קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תעריף מדורג - ארנונה: העתירה המנהלית והערעור מופנים כנגד חיובה של העותרת (המערערת) בארנונה על פי תעריף שאינו מדורג אשר חושב על פי שטח נכס המקרקעין המוחזק על ידה לפי תעריף גבוה החל מהמטר הראשון בניגוד למקובל בחישוב ארנונה למגורים. העובדות העותרת היא חברה בע"מ המחזיקה בתחום שיפוטה של המועצה המקומית סביון (להלן: "המשיבה") בית עסק המשמש מרכול (להלן: "הנכס"). לטענת העותרת הנכס מחולק לשני חלקים, האחד משמש למסחר קמעונאי והשני מחסן. מוסכם על הכל כי מרבית הנכסים אשר בתחום המשיבה משמשים למגורים. עסקה של העותרת ממוקם במרכז מסחרי קטן ביחד עם בתי עסק אחרים המשרתים את תושבי המקום. עד שנת 1984 חוייבו כל הנכסים שבתחום המועצה בארנונה על פי מפתח זהה לפיו כל מדרגת חיוב מעלה את דמי הארנונה החל מהמטר הנוסף (נספח א' לכתב התגובה). בשנת 1984 החליטה המועצה לשנות את שיטת חישוב הארנונה ביחס לעסקים. ובעוד שחישוב שיעורי הארנונה למגורים נעשה באופן שעבור 200 מ"ר ראשונים משלמים המחזיקים סכום בסיסי למ"ר ולכל 100 מטר נוספים נקבעה דרגת ארנונה גבוהה יותר, מהמטר הנוסף עד לדרגה הבאה אחריו. ביחס לעסקים נקבעה שיטת חיוב לפיה ככל ששטחו של העסק גדול יותר לפי מדרגות שפורטו בהחלטה, תעריף הארנונה עולה החל מהמטר הראשון (נספח ב' לכתב התשובה). שיטת חיוב זו נוהגת עד עצם היום הזה. בתאריך 31.12.2000 הגישה המערערת (בערעור המנהלי) השגה על חיובי הארנונה. וטענה כי למרות שבצווי ההטלה קיימים תעריפי ארנונה מדורגים, חוייבה בכל השנים בתשלום ארנונה על פי התעריף הגבוה החל מהמטר הראשון (נספח א' להודעת הערעור). כן טענה המערערת כי מדובר בשני נכסים נפרדים - בית עסק ומחסן ועל כן לא היה מקום להתייחס לשטחם הכולל של שני הנכסים לצורך חישוב הארנונה. ובאשר לחיוב המתייחס ל"שטח מרוצף מקורה", טענה המערערת כי מדובר ב"רחוב" שאין לחייב בגינו בתשלום ארנונה. משנדחתה ההשגה (נספח ב') הגישה המערערת ערר (נספח ג'). לאחר דיון שהתקיים בפני ועדת הערר בתאריך 8.8.01 (נספח ז') נמסרה למערערת הודעה לפיה לא תחוייב בתשלום ארנונה עבור השטח המקורה (נספח ח') ובאשר ליתר השגותיה נתקבלה במשרד בא כוחה בתאריך 20.01.02 החלטה הדוחה את טענותיה בכל הנוגע לשיטת החישוב של הארנונה וזאת בהסתמך על לשון הצו, אשר מחלק את בתי העסק לארבע קבוצות על פי שטחן כאשר לכל אחת מהקבוצות נקבע תעריף שונה, בעוד שביחס לבתי מגורים צויין מפורשות כי התוספת הינה מעל לשטח הבסיסי באופן מדורג. הוועדה הסתמכה בפירוש הצו על פסק הדין בע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי, פ"ד נד(5) 15. באשר לחלוקתו הפונקציונלית של הנכס קבעה הוועדה כי שטח המחסן הינו חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעסקה של המערערת (סעיף 18). על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בהודעת הערעור טוענת המערערת כנגד ההליכים בוועדת הערר, אשר לא מצאו ביטוי הולם בפרוטוקול שנרשם ופוצלו לשני מועדים נפרדים. טענות אלה אין בהן ממש. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 8.8.01 מעלה כי כל טענותיה של המערערת פורטו בפני חברי הוועדה וזכו להתייחסות מפורטת ומנומקת בהחלטה נשוא הערעור, אין בהודעת הערעור הפניה לטענה אשר לא זכתה להתייחסות. יתר על כן סמוך לאחר תום הדיון בחודש אוגוסט 2001 הזדרזה הוועדה והודיעה על קבלתה של אחת מטענות המערערת ותיקון שומת הארנונה בהתאם. הפירוש הנכון של צווי הארנונה צו הארנונה החל בענייננו מנוסח באופן שאינו מותיר ספק ביחס לכוונת ההוראה הקובעת שיעור ארנונה שונה לנכסים מסחריים