קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה תחנות דלק: 1. התובעת, העוסקת בשיווק דלק ומוצריו בכל רחבי הארץ, מחזיקה בשלוש תחנות דלק בתחום שיפוטה של הנתבעת 1. תחנות אלה כוללות את המבנים בתחנות הדלק, הרציפים המקורים של משאבות הדלק, סככות וכן קרקע פנויה סביב המתקנים המוחזקת ע"י בעלי התחנה. התובעת שילמה ומשלמת ארנונה למשיבה מאז שהיא מחזיקה ומנהלת את התחנות, אלא שטוענת היא כי תעריפי הארנונה שנקבעו ע"י המשיבה גבוהים מדי, נקבעו שלא כדין ותוך חריגה מחוקים שונים שהגבילו את סמכותה של המשיבה להעלות את תעריפי הארנונה החל מ-1986 ואילך. בתובענה שבפני עותרת התובעת להצהרה לפיה שיעורי הארנונה החלים על הקרקע שבתחנות הדלק, היינו על הקרקע שסביב המתקנים והמבנים עצמם, החל משנת הכספים 1990/91 ועד שנת 2000, הם על פי התעריפים שהיא פרטה בעתירתה (סעיף 35 לכתב התביעה) ולא על פי התעריפים שעל פיהם היא חוייבה ע"י הנתבעות. 2. את עתירתה מבססת התובעת על הפרשנות שיש ליתן, לדעתה, לשינויים המילוליים שהוכנסו, מפעם לפעם, בנוסח המקורי של הגדרת תחנת דלק בצווי הארנונה משנת 1987/8. עצם הכנסת השינויים המילוליים (בשנים 1988/9, 1989/90, 1990/1 ו-1996) אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. המחלוקת ביניהם התגלעה לגבי פרשנותם ומשמעותם של שינויים אלה והשפעתם על חיובי הארנונה לגבי תחנות דלק בשנות המס השונות. הנתבעות דוחות את תביעת התובעות לגופה ומעלות שורה של טענות מקדמיות המצדיקות, לדעתן, דחיית העתירה כבר על הסף ללא צורך לדון לגופן של הטענות שהעלתה התובעת. 3. התיישנות: טוענת ב"כ הנתבעות כי יש לדחות את עתירת התובעות לגבי שנות המס 1993-1990 בשל התיישנות. התובענה שבפני הוגשה ביום 8.5.00 והיא כוללת עתירות לגבי שנות המס החל מ-1990/1 עד שנת 2000. ברור כי התביעות או העתירות לגבי שנות המס 1990/1 עד 1993 (כולל), התיישנו, שכן חיובי הארנונה לגבי שנים אלה נוצרו לפני למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התובענה. טוען ב"כ התובעות כי כיוון שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי בהקשר לחוקיותם או אי חוקיותם של תעריפי או צווי הארנונה בפרק זמן מסויים, אין להחיל על התובענה את דיני ההתיישנות, שכן בחינת חוקיות או אי חוקיות של צו הארנונה הוא מבחינת "מקרה חריג" לגביו קבעה הפסיקה שאין להחיל את דיני ההתיישנות. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת תוקפת, בתובענה זו, את חוקיות צווי הארנונה ועותרת לביטולם על מנת לזכות בהשבת הכספים ששילמה, ביתר, לטענתה, בשנים הנדונות. תובענה מעין זו, אף אם הסעד היחיד המבוקש בה הוא סעד הצהרתי, כפופה לדיני ההתיישנות ואין כל הצדקה לאפשר לתובעת לתבוע השבת כספים על אף שחלפה תקופת ההתיישנות. (ראה ע"א 5634/90 פינטו - האפוטרופוס לנכסי נפקדים פד"י מז (4) 846). תקופת ההתיישנות נמנית מיום היווצרות עילת התביעה ובמקרה שלפנינו יום היווצרות החיוב בארנונה. חיוב זה נוצר מדי שנה, סמוך לפני תחילת שנת המס או שנת הכספים. אין ספק כי ביום הגשת התובענה (8.5.00) חלפה תקופת ההתיישנות לגבי חיובי הארנונה לשנים 1993-1990/1. משכך, יש לדחות את עתירות התובעות לגבי חיוביה בארנונה בשנים הנ"ל מחמת התיישנותן. 4. בצו הארנונה לגבי שנת המס 1987/8 הוטל חיוב בארנונה על תחנות דלק כאשר אלה מוגדרות בצו כך: "תחנות דלק - לעניין ס"ק זה תחנת דלק הינה כל השטח עליו מצוי מבנה תחנת הדלק, כולל רציפי המשאבות, הסככות ומבני העזר המשרתים את התחנה, תחנות שרות לרכב, סיכה, רחיצה וכדומה, לכל מ"ר או חלק הימנו". בצווי הארנונה המאוחרים יותר הוכנסו מספר שינויים מילוליים בהגדרת תחנת דלק. בצו לשנת 1988/9 הוכנסה להגדרה התוספת: "לרבות קרקע תפוסה". בצו לשנת 1989/90 נרשמה התוספת: "לרבות הקרקע שיש עמה בניין". בשנת המס 1990/91 התווספה להגדרה: "קרקע המשמשת תחנת דלק". טוענת התובעת כי השינויים שהוכנסו לצווי הארנונה כוללים, לראשונה, את הקרקע והשטחים שמסביב לתחנה, אשר לא בנויים עליהם רציפי משאבות, סככות ומבני עזר אחרים כמוגדר בצו מ-1987/8. מכך מסיקה התובעת כי בטרם הכנסת "שינויים מילוליים" אלה, היינו על פי הגדרת תחנת דלק בצו הארנונה משנת 1987/8 אין השטחים הפתוחים של התחנה, עליהם לא מצויים מבני התחנה השונים כאמור בהגדרה, כלולים בהגדרה, או הסיווג, של תחנת דלק ועל כן אין לחייב אותם בארנונה, תחת הסיווג של תחנת דלק, אלא לכל היותר ניתן לחייב אותם תחת הסיווג "קרקע תפוסה" או "אדמת בניין" כמשמעם בסעיף 269 לפקודת העיריות. על פי תוכנם של השינויים הנ"ל ניתן, אמנם, לכלול את השטחים סביב התחנה בסיווג של תחנות דלק, אך אלה, כך ממשיכה התובעת וטוענת, הוספו לצווי הארנונה שלא כדין ועל כן אין הם חוקיים ובטלים. אין, איפוא, לחייב על פיהם את התובעת בתשלום ארנונה בכל התקופה שפורטה על ידה. אי החוקיות בה לוקים השינויים נעוצה בעובדה, כך לטענת התובעת, כי תקוני הצווים לא קיבלו את אישורם של השרים הנוגעים בדבר, בהיותם "שנויים מהותיים" הכפופים על פי החוק לאישור כזה. טוענות הנתבעות כי השינויים שהוכנסו בהגדרת הסיווג של "תחנת דלק" בצווי הארנונה בשנים הנ"ל אינם מהותיים ועל כן לא היו טעונים אישורי השרים הנוגעים בדבר. עוד טוענות הנתבעות כי כבר בצו הארנונה משנת 1987/8 נכללו השטחים הפתוחים שסביב המשאבות ומבני העזר בהגדרת תחנת דלק. כך ניתן להסיק מלשון הצו ועל פי זאת נהגו הן לחייב בתשלום הארנונה את מחזיקי תחנות הדלק. 5. במחלוקת פרשנית זו דעתי היא כדעת ב"כ הנתבעות. צווי הארנונה קובעים תעריפי ארנונה