ביטול עסקת רוכלות - הגנת הצרכן

בית המשפט ציין כי בשיטת שיווק (עסקת רוכלות) רחוב "ניצודים" הלקוחות ברחוב, בבית, או בכל מקום אחר. ההבדל המהותי הוא בכך, שבעוד שבשיטת השיווק המסורתית, הולך הלקוח אל בית העסק, בשיטת שיווק זו, הולך המשווק אל הלקוח - בביתו, ברחוב, או בכל מקום אחר. השיטה כשלעצמה אינה פסולה והיא ידועה בשם "רוכלות" כפי שמוגדר בפרק ג' סעיף 8 לחוק הגנת הצרכן - התשמ"א - 1981. יחד עם זאת, יש לזכור כי בעוד שבשיטה המסורתית מגיע הלקוח מוכן לביצוע עסקה, כאשר הוא מגדיר לעצמו מראש את צרכיו ואת נכונותו להשקיע ולהתחייב, הרי שבשיטה דנן, הלקוח מופתע ואינו מוכן, בעוד שהסוכן מוכן ומצויד היטב באביזרים וטכניקות השונות כדי לטוות את הקורים סביב הלקוח. לאור יתרון זה של הסוכן על פני הלקוח קבע החוק הוראות המאפשרות ביטול עסקה שכזו (סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן). להלן בנוסח המלא של סעיף 14: 14. עסקה ברוכלות  (א) בעסקה ברוכלות רשאי הצרכן לבטל את ההסכם - (1) במכר - מיום עשיית ההסכם עד ארבעה-עשר ימים מיום מסירת הנכס או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף קטן (ד), לפי המאוחר מביניהם; (2) בשירות, תוך ארבעה-עשר ימים מיום עשיית ההסכם או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף קטן (ד), לפי המאוחר, כמפורט להלן: בעסקה מתמשכת -בין אם הוחל במתן השירות ובין אם לאו, ובעסקה שאינה עסקה מתמשכת - אם טרם הוחל במתן השירות.. (ב) משבוטל הסכם לפי סעיף קטן (א)- (1) ישיב העוסק לצרכן את התמורה ששילם; לעניין ביטול לפי סעיף  קטן (א)(1) - הצרכן ישיב לעוסק את הנכס נושא העסקה בהעמדתו לרשות העוסק במקום שבו נמסר לצרכן, ולעניין ביטול עסקה מתמשכת לפי סעיף קטן (א)(2), אם הוחל במתן השירות- ישלם הצרכן את התמורה היחסית בעד השירות שניתן לו, וכן ישיב לעוסק טובין שקיבל לצורך מתן השירות, אם קיבל טובין כאמור; (2) התקין העוסק טובין בבית הצרכן לצורך מתן שירות לפי ההסכם, יהיה רשאי לגבות מהצרכן תשלום בשל הוצאות ההתקנה, בסכום שלא יעלה על 100 שקלים חדשים; השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע סוגי עסקאות שלגביהן יהיה עוסק רשאי לגבות סכומים אחרים בשל הוצאות ההתקנה ואת הסכומים שייגבו. (ב1) אין בהוראות סעיף קטן (ב) כדי לגרוע מזכותו של עוסק לתבוע את נזקיו, בשל כך שערך הנכס נושא העסקה פחת כתוצאה מהרעה משמעותית במצבו. (ג) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על עסקה בטובין פסידים. (ד) השר רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, פרטים שעוסק חייב למסור לצרכן. (ה) השר רשאי בצו, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, לקבוע כי הוראות סעיף זה יחולו גם על עסקאות אחרות הנעשות שלא במקום עסק קבוע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עסקת רוכלות:   שלושה תיקים אלה עניינם אותו העניין ולכן ניתן פסק הדין במשותף.   