החלטת ועדה מחוזית על סגירת תיק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטת ועדה מחוזית על סגירת תיק: עתירה מנהלית המכוונת כנגד שתי החלטות של המשיבה 1 ("הוועדה המחוזית"): האחת מיום 16.7.08, שלפיה יש "לסגור את התיק", והאחרת מיום 24.8.08, שלפיה לא תובא התכנית שהגיש העותר לבחינה נוספת בפני המועצה הארצית לתכנון ובנייה. לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר שמיעת טענות הצדדים, החלטתי לדחות את העתירה. עניינה של העתירה הוא תכנית מתאר מס' ענ/565 ("התכנית") שיזם העותר, ושמטרתה היא שינוי ייעוד קרקע משימוש חקלאי לשימוש מסחרי במקרקעין הידועים כחלקה 17 בגוש 20312 ביישוב אום אל-פחם ("המקרקעין"). ביום 30.1.02 החליטה הוועדה המחוזית על הפקדת התכנית בכפוף להתמלאות מספר תנאים, אשר מהם רלוונטיים לענייננו התנאים הקובעים כי "יוגש נספח תנועה מחייב הכולל נספח תחבורה ונספח חניה. הנספח יציג שני שלבים: שלב לפני ביצוע הגשר על דרך מספר 65 ושלב אחרי ביצוע הגשר" (תנאי מס' 8) וכן כי "יתקבל אישור משרד התחבורה" (תנאי מס' 10). אישור משרד התחבורה כנדרש בהחלטה (בכפוף לתנאים) ניתן ביום 14.5.06 (נספח 3 לעתירה), ואילו התנאי הדורש הגשת נספח תנועה לא התמלא. אין מחלוקת בין הצדדים, והלכה למעשה זוהי גם אחת מן הטענות העומדות ביסוד העתירה, שבשנת 2006 או בסמוך לכך החלה המשיבה 2 ("חברת הדרכים") בתכנון של הפרדות מפלסיות לאורך כביש 65, ובקשר לכך טוען העותר כי עד למועד הגשת העתירה, היינו שנת 2008, טרם גובש תכנון סופי של הפרדות מפלסיות אלה. על רקע פעילותה התכנונית של חברת הדרכים קיבלה הוועדה המחוזית את החלטתה הראשונה מהשתיים שכלפיהן מכוונת העתירה. בהחלטה זו נקבע כי בשל כך שהעותר לא עמד בתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 30.1.02 (ובהחלטות נוספות שניתנו מאז ואשר הדיון בהן אינו דרוש להכרעה בעתירה) "אין הועדה מוצאת לנכון להוסיף ולהאריך את קידום התכנית ועל כן מחליטה לסגור את התיק; לאחר סיום תכנון מפרידון אום אל פחם, רשאים יזמי התכנית להגיש תכנית חדשה, מתואמת מול החברה הלאומית לדרכים ומשרד התחבורה העונה על כל דרישות הועדה המחוזית" (ההדגשה במקור, א"ק). ביום 24.8.08 דחה יו"ר הוועדה המחוזית את בקשת העותר להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה. החלטה זו היא ההחלטה השנייה שכנגדה מכוונת העתירה. להשלמת תיאור הרקע יצוין כי מלכתחילה הוגשה העתירה רק נגד הוועדה המחוזית, ולאור טענותיה של זו שלפיהן נדרש צירופה של חברת הדרכים כמשיבה נוספת תוקנה העתירה, כתב העתירה המתוקן הוגש ביום 8.6.09, ותשובת חברת הדרכים הוגשה ביום 3.12.09. מאותה עת חלפו כשנתיים שבמהלכן שב העותר וביקש מעת לעת דחיות של הדיונים בנימוק, הלגיטימי כשלעצמו, שמתקיים שיג ושיח בינו לבין חברת הדרכים בניסיון להגיע לידי הסכמה אשר לדעתו תאפשר את קידום התכנית. זמן נוסף חלף בשל בקשות דחייה מנימוקים כאלה ואחרים, כשבתקופה זו גם הוחלף ייצוגו של העותר, ובסופו של דבר הגיעה העתירה לדיון מקדמי רק בחודש דצמבר 2011. באותו דיון עמד בא כוחו של העותר על כך כי על אף טענות הוועדה המחוזית, שעיקרן היה שבשל שינוי העיתים והנסיבות אבד למעשה הכלח על העתירה וניטל עוקצה, יש לדון בעתירה ולשמוע את טענות העותר. למטרה זו נקבע דיון ביום 30.4.12 שבמהלכו נשמעו טענות