שונים לסוגי עסקים או מגורים שונים לפי סיווגם בצו עצמו. החליט מחוקק המשנה, היינו המשיבה 2, לקבוע שיעור מס ספציפי למחזיקי תחנות דלק ולשם כך סווג עסק זה בנפרד. בסווגו את תחנות הדלק בנפרד, ביקש מחוקק המשנה לקבוע שיעור ארנונה מיוחד לעסקים מסוג זה, בשונה מסוגי העסקים האחרים המנויים בצו. עם זאת, אין להבין או להסיק מלשון הצו (לשנת 1987/8) כי מחוקק המשנה ביקש לחייב את מחזיקי תחנות הדלק בשיעורי מס שונים לגבי יחידות או מרכיבים שונים המרכיבים יחדיו את מתחם תחנת הדלק. כך עולה, לדעתי, מתוכנה של הגדרת תחנת דלק אשר בצו הארנונה, הקובע במפורש כי העסק הקרוי "תחנת דלק" כולל את כל השטח עליו מצוי מבנה תחנת הדלק, לרבות מבנים או מתקנים שונים המפורטים בצו. טוען ב"כ התובעת כי בנקטו בלשון "מבנה תחנת הדלק", התכוון המחוקק לחייב בארנונה רק את הבניינים השונים המצויים בתחנת הדלק (כפי שאלה מוגדרים בפקודת העיריות) ולא לשטחים הפתוחים או הבלתי מקורים המצויים בתחנה. פרשנות מעין זו של ב"כ התובעת להגדרת תחנת דלק אינה עולה מלשון הצו משנת 1987/8 ואינה משקפת את כוונת מחוקק המשנה ותכליתו של צו הארנונה. לו ביקשה המשיבה 2 לקבוע שיעורי ארנונה שונים לגבי מרכיבי התחנה בנפרד, היינו לגבי מבנים ושטחים פתוחים, תעריפים שונים, היתה היא מציינת או קובעת זאת במפורש בצו או בהגדרת תחנת דלק. עובדה היא כי מחוקק המשנה מצא לנכון לקבוע שיעור מס אחיד לכל מתחם תחנת הדלק, בין אם מדובר בשטחי המבנים המקורים ובין אם מדובר בשטחים אחרים ועל כן נקט בלשון בה נקט. הוא פירט אמנם, בלשון "כולל", מתקנים שונים המצויים, בדרך כלל, בתוך מתחם תחנת הדלק, אך פירוט זה אינו מחריג, או מוציא מכלל מתקני או שטחי התחנה החייבים במס, מתקנים או מרכיבים אחרים שאינם מצויינים בהגדרה, שכן הרישא להגדרה מציינת במפורש כי תחת הסיווג של תחנת דלק כלול "כל השטח עליו מצוי מבנה התחנה" ומכאן שכל שטח התחנה חייב בארנונה תחת סיווג זה של תחנת דלק. הפרשנות של ב"כ התובע למונח "מבנה תחנת הדלק" לפיה התכוון המחוקק לחייב בארנונה מבנים מקורים בלבד, לרבות הסככות ורציפי התחנות המקורים ונסיונו לטעון כי רק "בניינים" מקורים כאלה חייבים בארנונה תחת הסיווג של תחנת דלק ואילו את השטחים האחרים בתחנה יש לחייב תחת הסיווג "קרקע תפוסה", אינם מקובלים עלי ואינם עולים, כאמור, בקנה אחד עם לשון ההגדרה אשר בצו הארנונה משנת 1987/8 ותכליתה. לא יעלה על הדעת כי המחוקק התכוון לקבוע שני שיעורי מס או שני סיווגים שונים (או יותר) לעסק אחד, רק משום שהוא כולל הן "בניינים" והן שטחים פנויים, אלא אם כן ציין זאת המחוקק במפורש ובלשון ברורה וחד משמעית בצו הארנונה. מעבר לחוסר ההגיון שבפרשנות זו של הגדרת תחנת דלק, הרי שאם תתקבל פרשנותו של ב"כ התובעת, יווצר מצב לפיו