הרקע העובדתי הנו כלהלן: הנתבע 1 הקים חברה, היא הנתבעת 2, בה הוא היה בעל 100% של המניות. ככל שהבנתי מגרסת הנתבע, החברה, הנתבעת 2, התקשרה עם בתי עסק כדי לקדם את המכירות של אותם בתי עסק. השיווק נעשה על ידי סוכנים אשר "צדו" לקוחות ברחוב. התובעים בתיקים אלה הם לקוחות אשר "ניצודו" ברחוב. הלקוחות הפכו להיות "חברי מועדון" אשר היו זכאים להנחה באותם בתי עסק איתם עבד הנתבע. רשימת בתי העסק אשר שווקו על ידי הנתבע, אוגדו בחובת פרסומית אשר ניתנה לכל לקוח. בנוסף, נתנו הסוכנים, לכל לקוח חדש, דיסק במתנה. בתמורה חתמו הלקוחות על הוראת קבע בבנק ושילמו "דמי חברות" במועדון. על אף שהדברים לא הוגדרו כך, נראה כי בפי התובעים שתי טענות. האחת, כי שיטת שיווק זו היא פסולה וכי מדובר בהטעיה והולכת שולל. השניה, כי כל אחד מהם רומה באופן אישי בעת שהסוכן מטעם הנתבעים לא הבהיר לו את פירטי העיסקה ומשמעותה.   לטענה הראשונה, כי שיטת שווק זו פסולה - אני דוחה את הטענה. שוכנעתי על ידי הנתבע כי לא היתה כאן הולכת שולל. שוכנעתי כי הנתבעים אכן התקשרו עם בתי עסק ואלה הסכימו ליתן הנחות ל"חברי המועדון" של הנתבעים. עובדות אלה עולות גם מגירסת התובעים. כך בסעיף 1 לתביעה בתיק 1575/02 מציין התובע - "ובנוסף אקבל מתנות, פרסים וכרטיס לקבלת הנחות בחנויות רבות בארץ" בתיק 3194/02 העיד התובע בשם אשתו: "היא מקבלת הנחות חינם לכל מיני דברים היא קיבלה דיסק פלוס חוברת הנחות..." בתיק 1299/02 אישור התובע (עמוד 5 לפרוטוקול) "אני מאשר שקיבלתי חוברת כלשהי בעת העיסקה". איני רואה כל פגם בשיטת שיווק כגון זו. בשיטת שווק שכזו, "ניצודים" הלקוחות ברחוב, בבית, או בכל מקום אחר. ההבדל המהותי הוא בכך, שבעוד שבשיטת השיווק המסורתית, הולך הלקוח אל בית העסק, בשיטת שיווק זו, הולך המשווק אל הלקוח - בביתו, ברחוב, או בכל מקום אחר. השיטה כשלעצמה אינה פסולה והיא ידועה בשם "רוכלות" כפי שמוגדר בפרק ג' סעיף 8 לחוק הגנת הצרכן - התשמ"א - 1981. יחד עם זאת, יש לזכור כי בעוד שבשיטה המסורתית מגיע הלקוח מוכן לביצוע עסקה, כאשר הוא מגדיר לעצמו מראש את צרכיו ואת נכונותו להשקיע ולהתחייב, הרי שבשיטה דנן, הלקוח מופתע ואינו מוכן, בעוד שהסוכן מוכן ומצויד היטב באביזרים וטכניקות השונות כדי לטוות את הקורים סביב הלקוח. לאור יתרון זה של הסוכן על פני הלקוח קבע החוק הוראות המאפשרות ביטול עסקה שכזו (סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן). הנתבעים צרפו דוגמא למסמכי ההתקשרות, שם מצוין, בסעיף 9, האפשרות של הלקוח להשתחרר מן ההתחייבות שבעסקה. על פי סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן.   שיטת שווק שכזו היא לגיטימית, כל עוד נפרשות בפני הלקוח הפוטנציאלי כל העובדות הרלוונטיות לעיסקה. הנתבעים צרפו דוגמא של הסכם של הנתבעת 2 עם סוכניה. על פי הסכם זה מחויבים הסוכנים להסביר ללקוחות הפוטנציאליים את מהות העיסקה והזכויות והחובות הנובעים ממנה. (סעיף 3 ו' להסכם, צורף לכתב ההגנה בתיק 1299/02).   