קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לרישום ילד במשרד הפנים: עתירה להורות למשיב לרשום את ילדיו של העותר, העותרים 2-3, במרשם האוכלוסין. מכתב תשובתו של המשיב עולה, כי הוגשו לו בעניין זה תצהירים ומסמכים של העותר וכן קוים לעותר שימוע ביום 18.12.02. במסמכים אלה נפלו, לטענת המשיב, סתירות ואף הוברר, על-פי הודאת העותר עצמו, כי בחלקם היו אלה תצהירים כוזבים. לאור כך סירב המשיב להיעתר לבקשה. בתצהיר שהגיש העותר למשרד הפנים בתמיכה לבקשתו לרישום ילדיו ביום 4.6.00, הוא הצהיר כי הוא ואשתו הנוכחית, סואעד, גרים אצל גרושתו, יוסרא, בביתה של האחרונה בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים "מאז 1998 ועד היום ובצורה ממושכת", וכי הם התגוררו שם גם בעת שנולד בנם, העותר 3, בסוף שנת 1999. העותר תמך את בקשתו גם בתצהיר שנעשה על ידי גרושתו, המאשר את העובדות הנזכרות בתצהירו. הוא המציא למשיב, בנוסף, חוזה שכירות על שם גרושתו לפיו זו מתגוררת בא-טור. ביום 9.10.02, בעקבות פניית המשיב, הגיש העותר תצהיר שני. הפעם הוא הצהיר כי התגורר אצל גרושתו בדירתה שבשכונת א-טור עד שנת 1999, ולאחר מכן עבר להתגורר בשכונת ג'אבל מוכבר בירושלים, שם הוא מתגורר עם היום. תצהיר זה (השני) סתר את גרסת העותר בתצהירו הראשון, לפיה הוא התגורר אצל גרושתו לפחות עד אמצע שנת 2000 (אז הוא עשה את תצהירו הראשון). לשם בירור הסתירות בין שני התצהירים נערך לעותר שימוע. באותו שימוע הודה העותר שהתצהיר שעשה ביום 4.6.00 הוא תצהיר כוזב וכי למעשה התגורר אצל גרושתו חודש ימים בלבד. העותר הודה שהתצהיר עליו חתמה גרושתו ביום 4.6.00, גם הוא תצהיר כוזב. לדבריו, גרושתו הציעה לו שתגיש תצהיר כוזב עבור תמורה כספית. עוד עלה מאותו שימוע, כי גרושתו של העותר לא התגוררה בשכונת א-טור אלא בכפר עקב, והיא הציעה לו כי תשכיר בית בא-טור, כך שחשבונות הדירה יהיו על שמה, מה שיתמוך בהצהרתה כי העותר מתגורר יחד איתה בא-טור. העותר אף הודה בשימוע, שגם התצהיר השני שהגיש ביום 9.10.02 היה תצהיר כוזב. בנסיבות אלה דרש המשיב מהעותר להגיש תצהיר נוסף, שיבהיר את הסתירות ואת הגרסה שהציג העותר בשימוע. בעקבות כך הגיש העותר ביום 21.12.02 תצהיר שלישי. בתצהיר זה טען העותר כי בסוף שנת 1997 הוא התגורר אצל גרושתו משך כחודש. במהלך שנת 1998 התגורר בכפר קוביבה וביקר את ילדיו אצל גרושתו בערך אחת לשבוע, והחל מיום 1.1.99 ועד מועד עשיית התצהיר (השלישי) הוא התגורר בשכונת ג'אבל מוכאבר בירושלים. כפי שטוען המשיב, גרסה זו של העותר סותרת את הגרסאות שהציג בתצהירו הראשון ובתצהירו השני, גרסאות שהן עצמן סותרות זו את זו. על רקע זה הגיע המשיב למסקנה, כי החלק הארי של המסמכים שהגיש העותר בתמיכה לבקשתו הנם כוזבים (התצהירים וחוזה השכירות של הגרושה בא-טור) ובמסמכים שלא הוכח שהם כוזבים, אין די כדי לבסס את הבקשה. לאור כך, הודיע המשיב לעותר ביום 6.1.03, כי דחה את בקשתו. ב"כ העותר אחז במהלך הדיון בגרסה לפיה העותר התגורר בג'אבל מוכאבר. לטענתו, גרסה זו נתמכת בחוזה השכירות שנעשה בין העותר לבין המשכיר (נספח ד' לעתירה) אשר נחתם גם על-ידי עו"ד, לפיו העותר שכר בית למגורים בשכונת ג'אבל מוכאבר החל מיום 1.1.99. עם זאת, ב"כ העותר לא ידע להשיב, מדוע נזקק העותר, אם אכן התגורר בג'אבל מוכאבר על-פי חוזה שכירות, להגשת תצהירים כוזבים מפיו ומפי גרושתו, בהם נטען כי התגורר במקום אחר. בתמיכה לגרסת העותר הצביע בא כוחו גם על הודעות בדבר תשלומי ארנונה וכן חשבונות מים וחשמל. אולם אלה הוצאו על שמו של אחר (לטענת ב"כ העותר - המשכיר), ולא על שם העותר, ועל כן אין בהם משום חיזוק ממשי לגרסתו. העותר צירף לעתירה גם תלושי משכורת (נספח ו' לעתירה) מבית החולים הדסה עין כרם. תלושים אלה מתייחסים לחודשים מרץ-אפריל 2003, אך צוין בהם שמועד תחילת עבודתו של העותר בבית החולים הדסה היה ב-11.8.96. גם תלושי שכר אלה אינם שוללים את האפשרות שהעותר עבד בתחומי ישראל אך התגורר יחד עם ילדיו באזור. גם העובדה שהעותר הוא תושב ישראל ובעל תעודת זהות ישראלית, אינה שוללת, בהכרח, את האפשרות שהוא מתגורר מחוץ לישראל. משהוכח שפניית העותר למשיב בוססה על תצהירים ומסמכים כוזבים, כאשר גם ב"כ העותר לא ידע להסביר מדוע נזקק העותר לכזבים אלה, אם הוא אכן התגורר בישראל, המשיב היה רשאי להחליט כפי שהחליט. בנסיבות אלה החלטת המשיב נופלת במתחם הסבירות ואין עילה שבית המשפט יתערב בשיקול דעתו. הטרידה אותי, עם זאת, העובדה שהמוסד לביטוח לאומי משלם לעותר קצבאות ילדים. אמנם, מקובל עלי שלאור הראיות הכוזבות שהמציא העותר למשיב, בעובדה זו לבדה אין כדי להצדיק קבלת העתירה. מה גם שהמשיב אינו קשור בהחלטת המוסד לביטוח לאומי, וקיימת אפשרות שהמוסד טעה או הוטעה בנושא זה. עם זאת, מדובר בגוף ממלכתי, שלאור חזקת תקינות המעשה המינהלי, יש להניח שלא יוציא את כספי המדינה לשווא וידרוש ויחקור בטרם יחליט על תשלום קצבאות. במהלך הדיון סרב ב"כ המשיב להצעתי לפנות למוסד לביטוח לאומי. בנסיבות המקרה אני עדיין סבור שטוב יעשה המשיב אם יפנה בעניין זה למוסד לביטוח לאומי ויברר את פשר תשלום קיצבאות הילדים. התוצאה היא שהעתירה נדחית. אני מחייב את העותרים לשלם למשיבי הוצאותיו בכלל זה שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪. קטיניםמשרד הפנים