בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 נקבע שבתקופת תוקפו של חוק זה, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור (יהודה והשומרון וחבל עזה) אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור (סעיף 2 לחוק הוראת השעה). סעיף 4(2) לחוק הוראת השעה קובע הוראת מעבר, לפיה ניתן לתת היתר שהייה זמני בישראל למי שהגיש בקשה לפני המועד הקובע (12.5.02) ולא ניתנה בה החלטה עד למועד זה: "רשאי מפקד האזור ליתן היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור (יהודה והשומרון וחבל עזה) שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרשיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12.5.02), ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בענינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רשיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אזרחות לתושב יהודה והשומרון וחבל עזה: בשנת 1994 הגישה העותרת 1 (להלן - העותרת) בקשה לאיחוד משפחות עבור בעלה, העותר 2 (להלן - העותר). ביום 24.9.97 נדרשו העותרים על-ידי הלשכה למרשם אוכלוסין להמציא מסמכים לגבי הנכס בו טענו כי הם מתגוררים. העותרים מודים שקיבלו את דרישת המשיבים מיום 24.9.97 להמצאת מסמכים נוספים. לטענתם הם אף המציאו מסמכים כפי שנדרשו. המשיבים טוענים כי לא התקבלה אצלם כל תגובה לדרישה מיום 24.9.97. בכל מקרה, טוענים העותרים, כי הם המציאו למשיב את כל המסמכים להוכחת מרכז החיים שלהם עוד קודם לדרישתו של המשיב מיום 24.9.97 ולא היה מקום כלל לדרוש מהם המצאת מסמכים נוספים בעניין זה. לטענת המשיב, לאחר שפנייה זו לא נענתה על-ידי העותרים, הוא הודיע לעותרים, ביום 14.12.98, כי בקשתם סורבה בשל אי הוכחת מרכז חיים. העותרים טוענים, כי לא קיבלו את הודעת המשיב על דחיית הבקשה מחודש דצמבר 1998. פנייתם הבאה של העותרים למשיב היתה רק בחודש יוני 2003, אז פנתה בשמם באת כוחם וטענה, כי עד היום לא התקבלה אצל העותרים תשובה לבקשת האחמ"ש אשר הוגשה עוד בשנת 1994. לאור כך ביקשה ב"כ העותרים לאשר את בקשת האחמ"ש וכן ביקשה לרשום במרשם האוכלוסין את ילדיהם של העותרים. על הפנייה האחרונה השיב המשיב במכתבו מיום 26.6.03, בו נאמר כי "על-פי החלטת ממשלת ישראל מיום א' סיוון תשס"ב (12 במאי 2002) בנושא קבלת מעמד בישראל הריני להודיעך כי בקשתך לקבלת מעמד לבן/ת זוגך לא התקבלה". בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה או הוראת השעה), נקבע שבתקופת תוקפו של חוק זה, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור (סעיף 2 לחוק הוראת השעה). סעיף 4(2) לחוק הוראת השעה קובע הוראת מעבר, לפיה ניתן לתת היתר שהייה זמני בישראל למי שהגיש בקשה לפני המועד הקובע (12.5.02) ולא ניתנה בה החלטה עד למועד זה: "רשאי מפקד האזור ליתן היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרשיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12.5.02), ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בענינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רשיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל". ב"כ העותרים טוענת, שהעותרים אינם נתפסים בגדרו של החוק, שכן הם הגישו בקשת אחמ"ש לפני המועד הקובע. זאת לאור העובדה שבקשת האחמ"ש הוגשה על ידם עוד בשנת 1994. המשיב טוען, מנגד, שלאור ההחלטה מיום 14.12.98 בה נדחתה הבקשה, לא מתקיים בעותרים התנאי הנוסף (במצטבר) שבסעיף 4(2) הנ"ל, הדורש, לצורך החלתה של הוראת המעבר, כי "ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בענינו". טענה נוספת שמעלה המשיב הנה, שלאור העובדה שהעותרים לא פנו למשיב ולא עשו פעולה כלשהי בקשר לבקשת האחמ"ש שהגישו, החל מחודש ספטמבר 1997 (אז נדרשו העותרים להמציא מסמכים נוספים) ועד למועד פניית באת כוחם מחודש יוני 2003, יש לראות את הבקשה כבקשה שנזנחה ולא כבקשה