לאור כל האמור שוכנעתי בשניים - ראשית, שיטת שווק כגון זו היא לגיטימית וחוקית וכשלעצמה היא אינה פגומה. זאת בתנאי, כמו בכל עיסקה, שאין מרמה, חוסר תום לב וכדומה בעת ההתקשרות. שנית, החברה, הנתבעת 2, לא הוקמה לצורך מרמה או הונאה, אלא הוקמה ופעלה בתום לב מתוך כוונה ומטרה להוציא לחמה משיווק בדרך האמורה. אני דוחה את טענות התובעים לעניין זה.   לטענת התובעים כי רומו על ידי הסוכן של הנתבעים בעת ביצוע העיסקה - קיימת טענה אחת משותפת לכל התובעים. התובעים טוענים ודבר זה לא הוכחש, כי הם לא קיבלו עותק של המסמך עליו חתמו. האם יש בכך כדי להביא לביטול ההסכם? נראה לי כי התשובה לכך שלילית. כאשר צד חותם על הסכם זכאי הוא לקרוא את ההסכם על כל סעיפיו, בטרם הוא חותם עליו וזכאי הוא לדרוש לקבל עותק של ההסכם. הוא גם יכול לוותר על זכויותיו אלה מתוך שיקול דעת, פזיזות או היסח הדעת אולם כל אלה אין בהם כדי להביא לתוצאה של ביטול ההסכם. יחד עם זאת, בשווק מן הסוג הנדון ראוי כי המשווק יהיה זה אשר יזום השארת עותק החוזה בידי הלקוח, אולם בהעדר הוראה מפורשת לכך בדין, אין מקום ליצור בדיעבד חובה שכזו ולהטילה על הנתבעים דנן ולקבוע כי העיסקה בטלה בגלל שלא פעלו כך. דנן ולקבוע כי העיסקה בטלה בגלל שלא פעלו כך. לאור האמור אני קובעת כי, העובדה שסוכני הנתבעים לא השאירו עותק של המסמך עליו חתמו התובעים, בידי התובעים, אינה מביאה לביטולה של ההתקשרות.   בפי התובעים טענות נוספות לביטול ההתקשרות. אולם, לעניין טענות אלה נפרדות דרכי התובעים ויש מקום לדון בכל טענה בנפרד.     לתיק 3194/02 - על פי עדות בעלה של התובעת, הוסבר לה שהיא מצטרפת למועדון לקוחות והיא קיבלה דיסק במתנה וחוברת הנחות. טענתה היחידה של התובעת (מלבד הטענה שלא קיבלה עותק מן המסמך, טענה אשר נדחתה לעיל) היא בכך שלא הוסבר לה שההצטרפות למועדון הלקוחות כרוכה בתשלום. אני דוחה את טענת התובעת. ראשיתם, התובעת עצמה לא הגיעה לדיון וכך לא ניתן לברר ממקור ראשון, את טענותיה העובדתיות. שנית, לגופו של עניין, התובעת חתמה על מסמכים לאחר שהוסברה לה מהות העיסקה. מתקשה אני להאמין כי התובעת אכן האמינה וחשבה כי כל ההטבות ניתנות לה חינם אין כסף. לדברי בעלה, המסמך עליו היא חתמה הוסתר מעיניה, גם טענה זו מוזרה בעני, אם כך היו פני הדברים מדוע הסכימה לחתום על המסמך או מדוע לא דרשה לעיין בו בקפידה קודם לחתימה. לא ניתן להיכנס לניבכי נשמתה של התובעת ואין זה מתפקידו של בית המשפט. די לי בכך שהתובעת היתה בגירה וכי איש לא אילץ אותה לחתום על העיסקה. מהות העיסקה פורטה באוזניה ואינני מקבלת את טענתה, הבלתי סבירה, כאילו הבינה שמדובר בהטבות הניתנות בחינם.   לאור האמור, אני דוחה את התביעה בתיק 3194/02, התובעת תשלם לנתבע 1 סך של 200 ₪ הוצאות הליך זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.07.02 ועד ליום התשלום בפועל.     