מה הדין בסוגיית ביטל פסק דין עקב אי התייצבות למשפט תעבורה ? הלכה מושרשת היא כי על מי שמבקש ביטול פסק דין שניתן בהעדר על ידי בימ"ש לתעבורה להראות קיומה של אחת משתי עילות. האחת הצדק סביר להיעדרות מהדיון והשנייה להצביע על חשש ממשי לקיומו של עיוות דין. להלן פסיקה רלוונטית בנושא ביטול פסק דין בהעדר תעבורה: רע"פ 9811/09 סמימי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ שרעבי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 2.10.03) רע"פ 5377/03 וגדי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 29.6.03). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היעדרות מדיון בבית המשפט לתעבורה: לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה בעכו, (להלן - "בימ"ש לתעבורה"), אשר ניתן ביום 1.2.11 על ידי כב' השופט א. קאופמן בתיק 476-11-10. המערערת הובאה לדין בגין כך שביום 4.7.09, בשעה 18:30 לערך, נהגה ברכב ממערב למזרח והתקרבה לצומת אחיהוד. באותה עת נסע בכביש 85 בכיוון נסיעת המערערת ולפניה רכב מסוג הונדה. בהגיע כלי הרכב לצומת, עצרה ההונדה, אך המערערת לא שמרה על מרחק ולא שמה לבה לדרך ופגעה בהונדה. כתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב ונפגע נוסע ההונדה. על יסוד העובדות הנ"ל יחסה המשיבה למערערת עבירה של אי שמירת רווח, עבירה לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, (להלן - "התקנות"), ביחד עם סעיף 68 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, (להלן - "הפקודה"), עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21 (ג) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה ועבירה של גרימת נזק, עבירה לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות ביחד עם סעיף 68 לפקודה. המערערת הוזמנה כדין לדיון שנקבע ליום 1.2.11, אך היא לא התייצבה, כי לא דרשה את ההזמנה ולכן הרשיע אותה בימ"ש לתעבורה בהעדרה והטיל עליה את העונשים הבאים: 1000 ₪ קנס, חודש פסילה בפועל, הפעלת עונש פסילה של חודשיים שהוטל על המערערת ביום 21.11.08 ע"י בימ"ש לתעבורה בעכו בתיק 1036/08, במצטבר. המערערת הגישה בתחילת חודש פבר' 2011 בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרה, בקשה שנדחתה בהתאם להחלטת בימ"ש לתעבורה מיום 8.2.11, תוך שביהמ"ש מציין כי המערערת לא דרשה את ההזמנה ועל כך כתב: " על פי אישור הדואר הנאשמת לא טרחה לדרוש את הזימון שנשלח אליה מבית המשפט. המדובר בזימון כדין. לפיכך אין די באמירה כללית כי לא זומנה ..... ועליה להביא ראיה כי הזימון לא התקבל אצלה מטעמים שאינם תלויים בה. לחילופין על הנאשמת לפרט את טענותיה כנגד אחריותה לתאונת הדרכים ולהראות כי שפיטתה בהיעדר התייצבות גרמה לה לעיוות דין." בעצם הסביר בימ"ש לתעבורה למערערת מה עליה לעשות כדי להביא לביטול פסק הדין שניתן בהעדר והוא אף המשיך וכתב: "הבקשה כפי שהיא, נדחית. לפנים משורת הדין רשאית הנאשמת לתקן את בקשתה בתוך 21 יום ולפרט את טענותיה כנדרש.", אולם המערערת לא הגישה בקשה מפורטת והחליטה להפנות חציה כנגד פסק הדין וההחלטה דנן של בימ"ש לתעבורה. המערערת טענה כי היא פגעה ברכב ההונדה וזה פגע ברכב שלפניו. האחריות לתאונה אינה מוטלת עליה ולכן יש לקבל את הערעור ולבטל פסק הדין שניתן בהעדר. המערערת תיארה מה התרחש לאחר התאונה, כשחלק מהמעורבים עזב את המקום כי "מהרו לחתונה", לטענתם. המערערת שבה וציינה כי היא לא קיבלה זימון. עוד טענה כי היא אלמנה ואם של 5 ילדים. הגורל התאכזר גם לבתה שאיבדה בן ממחלה. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המערערת לא נהגה בזהירות ולא שמרה על מרחק סביר ולכן האחריות לתאונה מוטלת עליה. עוד נטען כי המערערת זומנה כדין ולא דרשה את ההזמנה מבלי שתיתן הסבר כל שהוא לכך ומכאן הרשעתה בהעדרה, הייתה כדין. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק דינו של בימ"ש לתעבורה ובהחלטתו הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, באישור המסירה ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. כאמור די במשלוח הזימון לכתובתה הידועה של המערערת, כדי שהזימון יהיה זימון כדין ואז עליה לסתור חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד -1974 ולהראות כי הזימון לא הגיע אליה מסיבה שלא תלויה בה. בע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 4.9.07), נאמרו הדברים הבאים: "התקנה איננה דורשת בחינה מדוקדקת מה עלה בגורל המשלוח ודי כי חלפו 15 ימים מיום יציאתו למען הנכון בדואר רשום וכי המערער לא הרים את הנטל להראות כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. משקמה החזקה, יכול המערער לנסות ולסתור אותה בהליך העיקרי, תוך שיעלה טענותיו לעניין הכיתוב "לא נדרש" המופיע על אישורי ...." אין חולק כי המערערת לא דרשה את הזימון ומכאן הקביעה הנכונה של בימ"ש לתעבורה שהזימון היה כדין. כידוע הלכה מושרשת היא כי על מי שמבקש ביטול פסק דין שניתן בהעדר על ידי בימ"ש לתעבורה להראות קיומה של אחת משתי עילות. האחת הצדק סביר להיעדרות מהדיון והשנייה להצביע על חשש ממשי לקיומו של עיוות דין - בסוגיות הנ"ל ראו רע"פ 9811/09 סמימי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ שרעבי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 2.10.03) ורע"פ 5377/03 וגדי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 29.6.03). יש להזכיר כי בימ"ש לתעבורה אפשר למערערת להגיש בקשה מתוקנת תוך שהוא מפרט בהחלטתו מה עליה לעשות ולאיזה נקודות עליה להתייחס בבקשתה, אולם היא לא עשתה כן ופנתה בערעור לבית משפט זה. המערערת לא מעלה כל טענה שיש בה כדי לתת הסבר סביר לאי התייצבותה לדיון ומדוע היא לא דרשה את הזימון ושנית היא לא מעלה כל טענה שיהיה בה כדי לבסס את העילה השניה, קרי, לא הראתה שקיים חשש ממשי לעיוות דין. על כן בצדק דחה בימ"ש לתעבורה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר. על אף שטענותיה של המערערת לא היו ברורות ביחס לעונש, אציין כי העונש שהושת עליה אינו מופרז עד למידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. למערערת עבר תעבורתי והיה תלוי ועומד נגדה עונש פסילה בר הפעלה, על כן לא ניתן לומר שהעונש שהוטל עליה מופרז ומוגזם עד למידה שבית משפט יתערב בו ועל כך נאמר: "כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (לא פורסם, 18.11.2009); ע"פ 420/07 הנ"ל, בפסקה 94]. " - ע"פ 6809/09 ויאצסלב מלינובסקי נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 31.3.2011). בענין זה ראו גם - ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10). איני סבור כי המקרה שלפני הינו אחד מאותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה. אשר על כן, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו. על המערערת להפקיד את רשיונה וכי אם ניתן צו עיכוב ביצוע העונש, בטל בזה הצו. על המערערת לשלם את הקנס בשני תשלומים שווים האחד ביום 1.7.11 והשני ביום 1.8.11. משפט תעבורה