שטחים פתוחים, או בלתי מקורים, בהם ממוקמים רציפי התחנה ומשאבות הדלק (תחנות דלק כאלה קיימות) יחוייבו בארנונה תחת הסיווג של "קרקע תפוסה" ולא של "תחנת דלק" על אף העובדה כי רציפים אלה הם עיקרה ולב ליבה של תחנת דלק. זאת ועוד: חלק ממתקניה של תחנת דלק (כמו מיכלי דלק משאבות וכו'), ממוקמים מתחת לפני הקרקע בשטחים פתוחים, או בלתי מקורים. מתקנים אלה חיוניים לתפקודה של תחנת הדלק. היעלה על הדעת לפטור שטחים אלה מחיוב בתשלום ארנונה בסיווג של תחנת דלק, רק משום שאין הם "בניינים" מקורים בתוך התחנה. אין שום הצדקה לכך ולא כך עולה, כאמור, מלשון הצו. "פטור" כזה מתשלום ארנונה יעוות את כוונת מחוקק המשנה ואת תכלית הצו, לחייב בתשלומי ארנונה בשיעור אחיד את כל מתחם תחנת הדלק ואת מכלול מתקניו. 6. תשאל כמובן השאלה: אם כך, מה ראתה המשיבה 2 להכניס שינויים להגדרת תחנת דלק בצווי הארנונה בשנים שלאחר מכן? אין לדעת מה הניע אותה לכך. עם זאת, הסברי הנתבעות לפיהם השינויים והתוספות להגדרת תחנת דלק אינם מהותיים, נעשו לצורך "הבהרה ופישוט" בלבד ועל כן אינם טעונים אישורי השרים הנוגעים בדבר - הסברים אלה נראים לי. לא כל תיקון דבר חוק או תקנה, כשלעצמו, מצביע קיומו של "דין" אחר או שונה לפני התיקון או השינוי. (ראה ע.א. 182/82 קיבוץ חצור - פ.ש. רחובות, פד"י לט (2) 70 בעמ' 79). במקרה שלפנינו ועל פי השקפתי, התיקונים והשינויים שהוכנסו בהגדרת "תחנת דלק" בצווי הארנונה המאוחרים לצו משנת 1987/8, אין בהם כדי ללמד כי קודם לשינויים, היינו בשנת 1987/8, הדין היה שונה וכי השינויים שהוכנסו היו מהותיים ושינו את הדין ועל כן היו טעונים קבלת אישור השרים הנוגעים בדבר. כאמור, גם בשנת המס 1987/8 ניתן היה לחייב את כל שטחי תחנת הדלק (הן המקורים והן הפתוחים) בארנונה לפי הסיווג של תחנת דלק, כפי שנעשה בפועל ע"י הנתבעות אף לפני הכנסת השינויים והתוספות הנ"ל. 7. משכך הם פני הדברים, ולאור הפרשנות שיש ליתן לצווי הארנונה הנ"ל ולמשמעותם, כמפורט לעיל, אין מקום להענות לתביעת התובעת. משהגעתי לתוצאות ומסקנות אלה, מתייתר הצורך לדון בטענות המקדמיות האחרות שהעלתה ב"כ הנתבעות בסיכומיה. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אציין כי טענתה כי יש לדחות התובענה בשל השיהוי הרב שבהגשתה ע"י התובעת (מעבר להתיישנות לגבי חלק משנות המס), אינה טענת סרק וגם בה יש, לכאורה, ממש. עם זאת, וכאמור, משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי, אמנע מדיון והכרעה בסוגיה זו ובשאר הטענות המקדמיות שהועלו ע"י הנתבעות. תביעת התובעת נגד הנתבעות נדחית. התובעת תשלם לנתבעות את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.30,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. תחנת דלקארנונהדלק