לעניין תיק 1575/02 - בתיק זה מודה התובע כי ידע כי חשבונו בבנק יחויב. התובע גם מודה שניתן לו דיסק וכן כרטיס הנחות והטבות בבתי עסק שונים. לטענתו, הוטעה לחשוב כי מדובר בתוכנית חיסכון דרך הבנק. התובע העיד כי הוא הבין שמדובר בתוכנית חיסכון. אם אכן כך הבין הכיצד לא שאל ולא בירר את פרטי התוכנית כגון, מועד קבלת הכסף, גובה הריבית וכדו', שאלות מהותיות להתקשרות בתוכנית חסכון. נראה כי, גם אם אקבל (בדוחק רב) את טענתו של התובע כי כך הבין, עדיין המסקנה ההכרחית היא כי התובע נהג בדרך רשלנית ביותר בעת שלא טרח לבדוק את פירטי "תוכנית החיסכון" וכך היה מגלה כי טעות בידו. יתר על כן, התובע עצמו העיד כי בדק את העיסקה רק בסוף השנה, קרי לאחר כ - 9 חודשים מיום העיסקה. אם אכן האמין התובע כי העיסקה היא עסקת חסכון, ואם אכן לא בדק את תנאי החיסכון בעת ביצוע העיסקה, הכיצד זה המתין עוד תשעה חודשים עד אשר טרח לבדוק במה הדברים אמורים. הרי שהתנהגותו של התובע גובלת ברשלנות רבתית, לאור טיעוניו שלו עצמו. מסקנתי בדבר רשלנותו הרבתית של התובע מערערת את גרסתו כולה וספק בעיני אם אכן חשב כי מדובר בתוכנית חסכון. אם אקבל את טענתו כי כך הבין, הרי שיש מקום להחיל את הוראת סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973. במקרה דנן, לא ניתן לטעון כי הנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת את הטעות שהרי התובע לא שאל כל שאלה ולא בירר כל פרט לענין זה. אשר על כן חלות הוראת סעיף 14 (ב) לחוק. ובנסיבות רשלנותו של התובע והמתנתו במשך 9 חודשים, איני רואה כל מקום לבטל את העיסקה.   לאור האמור, אני דוחה את תביעת התובע בתיק 1575/02 ומטילה עליו לשלם לנתבעים סך של 200 ₪ הוצאות ההליך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.02.02 ועד ליום התשלום בפועל.   לעניין תיק 1299/02 - התובע בתיק זה טוען כי הוא היה קטין בעת ביצוע העיסקה. על פי החוזה אשר צרפו הנתבעים לכתב ההגנה חל איסור על סוכני הנתבעת 2 להחתים קטין על מסמך כל שהוא וחלה עליהם חובה לזהות כל לקוח. מסמך זה מהווה הודאה של הנתבעים כי דינה של עיסקה זו להתבטל.   לאור האמור, אני מורה כי הנתבעים, ביחד ולחוד, יחזירו לתובע בתיק 1299/02, את הסכום אשר חוייב חשבונו. על פי כתב התביעה הסכום הוא 1,000 ₪. סכום זה יוחזר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.08.01 ועד ליום התשלום בפועל. אני דוחה את תביעת התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש. לעניין זה, ראוי לציין כי התובע נהייה בגיר תקופה קצרה ביותר לאחר ביצוע העיסקה כך שסוכני הנתבעים לא יכלו לדעת על פניו כי מדובר בקטין.   הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע בתיק 1299/02, סך של 200 ₪ הוצאות הליך זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.01.02 ועד ליום התשלום בפועל. צרכנותביטול עסקה (הגנת הצרכן)רוכלות