באי כוח הצדדים, ולאחר ששקלתי אותן ושבתי ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל דעה שיש לדחות את העתירה. כאמור, העתירה מתייחסת לשתי החלטות שאחת מהן, ההחלטה המאוחרת, היא הסירוב להרשות לעותר לערער על ההחלטה המוקדמת בפני המועצה הארצית לתכנון ובנייה. עניין זה נכלל בכתב העתירה המקורי, אולם כבר בכתב העתירה המתוקן שהוגש בשנת 2009 ציין העותר (בסעיף 13 של כתב העתירה) כי עיריית אום אל-פחם הגישה למועצה הארצית ערר על ההחלטה האמורה, וזאת בהתאם לזכותה על פי סעיף 110 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ("החוק"). בין אם משום כך ובין אם מסיבה אחרת, עניין הסירוב להרשות לעותר לערער על ההחלטה המאוחרת לא קיבל ביטוי בטענותיו של העותר שהועלו בגדר עיקרי הטיעון שהוא הגיש ובגדר טענותיו בעת הדיון, ומשכך מתייתר הצורך להידרש לחלק זה של העתירה. נותר, אפוא, עניין ההחלטה המוקדמת, היינו זו שניתנה ביום 16.7.08 ועניינה הוא "סגירת התיק", שמשמעותה היא שלא ניתן עוד להמשיך ולדון בתכנית, קל וחומר לאשרה להפקדה. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 86 לחוק המורה כדלקמן: "(א) לפני שמוסד התכנון יפקיד תכנית רשאי הוא לדרוש ממגיש התכנית שיכניס בה שינויים או שימלא תנאים, הכל כפי שיורה מוסד התכנון. (ב) החליט מוסד התכנון להפקיד תכנית בתנאי שיוכנסו בה שינויים או ימולאו תנאים, והשינויים לא הוכנסו או שהתנאים לא מולאו, בתוך ששה חודשים מהמועד שנמסרה למגיש התכנית הודעה על החלטת מוסד התכנון, רשאי מוסד התכנון, בתוך שלושים ימים מתום ששת החודשים האמורים, להחליט לבצע את הדרוש להפקדת התכנית במקומו ועל חשבונו של מגיש התכנית. (ג) ביצוע השינויים או מילוי התנאים לפי סעיף קטן (ב) על ידי מוסד התכנון ייעשה בתוך שלושים ימים מיום קבלת ההחלטה על ידי מוסד התכנון. (ד) לא החליט מוסד התכנון לבצע את הדרוש להפקדת התכנית כאמור בסעיף קטן (ב) יראו את החלטת מוסד התכנון על ההפקדה, בתום 30 הימים האמורים בסעיף קטן (ב), כבטלה. (ה) יושב ראש מוסד התכנון רשאי להאריך כל אחד מהמועדים הקבועים בסעיף זה, אם ראה כי יש הצדקה לכך". החלטת הוועדה המחוזית, שעניינה "סגירת התיק" בשל כך שהעותר לא מילא את תנאי מס' 8 שנקבע בהחלטה מיום 30.1.02 (נספח התחבורה), ניתנה אפוא בהתאם לסמכות הנתונה לוועדה המחוזית מכוח סעיף 86 (ד) לחוק. העותר אינו טוען כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות אלא שהיא לוקה בחוסר סבירות ועיקר טענתו הוא שהתארכות משך הזמן מאז שניתנה ההחלטה הקובעת את התנאים להפקדה היא תוצאה בלעדית של מחדליהם של צדדים שלישיים, היינו חברת הדרכים שנתנה את אישורה רק בשנת 2005 ומשרד התחבורה שנתן את אישורו רק בשנת 2006. העותר מוסיף וטוען כי גורם נוסף להתארכות ההליכים היה הדרישה שנספח התחבורה יותאם להפרדה המפלסית בכביש 65, האמורה להיות מתוכננת על ידי חברת הדרכים וכי, הלכה למעשה, עד למועד שניתנה ההחלטה לא השלימה חברת הדרכים תכנון כזה, וממילא לא ניתן לזקוף לחובתו את העובדה שלא התמלא התנאי שנקבע בהחלטת הוועדה המחוזית מיום 30.1.02. העותר טוען גם כי על רקע נסיבות העיכוב במילוי תנאי 8 האמור, שכאמור נגרם על ידי צדדים שלישיים, ההחלטה איננה סבירה ואיננה מידתית, ומכל מקום היה בידי הוועדה המחוזית להורות על החזרת התכנית לעותר על מנת לאפשר