קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אובדן מסמכים של עובדים: בפני תביעתו של תושב כפר לאקף עם סיום עבודתו במפעל לייצור רהיטים הממוקם באזור התעשייה בעמנואל. התשתית העובדתית ה"שריפה" ה"פריצה" והחובות הרישומיות המוטלות על המעסיקות את פסק דין זה מצאתי לנכון לפתוח, בשל חשיבות הדברים, בהתייחסות למשמעות השריפה שארעה במפעל הנתבעות ביום 27.6.09, שריפה ששני הצדדים הירבו להתייחס אליה במהלך ההתדיינות. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי השריפה אכן התרחשה, אך הייתה גם הייתה מחלוקת ביחס לטענת הנתבעות כי השריפה הקשתה עליהן להתחקות אחר מסמכים הנוגעים להעסקת התובע, שעלו, כך לפי הטענה, באש. איני מקבל את טענות הנתבעות לפיה נוכח האמור נבצר מהן להציגם במסגרת הליך משפטי זה. להלן נימוקי לדחיית טענה זו: ראשית בתצהיר הנתבעות מצאתי גרסה נוספת ושונה לחלוטין לסיבות "העלמותם" של מרבית הרישומים הנוגעים להעסקת התובע. נטען בסעיף 4 כי: "נוכח פריצה שארעה במפעלי הנתבעת בה נגנבו מחשבים וחפצים נוספים... לא נשאר בידי הנתבעת מידע ותיעוד רלוונטי הנוגע לתובע". התקשיתי לתת אמון בטענת "הפריצה", שכן זו כלל לא נזכרה בכתב ההגנה. תיאור הפריצה בתצהיר הנתבעת הוא סתמי ומעורפל. אין ציון של התאריך בו אירעה הפריצה. לא צורפו מסמכים משטרתיים או אחרים הנוגעים לאותה פריצה. דומה שאף הנתבעות הבינו במהלך ההתדיינות שטענה עובדתית זו הינה קלושה, וזנחו אותה לחלוטין בסיכומיהם; שנית נכון הדבר שבתצהיר הנתבעות נאמר שהמסמכים חסרים לא רק בגלל אותה פריצה אלא גם בגלל שריפה (סעיף 5) אך ניתן היה לצפות מהנתבעות שיפרטו ויסבירו מה חסר להן עקב הפריצה, ומה חסר להן עקב השריפה. אציין בהקשר זה כי טענת הנתבעות כי "כל המפעל נשרף" (עמ' 13 ש' 21) אינה מתיישבת עם הצהרתן כי ימים בודדים לאחר השריפה חזר המפעל לעבוד (עמ' 13 ש' 25). לכל הפחות היה מקום שבית הדין יקבל הסבר לקושיה זו, הסבר שלא ניתן; שלישית לא ברור לי (והנתבעות לא הסבירו) הכיצד הצליחו לשחזר דווקא אותם מסמכים שהגישו לנו, ומדוע אחרים נעלמו. מדוע נמצא תלוש מרץ 2009 למשל, ולא נמצא תלוש ינואר 2009? בהעדר הסבר כלשהו לעניין זה, אינו יכולים לשלול באופן מוחלט את טענת התובע שהנתבעות בחרו להציג לבית הדין מסמכים בצורה סלקטיבית, כדי לתמוך בטענותיהן; רביעית לא ברור (והנתבעות לא הסבירו) האם נשמרו גיבויים של מסמכי העסקה על מחשבים שמחוץ למפעל, למשל לצרכי הנהלת חשבונות. לא ברור גם האם נשמרו גיבויים של אותם מסמכי ברשת האינטרנט, או בכל פורמט אחר כמקובל בימינו, והאם לא ניתן היה לפנות למשל למס הכנסה ולביטוח הלאומי, כפי שהדבר נעשה בתיקים רבים המתנהלים בבית דין זה, ולקבל מהם נתונים אודות תנאי העסקתו של התובע? ומדוע לא פנו הנתבעות לבנק וקיבלו צילום של ההמחאות באמצעותן שילמו לכאורה לתובע את שכרו לאורך כל תקופת עבודתו? לדעתי, ראוי להציב גבוה את רף ההוכחה הנדרש ממעסיק