תקיפת נכד ע''י סבו

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת נכד ע''י סבו:   המערער הועמד לדין בבית משפט השלום בטבריה בגין שלושה פרטי אישום. בראשון יוחסו לו עבירות של תקיפת קטין או חסר ישע בניגוד לסעיף 368 ב (א) סיפא לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן "החוק") ו-השמעת דברי איום, לפי סעיף 192 לחוק. בפרט האישום השני יוחסה לו עבירה של הטרדת עד בניגוד לסעיף 249 לחוק ובפרט האישום השלישי יוחסה לו עבירה של נסיון לשידול לביצוע עבירה של הדחה בחקירה בניגוד לסעיף 246 לחוק. כל העבירות על פי הנטען בוצעו וכוונו על ידי המערער כנגד נכדו הקטין, (להלן "המתלונן").   בית משפט השלום (כב' השופט שדמי) הרשיע המערער, לאחר שמיעת הראיות, בכל האישומים שיוחסו לו ובהמשך הטיל עליו את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 30 חודש ו-6 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו. עתירתו של המערער לרצות המאסר בדרך של עבודת שרות נדחתה.   בערעור שבפנינו חולק המערער הן על עצם הרשעתו בדין והן על חומרת העונש, כפי שהדבר נראה מנקודת מבטו. יצוין כי עם הגשת הערעור עוכב ביצוע העונש.   בהסכמת בעלי הדין הורינו על הגשת סיכומים בכתב. ב"כ המערער מצידו הודיע כי הוא מסתפק בהודעת הערעור המפורטת שהגיש וחוזר על האמור בה. בהמשך, ולאחר שהוגשו סיכומי המשיבה ועל פי הודעה טלפונית שהוא מסר ביום 8/8/2002, ויתר הסניגור על זכותו להגיש סיכומי תגובה.   עתה עלינו להכריע איפוא הדין. את הדיון נפתח בהצגת עיקרי העובדות הנטענות כפי שהן מופיעות בכתב האישום. כאמור המתלונן הוא נכדו של המערער. בהיותו כבן חודשיים נפרדו הוריו והוא נמסר לחזקתו של המערער ורעיתו - סבתו, ועבר להתגורר בביתם. כתב האישום מייחס למערער בפרט האישום הראשון מסכת עובדתית כללית, ולפיה "מאז שנת 1997 לפחות, נהג הנאשם (המערער), דרך קבע, ובתואנות שונות להכות את המתלונן בכל חלקי גופו". בהמשך מתאר פרט אישום זה מקרה אחד שהתרחש בראשית פברואר 1999 ובו נכנס המערער לחדרו של המתלונן בסמוך לחצות הליל, כשהוא מצויד בסכין מטבח, דרש מהמתלונן שימסור לו הסבר מדוע הוא אינו עוזר בעבודות הבית, שאם לא יעשה כן יהרגנו. מקרה ממוקד אחר המפורט באותו סעיף אישום מתאר מעשה תקיפה שביצע המערער כלפי גופו של המתלונן ברחובה של העיר נצרת שעה שהוא היכה אותו באגרופים בראשו ובחזהו, תקיפה שבעטיה נגרמה למתלונן חבלה של ממש. בהמשך נטען שם כי במהלך מעשה התקיפה האחרון גם איים המערער על המתלונן. בפרט האישום השני נטען כלפי המערער כי ביום 28/2/99 ובעת שהמתלונן הובא לבית החולים, לאחר הארוע האחרון שפורט לעיל, הגיע המערער לאותו בית חולים ולדברי המאשימה - משיבה, הטריד את המתלונן בנוגע להודעה שמסר בחקירה. פרט האישום האחרון, שענינו עבירה של נסיון לשידול לביצוע עבירה של הדחה בחקירה, מייחס למערער פניה לבִּתו, בהיותו עצור, ובָּקשה הימנה כי "יגיעו" לבית החולים, בו שוהה המתלונן, ו"ילחצו" עליו שיבטל התלונה.   כאמור המערער כפר בכל העובדות והעבירות שנכללו בכתב האישום שאז נשמעו הראיות בתיק. בהכרעת דינו קבע שופט השלום כי עלה בידי המאשימה - משיבה, להוכיח את כל העובדות שנטענו בכתב האישום ולפיכך הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו.   לצורך מתן פסק הדין בחנו את השגותיו של ב"כ המערער על קביעותיו של בית משפט קמא ואת תשובת ב"כ המשיבה והגענו כדי מסקנה שאין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות, פרט להסתייגות אחת שיש לנו וענינה הרשעתו של המערער בעבירה של הטרדת עד, עבירה שיוחסה לו בפרט האישום השני. לענין זה נשוב ונתייחס בסופו של הדיון בהכרעת הדין.   