בית המשפט דן בשאלה האם משיכת הכספים הייתה בהתאם לרצון המנוח לתת את הכספים במתנה לנתבעות עוד בחייו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת קבלת כספים במתנה מאדם לפני פטירתו: 1. המנוחה והמנוח היו נשואים זה לזה. גיטל הלכה לעולמה ביום 24.5.95, אפרים הלך לעולמו ביום 31.8.96 (להלן: "המנוחה" ו"המנוח"). למנוחה, היו אלו נישואים שניים ולה שתי בנות מנישואיה הראשונים, אותן גידלו היא והמנוח ביחד. הנתבעות בתיק זה, הן בנותיה. למנוח לא היו ילדים, התובעת היא בת אחיו של המנוח ושארת בשרו היחידה. 2. המנוח הותיר אחריו צוואה ובה הוריש את כל ממונו לתובעת (את דירת המגורים העבירו הוא והמנוחה בחייהם לבנותיה). התנגדות לקיום הצוואה נדחתה בפסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי בתיק עז' 1116/97 ביום 21.8.97 (להלן: "פסק הדין"). 3. בחודש יוני 1993 עבר המנוח להתגורר בבית האבות "בית באייר" ושם התגורר עד פטירתו. ימים ספורים לאחר מות המנוחה, נתן ייפוי כוח לתובעת לנהל את כל ענייניו הכספיים. למנוח ולמנוחה היו 4 תכניות חסכון. לטענת התובעת, בשלהי 94 משכו הנתבעות מהחשבון המשותף שלוש תכניות חסכון על סך כולל של 167,000 ₪ (ב-22.8.94 נמשך סך של 50,000 ₪, ב-28.11.94 נמשך סך של 77,000 ₪, וביום 28.12.94 נמשך סך של 40,000 ₪), והעבירו את הכסף לחשבון משותף אשר פתחו להן ולאמן בבנק הבינלאומי הראשון סניף קרית משה. לאחר פטירת המנוחה נטלו את הכספים לעצמן. התובעת טוענת שמחצית הכספים שייכים היו למנוח, והואיל והיא היורשת היחידה שלו, על הנתבעות להשיב לה מחצית מסכום החסכון - 83,500 ₪. הנתבעות מודות שמשכו את הכספים, אך טוענות שהמנוח נתן להם את הכספים במתנה. הנתבעות הגישו בנוסף תביעה בת.א. 9303/99, אשר אוחדה עם תביעה זו ובה טענו שהתובעת משכה את תכנית החסכון הנוספת בסכום של 25,216 ₪ וסכום נוסף של 7,122 ₪, ועליה להשיב להן רבע מסכום זה. 4. השאלות שבמחלוקת בין הצדדים הן אלו: 4.1 האם הקביעות שבפסק הדין יוצרות השתק פלוגתא. 4.2 האם משיכת הכספים היתה בהתאם לרצון המנוח לתת את הכספים במתנה לנתבעות עוד בחייו. 4.3 זכאות הנתבעות לקבלת הסכומים בתביעה שכנגד. 5. השתק פלוגתא התביעה בבית המשפט המחוזי, נשוא פסק הדין, הייתה תביעה לקיום צוואת המנוח ונימוקי ההתנגדות היו אי כשירות של המנוח, השפעה בלתי הוגנת על המנוח, וקיום פגמים בצוואה. בפסק הדין נדחו כל טענות ההתנגדות, וניתן צו לקיום הצוואה. פסק הדין התייחס גם למערכת היחסים בין המנוח לתובעת ולנתבעות, ועל רקע אותה מערכת יחסים בחן בית המשפט את סבירות הצוואה ששינתה צוואה קודמת (משנת 1974), אשר בה הורישו המנוח והמנוחה את כל רכושם, כולל הכספים (נשוא תיקים אלו) לנתבעות, ובית המשפט לא מצא חוסר סבירות בהתנהלות המנוח בכל הנוגע לתובעת. קביעות אלו של בית המשפט שומטות את טענות ההגנה של הנתבעות, והתובעת מבקשת להסתמך עליהן וטוענת, שפסק הדין יצר השתק פלוגתא. התלבטתי בשאלה זו, ואולם, לאור קביעתי כפי שתובהר להלן, אין הכרח שאכריע בה. התלבטותי נובעת מהעובדה ששאלת מערכת היחסים בין הצדדים עלתה אומנם גם על ידי הנתבעות, ואולם טענה זו לא היתה בסיס לתביעתן לביטול הצוואה. מנגד, במהלך העדויות נשאלו העדים לגבי מערכת היחסים, וכאמור בית המשפט בפסק הדין דן בהרחבה במערכת היחסים בין הצדדים, וקבע קביעות פוזיטיביות שהיוו רקע לדיון בפגמים שנטען שנפלו בצוואה, ושנדחו, כאמור, בפסק הדין. נראה לי שקביעות בית המשפט בפסק הדין לא היו חיוניות לצורך פסק הדין, ולפיכך, למרות הקביעות הפוזיטיביות, אין מקום לקבוע שבין הצדדים השתק פלוגתא (ראה עוד: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 141). 