לו להשלים את הטעון השלמה במקום להשתמש בסמכות לפי סעיף 86 (ד) לחוק, שתוצאתה היא ירידה לטמיון של כל העמל והממון שהשקיע העותר בתכנית. בקשר לכך טוען העותר גם כי סעיף 86 (ה) לחוק נותן בידי יו"ר הוועדה המחוזית את הסמכות להאריך את המועד ככל שנמצאת הצדקה לכך, ולטענתו זהו המקרה המתאים לעשות שימוש בסמכות זו. הוועדה המחוזית מצביעה על כך שביום 25.7.07 וביום 16.1.08 היא קיבלה החלטות בעניינה של התכנית. בהחלטה מיום 25.7.07 (נספח מש/1 לתגובת הוועדה המחוזית) נקבע, בין השאר, שהוועדה תשוב ותדון בתכנית בתוך 60 יום לאחר קבלת חוות דעת של החברה הלאומית לדרכים בסוגיות הנוגעות להפרדה מפלסית בכביש 65; ואילו בהחלטה מיום 16.1.08 (נספח מש/5 לתגובת הוועדה המחוזית) נקבע, בין השאר, כי ההחלטה בנושא התכנית תושהה למשך שישה חודשים על מנת לאפשר לחברה הלאומית לדרכים לסיים את תכנון ההפרדה המפלסית, וכי לאחר שיושלם התכנון יותאם לו נספח התחבורה והוא יוגש לוועדה המחוזית אשר תשוב ותדון בתכנית. בטיעונה מצביעה הוועדה המחוזית על כך שההחלטה מיום 16.1.08 לא נתקפה ולא הועמדה לביקורת שיפוטית וממילא, מכיוון שההחלטה העומדת לדיון בעתירה זו, היינו ההחלטה מיום 16.7.08, מבוססת על קודמתה, לא ניתן לקבל את טענות העותר המכוונות כנגד ההחלטה האחרונה. הוועדה המחוזית טוענת עוד כי לא ניתן לקבל את העתירה מפני שהיא מבוססת על החלטת הוועדה המחוזית המאשרת את ההפקדה אשר ניתנה בשנת 2002, ועקב שינוי נסיבות אין היא רלוונטית עוד ומשום כך לא ניתן לאשר את ההפקדה. אשר לטענת העותר כי התארכות ההליכים היא תוצאה של מחדלי רשויות אחרות וכי לו עצמו אין כל אחריות לכך, טענה זו מקימה לו, אולי, עילת תביעה לפיצויים כלפי אותן רשויות, אולם לא ניתן להכפיף את שיקולי התכנון בפרט ואת האינטרס הציבורי בכלל לעניינו הפרטי של העותר לקדם את התכנית שאותה הוא יזם. עוד הצביעה הוועדה המחוזית על כך, שבהחלטתה העומדת לדיון בעתירה זו היא לא סתמה את הגולל על התכנית והיא אפשרה לעותר לשוב ולהגישה לאחר שיסתיים תכנון ההפרדה המפלסית בכביש 65. כאמור, דעתי היא שלא ניתן לקבל את העתירה. הוועדה המחוזית ראתה להשתמש בסמכותה לפי סעיף 86 (ד) לחוק, ומשמעות הדבר היא כי היא ביטלה את החלטתה מיום 30.1.02 לאשר את ההפקדה או בלשון אחרת, שבה השתמשו הצדדים, "לסגור את התיק", והשאלה היא אם קיימת לעותר עילה מתחום המשפט המנהלי להתערב בהחלטה. דעתי היא שהתשובה לשאלה היא שלילית ואני סבור שאין בכל טענותיו של העותר, שנטענו בכישרון רב, כדי להצביע על עילה כזו. אני מוכן להניח, מבלי לקבוע מסקנה בעניין זה, שיש ממש בטענות העותר שהתארכות הזמן שנדרש למילוי תנאי ההפקדה על פי ההחלטה מיום 30.1.02 מקורה אך ורק במחדלי צדדים שלישיים, וכי לא ניתן לייחס לעותר כל אחריות בעניין זה. אלא שאף אם אניח כך לא יהיה בכך כדי להועיל לעותר, מפני שהעומד לדיון הוא סבירות החלטתה של הוועדה המחוזית ולא אופן התנהלותם של הצדדים השלישיים, קרי משרד התחבורה וחברת הדרכים. לשון אחרת, השאלה היא אם ניתן למצוא בהחלטת הוועדה המחוזית מיום 16.7.08 פגם העולה כדי עילת התערבות המוכרת במשפט המנהלי, ודעתי היא כאמור שהתשובה לכך היא שלילית. הלכה היא שבית המשפט אינו בוחן את תבונתה של החלטת הרשות המנהלית כי אם את חוקיותה, ובהתאם לכך אינו מעדיף את שיקול דעתו על פני שיקול דעתה של הרשות