מטבע הדברים חומר הראיות שבידי המאשימה היה מבוסס על הודעותיו במשטרה של המתלונן, אלא שבעת שהוא התייצב על דוכן העדים הוא בחר להתכחש להודעותיו והעלה טענות מטענות שונות כלפי עובדים סוציאליים שכביכול הניעו אותו להעליל על המערער - סבו. יצוין כי בית משפט קמא דחה נסיון זה מכל וכל ותוך מתן הנמקה נרחבת ומפורטת קבע כי ההודעות שמסר המתלונן במשטרה וכפי שהוגשו לבית המשפט, משקפות נכונה את אשר מסר שם. בהמשך קובע בית המשפט כי התרשם באופן ברור שהמתלונן מנסה בטענות שוא להתכחש לתוכנן של ההודעות. על התרשמותו של בית המשפט מעדותו והופעתו של המתלונן בבית המשפט הוא עמד בעמוד 49 להכרעת הדין, ובפסקה 3 שם קבע כהאי לישנא:   "עדותו של המתלונן בפני היתה בלתי מהימנה באופן בולט. נוצר הרושם מעדות העד, כי הוא מבקש מחד שלא להפליל את סבו הנאשם בעדות עצמה, אך משתדל ליצור את הרושם שעדותו אינה אמת. זאת עשה העד כשהעיד בחוסר רצון, הפגין את חוסר האכפתיות שלו בעת עדותו בתוצאות ההליך, וטען טענות בעובדה שבנקל ניתן להיווכח שאינן אמת".   יצוין כי במהלך הדיון הוכרז המתלונן כעד עוין והודעותיו - אמרותיו במשטרה נתקבלו כראיה. על עדותו והופעתו של המערער עצמו בפניו ולאחר שניתח את הסתירות והתמיהות שעלו מהן, אמר בית המשפט את הדברים הבאים:   "עדות הנאשם (המערער) היתה בלתי מהימנה לגמרי וניכר היה על הנאשם כי הוא נכון לסטות מן האמת ככל שיידרש על מנת לחלץ עצמו מאשמה".   בית משפט קמא העדיף איפוא לסמוך את ממצאיו על אמרותיו במשטרה של המתלונן והוא ראה להעדיפן על פני עדותו של המתלונן בפניו וגם על עדות המערער. לאחר שמצא ראיות חיזוק לאמור באמרותיו של המתלונן במשטרה החליט בית המשפט לבסס עליהן את הרשעתו. בכך עשה איפוא בית המשפט שימוש באמרות בגדרו של סעיף 10 א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971.   בחנו את השגותיו של ב"כ המערער על דרך זו בה נקט בית המשפט ובנסיבות הענין לא ראינו לנכון לאמץ אותן. בית המשפט פירט ונימק כראוי על שום מה בחר להעדיף את האמרות והגלום בהן על פני עדותם של המתלונן והמערער בפניו ואין בדעתנו להתערב בקביעות אלה שהן פרי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של השופט שישב לדין, חזה בעדים והבחין בסימני האמת (או חוסר האמת) שבדבריהם.   אשר לטענתו של ב"כ המערער כי גם אם היה זה נכון לאמץ האמרות כמשקפות הוויה אמיתית עדיין אין בהן יותר מאשר הצגת היסוד העובדתי של העבירות המיוחסות אך אין בהן כדי ללמד על כוונה פלילית, נראה לנו שגם בה אין ממש. בנסיבות הענין לא נדרשת בעבירות מעין אלה הוכחתה של כוונה מיוחדת ונראה לנו שאין צורך להכביר על כך מילים.   אשר לטענת ההגנה כי למערער היתה "כוונה חיובית" במעשיו, דהיינו רצון לחנך את המתלונן, תוך שהוא מתמקד בעבירה מיום 27/2/99, שאז לפי הטענה הוא ניסה להניא את המתלונן מלסטות מדרך הישר ולא לבקר במועדון סנוקר, ובכן גם טענה זו אין בידינו לקבל. ברי שדרכי החינוך שהסב היה רשאי לנקוט לא כללו שימוש באלימות ועוד כזו שתצריך את המתלונן לפנות לקבלת טיפול רפואי. למעלה מכך. התמקדותו של הטוען בארוע הנקודתי הנ"ל מתעלמת מכך שעל פי קביעתו של בית המשפט הוכחו כל העובדות שיוחסו למערער, לרבות אלה שפורטו בסעיף 2 לכתב האישום, דהיינו, כי מאז שנת 1997 לפחות, נהג המערער דרך קבע, ובתואנות שונות, להכות את המתלונן בכל חלקי גופו. (ההדגשה שלנו).   