הטוען שמסמכי העסקתו של עובד מסויים נעלמו לו, ואין לו גיבוי או דרך אחרת לשחזר את הנתונים שהיו כלולים בהם. בית דין זה צריך להזהר מאד ממתן חותמת הכשר לכך שבתיקים רבים מעבידים יוכלו לטעון טענה כללית בדבר פריצה/שריפה/מחיקה, שתוביל אוטומטית למתן פטור לאותם מעסיקים מעמידה מן הנטל המוטל עליהם, על פי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ועל פי חוקים נוספים, לבצע רישום מדוקדק של התשלומים המשולמים לכל עובד. כך ככלל, ושבעתיים בתיקים כמו זה בו עסקינן, בהם מועסקים פלסטינים על ידי ישראלים, ולכן קיימים בהם בדרך כלל פערי כוחות גדולים במיוחד בין העובדים למעסיקיהם (השוו: בג"צ 5666/03 בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פד"י סב (3) 264 (2007)). אוסיף שלדעתי ההקפדה המיוחדת על החובות הרישומיות בתיקים כמו זה מתחייבת גם בשל קיומו המובנה של "הדפיציט הדמוקרטי", כהגדרתו של המלומד פרופ' גיא מונדלק, על החשש שהוא מגלם בחובו שנוכח העובדה שהעובדים בהם מדובר אינם שותפים לתהליך הדמוקרטי שבו מעוצבים ההסדרים המשפטיים המשפיעים עליהם, לא קיימת הגנה מספקת על זכויותיהם (גיא מונדלק, עובדים או זרים בישראל? "חוזה התשתית" והדפיציט הדמוקרטי, עיוני משפט כז (2) 423)). נוכח כל האמור, דעתי היא שלעניין ההכרעה בכל העניינים השנויים במחלוקת בתיק זה, אין מקום שאתן משקל כלשהו לטענת הנתבעות כי מסמכים הנוגעים להעסקת התובע "נעלמו" להם ושוחזרו אך באופן חלקי. הנכון הוא שאצא מנקודת הנחה שהנתבעות לא עמדו בחובות הרישומיות המוטלות עליהם (למשמעות אי עמידת מעביד בחובות הרישומיות, ראו במיוחד ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) נ' אלי אפרים (12.1.08)), וכך אעשה. זהות המעסיקה בסיכומי הנתבעות נטען שהתובע הועסק אך ורק על ידי הנתבעת 2, ולא על ידי הנתבעת 1, ולכן יש מקום שאדחה את התביעה נגד נתבעת זו. איני מקבל טענה זו. המדובר בטענה כבושה, שכלל לא הועלתה על ידי הנתבעות בכתב הגנתן. די בכך כדי שאדחה את הטענה, אך לכך אוסיף שמר כהן אישר בחקירתו הנגדית שהנתבעת 1 היא בבעלותו ואילו הנתבעת 2 הינה בבעלות בנו (עמ' 13 ש' 3) וכן אישר שעל גבי דו"חות הנוכחות של התובע ועובדים אחרים נרשם שמה של הנתבעת 1, אך טען שמדובר בעניין "טכני" בלבד, שכן לשיטתו שם המעסיקה הינו כפי שמופיע על התלושים, דהיינו הנתבעת 2. ואכן, בכותרת דו"חות הנוכחות של התובע שצורפו לתצהיר כהן מצאנו את שמה של הנתבעת 1, ולעומת זאת דווקא שמה של הנתבעת 2 נעדר. ואם לא די בכל האמור, הודה מר כהן שהוא מנהלן של שתי הנתבעות כאחת (סעיף 2 לתצהירו) וכי ההפרדה בין שתי הנתבעות היא סוג של פיקציה, שכן הנתבעת 2 היא "חברת כוח האדם" המעסיקה את כל העובדים במפעל בעוד שהוא עצמו מועסק על ידי הנתבעת 1 (עמ' 14 ש' 17). נוכח כל האמור, אני קובע שהנתבעות היו מעסיקותיו של התובע במשותף. תקופת ההעסקה והיקף ההעסקה לטענת התובע, הוא עבד במשרה מלאה אצל הנתבעות