המנהלית (בגץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, (טרם פורסם, , 20.3.11)). הוועדה המחוזית נימקה את החלטתה בשני נימוקים - התמשכות הליכי ההפקדה ואי מילוי התנאים שנקבעו בהחלטותיה מיום 25.7.07 ומיום 16.1.08. בנימוקים אלה כשלעצמם אין למצוא כל פגם ולמעשה, כשבוחנים היטב את טענותיו של העותר, מגיעים למסקנה כי אף העותר אינו סבור אחרת. טענותיו של העותר מוסבות כולן על כך שהעיכובים נגרמו על ידי חברת הדרכים ומשרד התחבורה, וטענתו היא שהיה על הוועדה המחוזית לתת משקל לכך שלא בו האשם לעיכובים אלה. עמדה זו לא ניתן לקבל. הוועדה המחוזית היא מוסד תכנון, וככזו עליה להפעיל את סמכויותיה ולהשתמש בשיקול דעתה תוך התייחסות למכלול "שיקולים תכנוניים, סביבתיים, כלכליים, תחבורתיים ושיקולים אחרים הצריכים לעניין" (בג"ץ 9409/05 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנה על הסביבה נ' הוועדה הארצית לתכנון ובנייה (טרם פורסם, , 24.10.10)) וכאשר מסתבר, כבמקרה הנוכחי, שחלוף הזמן ושינויי העיתים והנסיבות מביאים עמם שינויים שעליהם היא צריכה לתת את דעתה ואותם עליה להביא בחשבון, אין כל דופי במסקנתה שלא ניתן עוד לאשר את הפקדת התכנית. החלטתה של הוועדה המחוזית מיום 16.1.08 שנספח התחבורה יותאם לתכנון ההפרדה המפלסית של כביש 65 באזור אום אל-פחם היא החלטה תכנונית מובהקת וכאמור, אף אם מניחים שחל מסיבה כלשהי עיכוב בתכנון הפרדה מפלסית זו, אין הדבר פוגם כלשהו בהחלטת הוועדה המחוזית או באופן שבו היא הפעילה את שיקול דעתה, וממילא אינו מצדיק התערבות בה. אשר לטענת העותר שהיה מקום שהועדה המחוזית תשתמש בסמכות הנתונה לה לפי סעיף 86(ה) לחוק, ותאריך את המועד למילוי התנאים שנקבעו בשעתו בהחלטת ההפקדה, דומני כי לא ניתן להיזקק לטענה. העותר לא פנה לוועדה המחוזית בעניין זה וזו לא נדרשה לו ומשום כך לא עומדת לביקורת שיפוטית החלטה של הועדה המחוזית שעניינה הארכת המועד לפי סעיף 86 האמור ומשום כך אין מנוס מדחיית טענתו של העותר בעניין זה. למעלה מן הצורך אוסיף עוד, כי מטענות חברת הדרכים מתעורר ספק בנוגע לחלק מן הדברים המיוחסים לה על ידי העותר. כך, למשל, מצביעה חברת הדרכים על כך שכבר בשנת 1997 אושרה והופקדה תכנית ענ/283 שעניינה הרחבת כביש 65 ואשר יש לה השלכות על התכנית שאותה יזם העותר. כמו כן מצביעה חברת הדרכים על כך שאף אם השיג העותר, כטענתו, את אישור משרד התחבורה וחברת הדרכים כבר בשנים 2005 ו-2006, אין בפיו הסבר לכך שבשנים 2007 ו-2008 דנה הוועדה המחוזית בתכנית ומצאה כי לא התמלאו התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 30.1.02. חברת הדרכים הצביעה גם על העובדה שהליכי התכנון הקשורים לכביש 65 בכללותו הם הליכי תכנון "פרויקט תשתית לאומית" ומטבע הדברים הליכים אלה אורכים זמן, ומכל מקום מדובר בפרק זמן שאינו עולה על הסביר. ההכרעה בעתירה איננה מחייבת קביעת מסקנה בנוגע לטענותיה אלה של חברת הדרכים או בנוגע לטענות אחרות שלה מפני שכאמור, בין אם התנהלותה הייתה תקינה ובין אם, כטענת העותר, היא התארכה יתר על המידה, אין בכך כדי לשנות את המסקנה שלא נפל פגם ושלא ניתן למצוא דופי בהחלטת הוועדה המחוזית, וממילא אין מנוס מדחיית העתירה. העתירה נדחית. העותר ישלם לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪. בניהועדה מחוזית לתכנון ובניה