הגדלת מזונות ילדים

קיים שוני בין תביעה להגדלה בה הנטל על התובע להצביע על קיומן של נסיבות חדשות ובין תביעה עצמאית המשחררת את התובע מנטל כזה. הסכם בין הורים אין בו אמנם כלשעצמו כדי לחסום דרכו של הקטין, התובע מזונותיו ממי שחייב בהם, אולם אם ההסכם אושר בבית המשפט בהליך שהוקדש אך לכך, אין לבטל את תוצאותיו של ההליך, אלא אם יש אינדיקציה כלשהי לכך, שבית המשפט המחוזי, שדן בעניין, לא נתן דעתו, עובר למתן אישורו להסכם, לשאלה שבפניו ולא בחן שאלת המזונות כדבעי (ע"א 413/85 רוט נ' רוט פ"ד מ' (1) 835). על בימ"ש להפעיל את הלכת רוט בכדי להחליט במקרה קונקרטי אם מדובר בתביעה ראשונית ועצמאית למזונות או תביעה להגדלת מזונות (רע"א 6308/98 תקדין עליון 98 (4) 95). כידוע פסק דין בנושא מזונות אינו סופי בכל מקרה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדלת מזונות ילדים: 1. מהותה של תביעת המזונות שהוגשה ע"י המשיבים נגד המבקש, עומדת ביסוד בקשה זו. המבקש והמשיבה היו נשואים זה לזו והתגרשו. לבני הזוג שני ילדים. המשיבה הגישה לבימ"ש לענייני משפחה תביעת מזונות ילדים, נגד המבקש. מהות התביעה הוגדרה כ"הגדלה". מספר חודשים לאחר מכן הודיעה ב"כ המשיבים כי ברצונה לתקן את התביעה באופן שתוגדר כ"תביעה עצמאית של הקטינים ולא תביעה להגדלה". ב"כ המבקש טענה שהתביעה במהותה הינה הגדלת מזונות ולא תביעה עצמאית. בימ"ש קמא בהחלטה מנומקת קיבל את עמדת המשיבים, לפיה מהות התביעה הינה עצמאית. על החלטה זו עותר המבקש להרשות לו לערער. 2. בין הצדדים התנהל הליך קודם של תביעה למזונות ילדים, בבימ"ש זה בפני כב' השופטת ר. אבידע. התביעה הוגשה בשנת 1995 (להלן: "התביעה בביהמ"ש המחוזי"). במסגרת ההליך הנ"ל, הוגשה בקשה למזונות זמניים. ביהמ"ש קבע, כי על המבקש לשלם 3,225 ₪ צמוד למדד מאי 1995. בהמשך הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה סכום המזונות יועמד ע"ס - 2,700 ₪. במסגרת הצגת ההסכם צויין בפרוטוקול: "לטענת האם הסכום שנותר בידיה אינו מספיק לגידולם והסכמתה לסכום של 2,700 ₪ היתה במסגרת פשרה בלבד ומבלי שיהיה בכך הסכמה שהסכום שנותר בידה יש בו כדי לכלכל את התובעים". בשנת 1996 התקיים דיון בנושא הגירושין בבית הדין הרבני האזורי באשדוד. הצדדים הגיעו להסכם גירושין. נקבע, כי מזונות הקטינים ישולמו עפ"י הסכומים שנקבעו בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. כן נקבע כי אחרי שאחד מהילדים יסיים את המעון, יעמוד סכום המזונות ע"ס - 2,200 ₪. נרשם בהסכם כי: "הצדדים מצהירים כי סכום המזונות שבהסכם זה נקבע לאחר ששקלו את צרכי הילדים וטובתם ומשקף את יכולתם של שני ההורים". הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין. בפסק הדין כתוב, כי "גובה המזונות נשקל היטב על ידי הרכב בית הדין בהתאם לנתונים של הצדדים ובהתחשבות בטובת הילדים" המבקש הגיש כתב ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הוא טען כי ההליך בבית הדין האזורי היה מואץ ומזורז. בית הדין הרבני הגדול דחה טענות אלו ואישר את ההסכם הנ"ל. 3. לטענת המבקש טעה בימ"ש קמא שכן העניין נידון במספר ערכאות וחזקה שכל ערכאה שקלה את טובת הקטינים. יש לבחון האם האינטרסים של הקטינים נשקלו. בנושא זה ציין ב"כ המבקש את התפתחות הפסיקה מהמבחן הפרוצדורלי למבחן המהותי. ב"כ המשיבה מצדדת בפסק דינו של בימ"ש קמא. 4. בעניין רוט נקבעה המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לנושא דנא. כדברי הנשיא שמגר: "הסכם בין הורים אין בו אמנם כלשעצמו כדי לחסום דרכו של הקטין, התובע מזונותיו ממי שחייב בהם, אולם אם ההסכם אושר בבית המשפט בהליך שהוקדש אך לכך, אין לבטל את תוצאותיו של ההליך, אלא אם יש אינדיקציה כלשהי לכך, שבית המשפט המחוזי, שדן בעניין, לא נתן דעתו, עובר למתן אישורו להסכם, לשאלה שבפניו ולא בחן שאלת המזונות כדבעי" (ע"א 413/85 רוט נ' רוט פ"ד מ' (1) 835). בעניין פלדמן חזר כב' הנשיא ברק על האמור. נקבע, כי על בימ"ש להפעיל את הלכת רוט בכדי להחליט במקרה קונקרטי אם מדובר בתביעה ראשונית ועצמאית למזונות או תביעה להגדלת מזונות (רע"א 6308/98 תקדין עליון 98 (4) 95). כידוע פסק דין בנושא מזונות אינו סופי בכל מקרה. ברם, קיים שוני בין תביעה להגדלה בה הנטל על התובע להצביע על קיומן של נסיבות חדשות ובין תביעה עצמאית המשחררת את התובע מנטל כזה. המבחן הינו מהותי ולא פרוצדורלי. השאלה אינה אם נקבע מימצא ע"י בימ"ש אחר, אלא האם הוא דן בסוגייה לגופה. עצם קיומו של הליך בו נדרש בימ"ש לקבוע עמדה בדבר שינוי המזונות, מקים חזקה שהנושא נידון לגופו ושיהא מקום להגדיל את שיעור המזונות רק בהתקיים נסיבות חדשות. ומן הכלל אל הפרט. 5. בענייננו יש להבחין בין ההליך שהתנהל בבית המשפט מחוזי לבין ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני. באשר לראשון סבורני שקיימת אינדיקציה לכך שבית משפט המחוזי לא נתן את דעתו, או ליתר דיוק את מלוא דעתו, לתוצאה הסופית. מסקנה זו נובעת משילוב של מספר עובדות. ביהמ"ש המחוזי דן בסוגיית המזונות הזמניים. הסכם בין הצדדים שנערך בסמוך לכך קבע שיעור מזונות בסכום הקטן מסכום המזונות הזמניים ב-500 ₪. עניין זה כשלעצמו אינו מכריע. ברם, ישנו נתון נוסף. בהסכם הצדדים נרשמה הסתייגותה של המשיבה משיעור המזונות. נאמר בצורה מפורשת כי הסכום אינו מספיק בכדי לכסות את צרכי הקטינים. הווה אומר כי ההסכם כולל את עמדת המשיבה שהסכום לוקה בחסר, הגם שהביעה נכונות להסתפק בו. הסכם כזה חובק בתוכו עמדה של אחד מהצדדים, לפיה צורכי הילדים לא נבחנו כדבעי. המבקש היה יכול לעמוד על כך שאימרה כזו לא תהייה חלק מההסכם, שכן ההסכם זקוק גם להסכמתו. כך או כך ההסכם כולל בתוכו מעין הערת אזהרה. במצב זה שתיקתו של בימ"ש אינה מספקת. אם סבור הוא שההסכם עונה על דרישות הקטינים כי אז הציפייה שהדבר