החל מינואר 2007 ועד ליום 27.6.09 (לעניין המתכונת המדוייקת של עבודתו ראו עדותו עמ' 10 ש' 15 ואילך). חיפשתי וחיפשתי בכתב ההגנה ולא מצאתי כל התייחסות מצד הנתבעות ליום התחלת עבודת התובע, וסיומה. כל שנטען בכתב ההגנה הוא שהתובע עבד "מספר חודשים" לאחר מכן "נעלם ללמעלה משנה" ולאחר מכן "חזר לעבוד ללא הודעה מוקדמת". כמובן שאיני יכול להתייחס ברצינות לטענות הגנה כלליות ובלתי מפורטות שכאלה. יתירה מזאת, בתצהיר עדות הראשית "נעלמה" לחלוטין טענת הנתבעות לפיה התובע "נעלם ללמעלה משנה". כל שנאמר בו, שוב מבלי לפרט בכלל, הוא ש"התובע לא היה עובד קבוע" ו"הועסק על פי צרכים משתנים". לכל זאת אוסיף כי על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, נדרש המעסיק למסור לעובד בין היתר את מועד תחילת עבודתו. ככל שלא עשה כן, עליו הנטל להוכיח את העניין השנוי במחלוקת (סעיף 5א לחוק). נוכח כל האמור, אני מקבל כמוכחת את טענת התובע, לפיה עבד במשרה מלאה בשירות הנתבעות החל מינואר 2007 ועד ליום 27.6.09. השכר השעתי לטענת התובע, שכרו עמד במשך כל תקופת עבודתו על 8 ₪ לשעה (בחלק מכתבי הטענות נפלה בעניין זה טעות סופר שתוקנה על ידי בא כח התובע בפתח דיון ההוכחות, עמ' 5 ש' 22 לפרוטוקול). גם כאן, חיפשתי וחיפשתי בכתב ההגנה ולא מצאתי מה היה שכרו של התובע לשיטת הנתבעות. כל שמצאתי בכתב ההגנה הוא אמירה כללית "הנתבעת משלמת לכל עובדיה שכר שלא נופל משכר מינימום" (סעיף 5). האם היא משלמת לכל העובדים בדיוק שכר מינימום? או אולי למעלה משכר מינימום? כתב ההגנה שותק לחלוטין בנקודה זו. בסעיף 7 לתצהיר העדות מטעם הנתבעת נטען כי התובע השתכר שכר מינימום בדיוק, אך גם כאן, התצהיר עצמו שותק ואינו מפרט מה היה שכרו של התובע לאורך תקופת עבודתו, שהרי שכר המינימום משתנה מעת לעת, והשתנה גם במהלך תקופת העסקת התובע. לכל זאת יש להוסיף כי תלושי השכר ודו"חות הנוכחות שצורפו לתצהיר הנתבעות הם חלקיים ביותר, חסרים בהם נתונים רבים מאוד, והעובדה שתאריך ההפקה המצויין עליהם הינו 14.11.09 מעוררת חשש שמדובר בתלושים לא אותנטיים שהוכנו לצורך הכנת כתב ההגנה שהוגש ביום 24.11.09. טענתן המרכזית של הנתבעות הינה כי עקב "אופי העבודה עם עובדי הרשות" המבקשים לרוב להשתכר במזומן (סעיף 15 לסיכומיה) ונוכח השריפה שאירעה במשרדיהן, אין להן דרך להוכיח "את הסכומים הגבוהים שנהגו עובדי הנתבעות לקבל באמצע החודש במזומן" (סעיף 14 לסיכומים). הנתבעות מוסיפות שלא ראו טעם להציג בפני בית הדין רישומים מחשבון הבנק שלהם אודות המשיכות במזומן לצורך תשלום המשכורות במזומן, שכן אלו היו "נמשכות במרוכז מהבנק, ומחולקות לעובדים על פי צרכיהם" (סעיף 13 לסיכומים). ובאשר להמחאות הבודדות שמעידות לכאורה על תשלום שכר לתובע, אותן צירפו לתצהירן, הנתבעות עצמן מודות כי לא ניתן להוכיח באמצעותן שהסכומים הנקובים בהם הגיעו לתובע עצמו, שכן העובדים נוהגים לנכות את ההמחאות ולא להפקידן בחשבונותיהם