6. האם הכספים ניתנו כמתנה בחיים? כאמור, טוענות הנתבעות שהמנוח נתן להם את הכספים בחייו במתנה. ב"כ התובעת טוענת שגירסת המתנה, היא אחת מבין שלל גירסאות שמעלות הנתבעות חדשות לבקרים, מה שכמובן שומט נכונות הטענה. לטענתו, גירסה ראשונה של הנתבעות היתה, שהמנוח והמנוחה חילקו את הכספים ביניהם, והסכום של 167,000 ₪ שהועבר לחשבון בבנק הבינלאומי, היה חלקה של המנוחה. גירסה שניה היתה שהיתה זו מתנה, וגירסה שלישית שהכספים הועברו לחשבון אחר, על מנת להסתיר ממשרד הבריאות שלמנוח ולמנוחה כספים, וזאת כדי שלא יצטרכו לשלם דמי אשפוז גבוהים עבור המנוחה שהתעניינה אף היא להיכנס לבית אבות. המנוח עבר להתגורר בבית אבות ביוני 93, ומעדות מר לפידות, בעלה של נתבעת 1, עלה שהמנוח כעס על כך ששילם סכום גבוה לבית האבות, בעוד אחרים שילמו סכומים נמוכים בהרבה ושבועים לאחר כניסתו לבית האבות, הוא והמנוחה העבירו את דירת מגוריהם לבעלות הנתבעות ללא תמורה, ובהמשך, הועבר סכום הכסף לחשבון החסכון המשותף שפתחו המנוחה ובנותיה. כאמור, לאחר מכן הכסף נמשך מהחשבון המשותף והועבר לחשבון החדש על ידי המנוחה, והמחלוקת היא, האם נעשה הדבר בהסכמת המנוח. התובעת טוענת שהדבר נעשה שלא בהסכמת המנוח והיא העידה לעניין זה: "זה לא היה בידיעתו בכלל, אמרנו לו אין כסף בחשבון והוא אמר לא יתכן. ש. הדוד היה בדעה צלולה והוא רצה שיחזירו לו את הכסף ת. נכון. ש. מתי נודע לדוד שגנבו לו את הכסף, זה בשנת 95, האם זה נכון ת. נכון, הוא היה המום שאין כסף בחשבון, הוא לא האמין. ש. האם הוא הגיש תביעה להחזיר את הכסף? ת. כן. נשלחו לבנות מכתבים, יותר מפעם אחת הוא הגיש". (עמ' 30 לפרוטוקול). עדותה הייתה מהיימנה עלי, היא אמנם טעתה בעניינים אחרים כמו שם עורך הדין שטיפל בדבר, אך אין בכך לפגום בעדותה כולה ומסתבר שאכן, נשלחו בשם המנוח מכתבים לנתבעות. ב-21 באפריל 96 פונה עו"ד ליפשיץ במכתב לנתבעות, ובו הוא כותב בין היתר: "כל הכספים הללו הינם כספים השייכים למרשי ולאשתו המנוחה. מרשי מעולם לא נתן לכן רשות להשתמש בכספו, וכל מה שנעשה נכנס לגדר גזילה וגניבה". בהמשך היתה חלופת מכתבים בענין, ועו"ד ליפשיץ שב ודרש בשם המנוח, את חלקו בכספים. בתשובה לפניית עו"ד ליפשיץ, שלח עו"ד ציגלר מכתב תשובה בשם הנתבעות, ובו הוא טוען שהכספים הועברו לאחר שבני הזוג עשו ביניהם חלוקת כספים. דומה שאין חולק שתשובה זו איננה נכונה ולא נעשתה כל חלוקה, מכל מקום, חלקו של המנוח אינו קיים, הנתבעת 1 נשאלה על מכתב תשובה זו של עו"ד ציגלר, אך לא השיבה תשובה עניינית (עמ' 41-42 לפרוטוקול). גרסתה של הנתבעת 1 בתצהיר היתה שההורים חששו שאם האם תזדקק לאשפוז, יהיה עליהם לשלם סכומים גבוהים, ולכן החליטו לתת את רוב רכושם בחייהם לבנות, ועוד לפני שהיה צורך לאשפז את האם (ס' 8-9 לתצהיר). דע עקא, שבעדותה בבית המשפט המחוזי אישרה שלא שמעה מהמנוח דבר לגבי עניין זה, היא שמעה על כך מאמה (וראו גם עדותה בעמ' 42 לפרוטוקול). בעדותה בהליך זה וגם בבית המשפט המחוזי טענה שהכסף ניתן כמתנה, יחד עם זאת, לדבריה, האמא רצתה שגם היא תהיה שותפה בחשבון, ולכן החשבון שלשם הועברו הכספים נפתח גם על שם האם (עמ' 17 לעדות בבית המשפט המחוזי, ת/2), היא גם העידה שלא נקבע מועד מתי תינתן המתנה (עמ' 38 לפרוטוקול). מעדותה לא