשת רשות הערעור, הקובע כי תוקפו של צו עיכוב היציאה מן הארץ פקע. עו"ד שלום כהן הנכבד חקר את המצהיר באריכות וחזר וטען, כי לאור ההסכמה שניתנה על ידי המבקש לצו הזמני, הוא מעוכב מיציאה מן הארץ עד לפרעון חובו. המבקש חייב לצאת מן הארץ עוד היום, ולכן אינני יכולה לכתוב דיסרטציה אודות הזכות הקונסטיטוציונית החשובה שבסעיף 6א' לחוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו" הקובע: "כל אדם חופשי לצאת מישראל". זכות יסוד זו פורשה על ידי כב' הנשיא ברק, אף בהתייחס להליכים פליליים בבש"פ 6654/93 דניאל בינקין נ. מדינת ישראל, דינים עליון, לט 33. משמעות החלטה זו היא כי אותם סעיפים הדנים בהגבלה על יציאת אדם מן הארץ, צריכים להתפרש לאור חוק היסוד. וראה גם בר"ע 7208/93 מאיר וייסגלס נ. מירה וייסגלס, פד"י מח(4) 529 הקובע, כי לאור מעמדו החוקתי של חופש היציאה מן הארץ, יש לפרש הסכם בין בני זוג ככל שניתן, כהסכם הבא להגן על זכות לצאת מן הארץ, וכך יש לפרש גם את סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל שאינו חל כלל בענייננו. אשר על כן, לא יכול להיות ספק, שיש לפרש אותה הסכמה שניתנה להשארת הצו הארעי על כנו, כהסכמה המוגבלת בשנה לאור הוראות התקנות. תקנה 382(2) לתקנות חלה על מקרה ספציפי הנופל בגדר אותה שנה בה הצו בתוקף. אין כוונתה שבכל מקרה בו ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ עם הגשת התביעה, ימשיך אותו צו להיות תלוי ועומד עד פרעון החוב כולו. המבקש עצמו אמנם יוצא מן הארץ אולם אשתו וילדיו נשארים בה, ואין כל סיבה לסבור שלא יחזור ארצה. אוסיף ואומר, זכותו של אדם לצאת מישראל הוכרה כזכות חשובה גם לפני חוק היסוד. כבוד הנשיא מ. שמגר קבע בבר"ע 624/86 זילברמן נ. ספיר תקדין עליון כרך 86(3) עמוד 1056: "הגבלת התוקף של צו העיכוב, כאמור בתקנה 382, היא פרי של המגמה שלא להטיל הגבלה על חרות התנועה של בעל דין ללא קציבת תחומים וזמנים. על כן קבע מתקין התקנות כי אף אם נקבע בצו העיכוב מועד ארוך יותר משנה, ייתם תוקפו בכל מקרה בתום שנה מיום נתינתו. יכולות להיות נסיבות בהן מוצדק חידוש התוקף של צו העיכוב ויתכן אף והנימוקים המשמשים לחידוש תוקפו של צו העיכוב זהים או דומים לאלה אשר שימשו בעת מתן הצו הראשון מעיקרו. אולם, הדבר מחייב בכל מקרה שיקול ענייני מחודש, ועל כן יש להציג מחדש את העובדות כמצבן עובר להבאתו של הענין לחידוש. כדי שעובדות, כאמור, תעמודנה נגד עיני בית המשפט ויוכלו לשמש יסוד לדיוניו, עליהן להיות מאומתות בתצהיר". פסק דין זה ניתן בקשר לשאלת הארכת תקפו של צו עיכוב מעבר לשנה. הנשיא הנכבד סבר כי יש לשקול מחדש את כל הנסיבות לצורך הארכת תקפו של צו כזה, לאור חשיבות זכות היציאה מן הארץ כזכות שאין להגבילה בהבל פה. אשר על כן, ולמען הסר ספק, אני מורה בזה על מחיקתו של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המבקש, אשר תקפו כבר פג בינואר 1998, ומורה למזכירות ליתן לידי המבקש אישור למשטרת הגבולות. הצעתי לצדדים שיסכימו על ערבויות והמבקש יוכל לצאת מן הארץ, אולם המשיב לא הסכים ולכן, היה צורך בדיון ובמתן החלטה. השאלה היא, האם לאור החלטתי בדבר פקיעת תוקפו של צו עיכוב היציאה מן הארץ, יש להורות על מתן ערבויות שיתן המבקש. שקלתי ענין זה והגעתי למסקנה, כי אין מקום להורות למבקש להפקיד ערבויות, שכן צו עיכוב היציאה מן הארץ למעשה אינו קיים ויש צורך להורות למשטרת הגבולות למחוק אותו. אשר על כן, אין המדובר בהמרת ערבויות. עו"ד שלום כהן מבקש, כי אתן לו אורכה לפנות להוצל"פ על מנת לבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ, שכן הוא היה סבור שקיים צו כזה, ולכן לא פנה. איני רואה מקום לעשות כן. צו זה ניתן על ידי כדי להסיר ספק שאין כל מגבלה על המבקש מלצאת את הארץ, ואיני רואה מקום לעכב את המבקש, שכבר עוכב שלא כדין והיה צריך להיטלטל בין הערכאות על מנת להביא לפקיעת צו שכבר אינו קיים. נראה לי, כאמור לעיל, כי הליך הערעור בו נקט המבקש, לא היה ההליך הנכון והיה צורך בבקשת רשות ערעור. על מנת שלא יהיה ספק, המבקש יגיש גם בקשת רשות ערעור שתצורף לתיק. כמו כן, יפקיד המבקש 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות ההליך (ערעור או בקשת רשות ערעור). המשיב ישלם הוצאות ההליך בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ. עיכוב יציאה מהארץצווים