מסקנתנו הינה אם כן כי אין בדעתנו להתערב בממצאיו וקביעותיו של בית משפט קמא וזאת פרט לענין אחד דהיינו פרט האישום השני. כפי שפורט לעיל נטען כלפי המערער, בפרט אישום זה, כי ביום 28/2/99 בעת שהמתלונן היה בבית החולים הגיע לשם המערער וקרא למתלונן "שיבוא אליו כי ברצונו לשוחח עמו", כך לשון כתב האישום. בהמשך נטען שם כי המתלונן, בפחדו מסבו - המערער, נמלט מפניו. גרסה זו מבוססת על משפט אחד מתוך הודעתו של המתלונן, ת/8 ולמעשה הוא חוזרת כמעט מלה במלה על דברי המתלונן במשטרה. לדבריו שם הסב קרא לעברו בעת שהוא, המתלונן, עמד ליד דלפק היומן בבית החולים. אין בראיות התביעה דבר שיצביע על כך פוזיטיבית כי קריאתו של המערער לעבר נכדו ובקשתו שיבוא אליו היתה בגדר הטרדה ובוודאי שאין כל ראיה שהפניה היתה "בנוגע" לעדות שמסר המתלונן במשטרה או עמד למסור (כלשון החוק). בהעדר ראיה כלשהיא בדבר כוונה מעין זו של המערער, גם לא במשתמע, לא היה מקום להרשיע המערער בבצועה של עבירה זו ואנו מורים על זיכויו ממנה. בכפוף לקביעתנו ביחס לעבירה האחרונה כמפורט לעיל, אנו דוחים את הערעור על הרשעתו בדין של המערער.   ומכאן ועתה נעבור לדון בגזר הדין. בעתירתו בפנינו מבקש בא-כוחו של המערער להקל בדינו כשעיקר בקשתו מכוונת, מטבע הדברים, לעונש המאסר שנקבע לריצוי בפועל הכלול בגזר הדין. לענין זה מפנה הסניגור לגילו של המערער, למצב בריאותו ולעובדה כי מאז הארועים נשוא כתב האישום "חדל" המתלונן לחיות עם המערער. (למעשה הוא הוצא מהבית על יד רשויות הרווחה ובהמשך היגר לדנמרק שם מתגוררת כיום אמו). לטענת הסניגור בית המשפט גם לא התחשב בכך שהמערער היה נתון במעצר בגין תיק זה.   בחנו את טיעוני הסניגור, את תשובת המדינה, את נימוקיו של בית משפט קמא וכלל נסיבות הענין והגענו לכלל מסקנה שלא יהיה זה נכון להתערב בגזר הדין שהושת על המערער. בטיעוניו מתמקד ב"כ המערער באותה עבירת תקיפה בודדת שביצע המערער ביום 27/2/99 ולא היא. כפי שכבר צוין לעיל המערער גם הורשע בכך שמאז שנת 1977, לפחות, ועד להגשת כתב האישום (מרץ 1999) הוא נהג דרך קבע ובתואנות שונות להכות את המתלונן בכל חלקי גופו (סעיף 2 לכתב האישום). מעבר לכך. מסתבר כי את מעשיו "הרעים" (כלשון בית משפט קמא), ביצע המערער בעת שהוא היה נתון לפקוח שרות המבחן אשר הוטל עליו, (כמו על רעיתו ואחד מבניו), ביום 10/9/97 בתיק פלילי 131/96 של בית המשפט המחוזי בנצרת, בגין סדרה ארוכה ומתמשכת של מעשי תקיפה ואלימות שהם ביצעו במתלונן עצמו. (פרשה זו הוגדרה על ידי בית משפט קמא כ"מסמרת שיער" ואנו שותפים להגדרה זו). באותו תיק ובנסיבות המיוחדות שפורטו שם, ולאור ההערכה של רשויות הרלבנטיות שהמערער ובני משפחתו לא ישובו לסורם, הגיעו בעלי הדין לעיסקת טיעון שבגדרה נדונו המערער ושותפיו לעבירה לצו מבחן "טהור" וללא עונש נלווה. והינה לא יצאו ימים רבים, אם בכלל, מאז שנגזר דינו של המערער והוא חזר לסורו והמשיך להתעלל ולפגוע במתלונן.   בנסיבות אלה וחרף גילו המתקדם של המערער וחוליו, לא ראינו מקום להתערב בגזר הדין שהשית עליו בית משפט קמא. אילו היינו עושים כך ואילו היינו מבטלים את עונש המאסר, במקרה חמור זה, היינו עושים פלסתר את מלאכתנו.   אשר לטענה בדבר שהותו במעצר עד תום ההליכים של המערער בקשר לתיק זה הרי גם בטענה זו אין כדי לשנות התוצאה שהרי בית משפט קמא הורה לנכות מתקופת המאסר שהוא גזר על המערער את מלוא מִשכה של תקופת המעצר. גם בכך שראינו לנכון לזכות את המערער מהעבירה שבפרט האישום השני, כפי שפורט לעיל, לא ראינו עילה ראויה לשנות העונש באשר אינצידנט זה היה "שולי" ביחס למכלול מעשיו החמורים של המערער שהרשעתו בהם נשארה בעינה.   בכפוף לזיכויו מהעבירה שבאישום השני אנו דוחים איפוא את הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין שהושת על המערער. בנסיבות הענין גם לא ראינו מקום לבחון האפשרות להמיר את תקופת המאסר בעבודת שרות. על המערער יהיה לרצות איפוא 6 חודשי מאסר בניכוי תקופת מעצרו מיום 28/2/99 ועד ליום 3/5/99.אלימותתקיפה