ברור מה טיבה של אותה פעולה של העברת הכספים לחשבון החדש שגם המנוחה שותפה בו, אך המנוח לא. אם מדובר היה במתנה, ניתן היה לצפות שהכסף יועבר לנתבעות - ואם לא נעשה כך, אין מדובר במתנה, ואם מדובר היה בהעלמת כספים לצורך הונאת משרד הבריאות - גם אז לא ברור מדוע האם היתה שותפה בחשבון, ועדות מר לפידות לענין זה: "בזמן שעשו את ההעברה, היו רגעים של עצב וסוף הדרך, את הדירה כבר הוצאנו, הכסף הולך יש רגע של עצבות שאתה מסתכל על הבן אדם ומרחם עליו, ואני נשבע לך שאמרתי לבנות תשאירו את שם האמא בחשבון" (עמ' 46 לפרוטוקול), מקובלת עלי, אך אין בה להסביר מדוע היה צורך בכל הפעולה של העברת הכספים לחשבון חדש, אם האם נותרה שותפה בו. מר לפידות הצהיר גם שבני הזוג העלו רעיון לתת את הכסף במתנה לבנות, והוא הציע להם להעביר לבנות שלוש תכניות חסכון מתוך הארבעה, ולדבריו כך נעשה. אלא שבפועל, כאמור, המנוחה הייתה שותפה בחשבון החדש שפתחו - משמע לא שעו לעצתו. מעבר לכך, ולדעתי לענין זה חשיבות מרבית, אם כך היו פני דברים, היינו היה ברור לנתבעות שהכספים ניתנו להם במתנה על דעת המנוח, ניתן היה לצפות שהנתבעות היו נזעקות להעמיד את המנוח על הטעות מיד עם קבלת המכתב מעו"ד ליפשיץ. בעדותה בפני לא העידה הנתבעת דבר בהקשר לכך. מעדותה בבית המשפט המחוזי עלה שהם הלכו לבית האבות וראו שמצבו המנטלי אינו טוב כפי שהיה שנתיים קודם לכך (בעת שהעביר את הדירה על שמם ואז היה צלול), ומשום כך, ככל הנראה, לא עשו דבר, עדות זו אינה מספקת, אם מצבו היה כה ירוד, ניתן היה לצפות שהם יעלו את הטענה במכתב התשובה, ויבקשו להעמיד אותו לבדיקה רפואית, אך אף אחד מאלו לא נעשה. ככל הנראה, מצבו לא היה גרוע, בודאי לא ברמה שלא היה מודע למעשיו, מפסק הדין, עלה שב- 23.2.95 (יום לפני פטירת המנוחה), רשם ד"ר בורנשטיין: ”מר שטרנברג החוסה במחלקה הסיעודית אצלנו הוא במצב של שפיות והבנה, ומתוך מצב זה ובפני חתם על הצהרת פרטים האישיים של אשתו המנוחה עבור בית החולים שערי צדק, ועל הרשאה לפעולה בחשבונו בבנק לאומי לבתו הגב' יהודית X ת.ז. X ” אין ראיה שכאשר עו"ד ליפשיץ כתב את המכתב הנ"ל, מצבו המנטלי היה שונה מהמצב בעת שנבדק על ידי ד"ר בורנשטיין. לא למותר להעיר שהנתבעת 2 בחרה שלא להעיד כלל, וחסרונה של עדות זו פועל לרעת הנתבעות. סיכומם של דברים, אין בפני ראיה שהכספים הוצאו מהחשבון המשותף בידיעת המנוח ברצונו ובהסכמתו, המכתב שלא נענה בדרך שניתן היה לצפות שייענה והעובדה שהנתבעות לא נקטו בפעולות ממשיות עם קבלת המכתב וכשהמנוח עודנו בחיים, אינו תומך בגירסאות הנתבעות על העברת הכספים אליהן במתנה, ואם כך זכאית התובעת למחצית הכספים בסך כולל של 83,500 ₪. 7. התביעה שכנגד אין חולק שתכנית החסכון הרביעית ועוד סכום מסוים נמשכו על ידי התובעת, ב"כ התובעת טען בסיכומיו, שהנתבעות לא הוכיחו את התביעה שכנגד, אך ההבנה העולה מפרוטוקול הדיון שנתקיים היום, מבהירה את שטעון היה הבהרה ולפיכך יש לקבל את התביעה שכנגד. 8. מכל הנאמר לעיל, התוצאה היא שעל הנתבעות להשיב לתובעת את הסך של 83,500 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שנמשכו תוכניות החסכון לפי הפירוט דלעיל, ובקיזוז הסך של 6,304 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.10.95 וסכום של 1,780 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.02.95. הנתבעות יישאו גם בהוצאות התובעת ובנוסף בשכ"ט ב"כ בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. מתנה