על פי שטחם וכאשר החיוב נעשה מהמטר הראשון. מסקנה זו מתחזקת לאור נוסח הצו ביחס לבתי מגורים המחוייבים בארנונה באופן מדורג כמפורט לעיל: עד 200 מ"ר - (___) ש"ח לכל מטר עד 300 מ"ר - (___) ש"ח לכל מטר מעל 200 מ"ר הראשונים וכו'. דהיינו, כאשר המועצה ביקשה לקבוע שיעור ארנונה מדורג, היא ציינה עובדה זו באופן מפורש וברור. בע"א 1842/97, 1869 עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד נד(5) 15 (בעמ' 32 א') דן כב' הנשיא ברק בפירוש סעיף חוק המטיל אגרת בניה על פי שטח המבנה וקובע: "לדעתי, הדין עם העיריה, לשונו של סעיף 1.38.0 לתוספת השלישית לתקנות אגרות בנייה מצביעה על שיעור אחיד ולא על שיעור פרוגרסיבי. לא נאמר בו כי על X המ"ר הראשונים תשולם אגרה פלונית לכל מ"ר, וכי ל- Y המ"ר הנוספים תשולם אגרה אלמונית. זהו הניסוח המתאים למיסוי פרוגרסיבי (ראו למשל סעיף 121 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]) תחת זאת נקבע כי שיעור האגרה לדירה ששטחה X מ"ר הוא פלוני, ואילו האגרה המשתלמת לדירה ששטחה הוא Y (הכולל את ה-X) היא אלמונית. אכן, התכלית המונחת ביסוד שיעור האגרה היא ליצור פער ניכר בין רוכשי דירות קטנות לבין מי שרוכש דירות גדולות יותר. מי שרוכש דירה גדולה רוכש דירה שהיא גדולה החל במטר המרובע הראשון שלה. אין הוא רוכש דירה קטנה שאליה מצטברים שטחים נוספים, באופן שאופייה כדירה גדולה חל רק על התוספת השולית." ויפים דברים אלה גם לענייננו. באשר להפרדה בין אותו חלק של הנכס לגביו נטען כי הוא משמש מחסן לבין בית העסק - ועדת הערר קבעה כי השטח המשמש מחסן הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעסקה של המערערת וקביעה עובדתית זו לא נסתרה. לאור האמור לעיל לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת ועדת הערר. באשר לעתירה המנהלית: טוענת העותרת כי שיעורי הארנונה על פי השיטה שנקבעה בשנים 1984/5 ואילך אינה חוקית מאחר שהמועצה המקומית לא אישרה אותם. מעבר לעובדה שהעותרת מנועה מלהעלות טענה זו בשל השיהוי הרב, גם לגופו של ענין אין בה ממש. עיון בנספח א' לתגובת המשיבה מעלה כי בישיבת המועצה המקומית מיום 7.3.83 נדונה שיטת מיסוי בתי המגורים באופן פרוגרסיבי וחברי המועצה החליטו על שעור ארנונה כמפורט ב"לוח הרצ"ב". ובלוח 1 אשר צורף להחלטת המועצה מס' 2/84 (נספח ב') נקבעו השיעורים המדורגים כמפורט לעיל. שיטת חישוב זו עמדה בעינה עד למועד הוצאת השומה נשוא הערר. חוסר סבירות התעריף: העותרת סבורה כי יש בהטלת ארנונה בשעור שאינו מדורג על בתי עסק משום אי סבירות ואפליה ביחס לבתי מגורים. אלא שתעריף זה נוהג מאז רכשה העותרת את עסקה בשנת 1990 ונראה כי העלאת טענה מסוג זה בחלוף עשר שנים מהמועד שנודע לה עליה, אינה יכולה להשמע מאחר שהיא נגועה בשיהוי. גם לגופו של ענין, לא מצאתי טעם להתערב בשיקול דעתה של המועצה שקבעה את שעורי הארנונה על פי טיב הנכסים. אבחנה בין סוגי נכסים על פי יעודם מקובלת בכל הרשויות המקומיות והמשיבה אף צירפה לתגובתה דוגמאות למועצות נוספות הנוקטות בשיטה דומה או זהה. כאשר מדובר באבחנה עניינית ושווה בין נכסים על פי תכונותיהם, על פי קריטריונים גלויים וידועים לא תשמע העותרת בטענה של אפליה פסולה. גם הטענה לפיה שיעור הארנונה הגבוה "מיועד" לעסקה של העותרת בלבד מכיוון שאין בתחומי המועצה עסק ששטחו כשטחה, לא הוכחה ובכתב התגובה פירטה המשיבה בתי עסק נוספים ששטחם עולה על 200 מ"ר (סעיף 5 עמ' 9 לתגובה) וטענה זו לא נסתרה. לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הערעור והעתירה. המערערת-עותרת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ארנונה