האישיים (סעיף 15 לסיכומים). לזאת אשיב תשובה פשוטה: הנטל להוכיח ששכרו של עובד שולם מוטל על המעסיק. בכל מקרה שבו המעסיק אינו יכול להוכיח באופן פוזיטיבי ששילם לעובדו שכר מינימום, יתכבד וישלם לעובדו את הפרשי השכר המגיעים על פי טענת העובד. עוד אציין גם כאן כי על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, נדרש המעסיק למסור לעובד בין היתר את גובה השכר המוסכם. ככל שלא עשה כן, עליו הנטל להוכיח את העניין השנוי במחלוקת (סעיף 5א לחוק). נוכח כל האמור, אני מקבל כמוכחת את טענת התובע כי לאורך כל תקופת עבודתו השתכר 8 ₪ בשעה. דיון והכרעה פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת גרסתו של התובע לנסיבות בהם הסתיימה עבודתו בנתבעות היתה סתמית, מעורפלת ורווית סתירות. עיון בתצהירו מגלה שמצד אחד הוא טוען שפוטר בעקבות שריפת המפעל (סעיף 2 לתצהירו, כך גם טען בכתב תביעתו) ומצד שני הוא טוען כי פוטר על רקע דרישה לתשלום שכר מינימום (סעיף 14 לתצהירו), טענה שכלל לא נזכרה בכתב התביעה. ואם לא די בסתירה הזו, הרי שבחקירתו הנגדית ציין התובע שהוא זה שהפסיק לבוא לעבודה כיון שלא התקשרו אליו מהמפעל לאחר השריפה (עמ' 7ש' 6), אמירה המתיישבת הרבה יותר עם התפטרות מאשר עם פיטורים. נוכח האמור, נדחית תביעתו לפיצויי פיטורים, כמו גם תביעתו לדמי הודעה מוקדמת. הפרשי שכר מינימום משקבעתי כי תקופת העבודה, היקף העבודה ושכר העבודה היו כנטען בכתב התביעה, אני מקבל במלואה את התביעה להפרשי שכר על פי התחשיב שבסעיף 16ד לכתב התביעה, שלא נסתר. התובע זכאי אם כן להפרשים בגין התקופה שמחודש 1/07 ל- 5/07 בסך 10,152 ₪, בגין התקופה שמחודש 6/07 ל- 6/08 להפרשים בסך 27,963 ₪, ובגין התקופה שמ- 7/08 ל- 6/09 להפרשים בסך 27,432 ₪. דמי הבראה בסעיף 26 סיכומיהן טענו הנתבעות כי מתלושי השכר המשוחזרים אותם צירפה לתצהירה "ניתן ללמוד כי אכן שולמו לתובע דמי הבראה כדין". כמה שולם? מתי שולם? ולפי איזה תחשיב שולם? הנתבעות אינן מפרטות. פניתי אם כן בעצמי לתלושי השכר אליהם מפנות הנתבעות, ולא מצאתי בהם ציון כלשהו בדבר תשלום דמי הבראה. זאת ועוד. הכיצד מתיישבת טענת הנתבעות בסיכומיהם כי שילמו לתובע דמי הבראה, עם טענת מר כהן שבסעיף 13 לתצהירו טען כי התובע "מעולם לא היה זכאי לדמי הבראה"? הפתרונים לנתבעות. נוכח האמור, מתקבלת התביעה לדמי הבראה בסך 3,972 ש"ח, על פי תחשיבו של התובע, שלא נסתר. חופשה הלכה פסוקה היא כי על המעביד מוטלת חובה לנהל פנקס חופשה ולהוכיח שעובדיו קיבלו חופשה. במקרה שלפני, לא רק שהנתבעת לא הציגה "פנקס חופשות" כנדרש על פי דין, אלא שגם בתלושי השכר הבודדים אותם הגישה מצאתי ריקות לחלוטין את המשבצות בהם היו אמורים להרשם מאזן ניצול ויתרת ימי חופש. כמו כן אין בתלושים כל ציון של תשלום ימי חופשה. מכאן שטענת נציג הנתבעות במהלך חקירתו הנגדית כי רישום ימי החופשה מופיע בתלוש המשכורת (עמ' 15 ש' 8) אינה נכונה. וכאילו לא