שהייתה תלויה ועומדת לפני המשיב ערב המועד הקובע לפי חוק הוראת השעה (12.5.02). ב"כ העותרים טוענת, בתשובה, שגם אם ניתנה החלטה על-ידי המשיב בעניינם של העותרים בחודש דצמבר 1998, החלטה זו לא הגיעה ולא נמסרה לעותרים, ועל כן אין להתחשב בה. טענה נוספת של ב"כ העותרים היא, שבנסיבות העניין, משהמשיב עצמו הזניח את הטיפול בבקשה ולא השיב לעותרים לראשונה אלא בחודש ספטמבר 1997, הוא מנוע מלטעון להזנחת הבקשה על-ידי העותרים. עוד נטען, שלשון החוק מדברת על מי שהגיש בקשה לפני המועד הקובע, ותנאי זה מתקיים בעותרים, ואין לשלול את תחולתו על יסוד טענת השיהוי. לעניין זה טוענת ב"כ העותרים, שיש להביא בחשבון גם את התנאים הקשים שהציב משרד הפנים כלפי הפונים אליו, אשר מנעו או לפחות הקשו ביותר על הנגישות למשרד הפנים. הדין עם המשיב. המשיב דחה את בקשתם של העותרים עוד בחודש דצמבר 1998. לפיכך, לא חלה על בקשה זו הוראת המעבר הקבועה בסעיף 4(2) לחוק הוראת השעה, הואיל ואין מדובר בבקשה שטרם ניתנה לגביה החלטה. גם אם אניח שהעותרים, כטענתם, לא קיבלו החלטה זו, חרף העובדה שזו נשלחה לכתובת הנכונה (אליה נשלח גם המכתב מיום 24.9.97 שהתקבל על ידם) ולמרות שמכתב זה לא הוחזר בדואר לשולח, אין בכך להצדיק התעלמות מאותה החלטה, כאילו לא ניתנה, ולהביא את עניינם של העותרים בגדרו של סעיף 4(2) לחוק. זאת, גם בהתחשב בכך שהעותרים לא עשו דבר כדי לברר מה עולה בגורל בקשתם, משך כ - 6 שנים, מאז ספטמבר 97' ועד לפניית באת כוחם למשיב בחודש יוני 2003. משלא חלה על בקשת העותרים הוראת המעבר, היא נתפסת בהוראת סעיף 2 לחוק הוראת השעה הקובע, שכיום לא ניתן ליתן לעותר רשיון ישיבה בישראל. בנסיבות אלה, גם לא ניתן לתקוף כיום את החלטת המשיב מדצמבר 98'. זאת, לאור השיהוי הרב הכרוך בתקיפת החלטה שניתנה לפני יותר מחמש שנים, ובהתחשב בכך שבכל מקרה, לא ניתן לדון כיום בבקשת האחמ"ש בלא להמציא פרטים מעודכנים, מה שמחייב הגשת בקשה חדשה, (ראה בג"ץ 1377/01 חרבאווי ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 2001(1), 1813; בג"ץ 814/01 חנני ואח' נ' שר הפנים, תק-על 2001(1) 1712; ולאחרונה: בג"ץ 170/04 ראעידה ג'ראמנה ואח' נ' שר הפנים, מ"י (טרם פורסם); בג"ץ 11359/03 קיפאי טאהא ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם)). סעד נוסף שהתבקש בעתירה הוא להקנות מעמד של תושבות לילדיהם של העותרים 1-2, הם העותרים 3-6. המשיב טוען, שהעותרים כלל לא הגישו בקשה לרישום הילדים במרשם האוכלוסין בישראל. גם העותרים הודו בעתירתם, כי לא הוגשה בקשה לרישום הילדים, מאחר שהעותרת 1 חשבה, שרישום הילדים יתבצע כפועל יוצא מאישור הבקשה לאיחוד משפחות (סעיף 9 לעתירה). הצדדים נחלקו גם באשר לשאלה, האם כלל ניתן לרשום את הילדים כיום כתושבי ישראל. מוסכם על הצדדים שהעותר 6 נולד בחברון. לפיכך, לא ניתן לרשום אותו במרשם האוכלוסין מכוח תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד - 1974, שכן תקנה זו חלה רק על ילדים שנולדו בישראל. אשר לעותרים 3-5, אלה נולדו, לטענת העותרים, בירושלים. אולם, מקום הלידה לבדו, אינו שיקול בלעדי בנושא זה, שכן כפי שנקבע בפסיקה, תקנות הכניסה לישראל אינן מכירות בזכות ישיבה בישראל מכוח לידה בלבד (ראה: בג"ץ 979/99 פבאלואיה קרלו נ' שר הפנים תק-על 99(3) 108; עת"מ (מחוזי י-ם) 822/02 לינה גושה ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם). מכל מקום, לאור העובדה שהעותרים לא הגישו בעניין זה בקשה מסודרת למשיב, והנושא נזכר לראשונה רק במכתבה של באת-כוח העותרים למשיב מיום 16.6.03, אינני רואה מקום לדון בסעד זה במסגרת העתירה הנוכחית, ועל העותרים למצות בעניין זה תחילה את ההליך המינהלי. התוצאה היא, שהעתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיב הוצאותיו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך של 7,500 ₪. משרד הפניםשטחי יהודה ושומרוןאזרחותפלסטינים