יאמר מפורשות. משלא נעשה כן, יש בכך משום אינדיקציה שבית משפט לא אישר את ההסכם לגופו, תוך בחינתו באופן מלא וממצה, עובר למתן האישור. הנה כי כן, היה על ביהמ"ש, אם אכן היה סבור כך, לקבוע בצורה עצמאית ומפורשת, כי לאחר שבחן את נסיבות המקרה הוא סבור שהשיעור שהוסכם מקובל עליו. משלא עשה כן, הרי שיש בכך אינדיקציה לאי בחינת שאלת המזונות לגופה באופן מלא. בניגוד למצב הרגיל שתיקתו של ביהמ"ש אינה מספקת. אין בכך ביקורת על מלאכתו של ביהמ"ש המחוזי. הנסיון המשפטי מלמד, כי יש וצדדים מגיעים להסדר שראוי לכבד אותו גם בנושאים אלו ואין צורך לכפות על הצדדים בדיקה עצמאית גופא. קיים מנגנון בקרה אך בצורה מוגבלת. אם כן, עולה שמבדיקת ההליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי ניתן לקבוע שיש לסווג את מהות התביעה כעצמאית ולא כהגדלה. 6. עתה יש לבחון את ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני האזורי באשדוד. במבט ראשון הליך זה הינו מועמד פחות ראוי מההליך בבית המשפט המחוזי להוות מותב שיפוטי אשר בדק לגופו, באופן עצמאי ובצורה ממצה את הסכמת הצדדים. הרי נושא התביעה בבית הדין הרבני היה גירושין. שיעור המזונות נקבע בהמשך לקביעת בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, קיים נתון שלדעתי אין להתעלם ממנו ובכוחו להכריע את הכף בבקשה. כפי שצוין כתוב בפסק דינו של בית הדין האזורי באשדוד ש"גובה המזונות נשקל היטב על ידי הרכב ביה"ד, בהתאם לנתונים של הצדדים ובהתחשבות טובת הילדים". לא רק העדר אינדיקציה שלילית, אלא קיומה של אינדיקציה חיובית, לפיה בית הדין שקל את טובת הילדים לגופה בנושא שיעור מזונותיהם. זאת ועוד, כפי שציינה בא כוח המבקש מרשה הסתייג מההליך בבית הדין. כך השיב בית הדין "בית הדין הקדיש בקירוב כשלוש שעות את זמנו לצדדים ובמשא ומתן מייגע על כל פרט קטן כגדול הוקדש זמן רב בין מצד הצדדים ובין מצד בית הדין". עולה כי בית הדין בחן את העניין, נתן את דעתו וסבר כי הסכום משקף את טובת הילדים. לנוכח זאת מתבקשת המסקנה, כי התביעה אינה עצמאית. אם רצונה של המשיבה לפנות בשם ילדיה לבית המשפט מהות תביעתה הינה הגדלת המזונות. כשם שאין סווג מהות התביעה כהגדלה, משמעותו שדין התביעה להדחות, כך אין סווג מהות התביעה כעצמאית משמעותו שדין התביעה להתקבל באופן שיקבע שיעור מזונות שונה. ואולם, וכפי שצויין, הנטל על המשיבים שונה בכל אחד מהמקרים. מכאן חשיבות העניין. לסיכום, מקבל אני את מסקנת בית משפט קמא בניתוח ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, אך דעתי חלוקה עמו, בדבר ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני. 7. לאחר עיון בתגובת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא בטלה. מהות התביעה שהוגשה תוגדר כתביעה להגדלת מזונות ילדים. לאור נימוקי על רקע טענות הצדדים, אין צו להוצאות.קטיניםמזונות ילדיםהגדלת מזונותמזונות