די בכך, טענה לא נכונה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענה אחרת של הנתבעות, לפיה התובע מעולם "לא עבד בתקופה רציפה כלשהי המזכה אותו בדמי חופשה" (סעיף 13 לתצהירן), טענה אותה דחיתי. אשר על כן מתקבלת התביעה גם ברכיב זה במלואה, על פי התחשיב בכתב התביעה שלא נסתר. על הנתבעות לשלם לתובע 5,589 ₪ דמי חופשה. חגים טענתן המרכזית של הנתבעות נגד רכיב תביעה זה הינה הטענה העובדתית אותה דחיתי, לפיה התובע לא הוכיח שעבד ברציפות לאורך תקופת עבודתו. משהוכחה רציפות, חזקה היא כי התובע זכאי לדמי חג. בנוסף ובניגוד לטענת הנתבעות בסיכומיהן, הנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי חג מוטל על המעסיק (עע 778/06 איוואן מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) (28.5.07)). לפיכך מתקבל גם רכיב תביעה זה. על הנתבעות לשלם לתובע 4,185 ₪ דמי חגים. דמי נסיעות בכתב תביעתו טען התובע כי שילם מכיסו מדי יום 10 ₪ עבור נסיעות הלוך ושוב למקום העבודה. בכתב ההגנה לא מצאתי כל טענה של הנתבעות לפיה שילמו לתובע דמי נסיעות. אמנם בתצהיר הנתבעות נטען (לראשונה) כי התובע קיבל דמי נסיעה בימים בהם הגיע לעבודתו, אך ללא פירוט כמה שולם לתובע בגין כל יום. אמנם בתלושי השכר המעטים שצורפו מצאתי שורת "נסיעות" לפיה עולה כי שולמו לתובע 10 ₪ דמי נסיעות ליום, אך מדובר בתלושי שכר חלקיים ביותר, שלא ניתן ללמוד מהם האם אכן שולמו לתובע דמי נסיעות לאורך כל התקופה. יתירה מזאת, כפי שהנתבעות בעצמן מודות, אין בידיהן הוכחה פוזיטיבית לכך שלתובע אכן קיבל את הסכומים הנקובים בתלושים, שהרי הן עצמן מודות שחלק מהסכומים שולמו לתובע במזומן. לפיכך אני מקבל גם את תביעתו ברכיב זה, בסך 6,000 ₪, על פי התחשיב שבכתב התביעה שלא נסתר. סיכום הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים הבאים: 10,152 ₪ הפרשי שכר מינימום בגין 1/07 עד 5/07 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.12 (אמצע התקופה) ועד ליום התשלום בפועל. 27,963 ₪ בגין התקופה שמחודש 6/07 ל- 6/08 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.12.07 (אמצע התקופה) ועד ליום התשלום בפועל. 27,432 ₪ בגין התקופה שמחודש 7/08 ל- 6/09 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 (אמצע התקופה) ועד ליום התשלום בפועל. 6,000 ₪ דמי נסיעות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.08 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד ליום התשלום בפועל. 3,972 ₪ דמי הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.6.09 (יום סיום ההעסקה) ועד ליום התשלום בפועל. 5,589 ₪ דמי חופשה וכן 4,185 ₪ דמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.08 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובע הוצאות משפט בסך 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מסמכיםהפרשי שכרשכר מינימום