קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה כ''תושב ישראל'' בביטוח לאומי: השופט שמואל צור   1. בבית הדין האזורי בירושלים הגיש המנוח תביעה לביטול החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) מיום 28.7.97 שלא להכיר בו כתושב ישראל. לטענת המנוח הוא נולד בירושלים והיה תושב ירושלים כל חייו. בית הדין האזורי (כב' השופטת מיכל לויט ונציגי ציבור מר קונפורטי ומר ברעם; תיק ב"ל 693/97) קיבל את תביעת המנוח בסייג: בית הדין האזורי קבע כי המנוח היה תושב ירושלים החל ממועד פטירת אביו בסוף חודש מארס 1995 ואילך בלבד. אשר לתקופה שקדמה לפטירת אביו של המנוח (להלן - התקופה הקודמת), מצא בית הדין האזורי כי קיימות סתירות בהודעות ובעדויות ולכן "לא ניתן לקבוע מימצא ודאי לגבי מקום מגוריו".   על סייג זה שבהחלטת בית הדין האזורי מוסב הערעור שבפנינו.   2. תביעתו של המנוח הוגשה לבית הדין האזורי בשנת 1997 ופסק הדין ניתן במחצית 2001. סמוך לפני שניתן פסק הדין בבית הדין האזורי, נפטר המנוח ואלמנתו - באמצעות עזבונו - הגישה את הערעור על פסק הדין במטרה להכיר במעמדו של בעלה המנוח כתושב ישראל גם לפני שנת 1995, לעניין זכויות שהגיעו לו על-פי חוק בימי חייו בתקופה הקודמת.   3. טענתו של המערער - הוא, כאמור, עזבון המנוח - כפולה: ראשית - נטען כי המנוח נשא תעודת זהות ישראלית ולכן חזקה עליו שהיה תושב ישראל. במצב זה, כך נטען, הנטל להוכיח כי המנוח לא היה תושב ישראל רובץ על כתפי המוסד, ונטל זה לא הורם לגבי התקופה הקודמת. שנית - טוען המערער כי העדויות שבאו בפני בית הדין האזורי הניחו תשתית עובדתית מספקת לקביעה בדבר תושבות המנוח גם בתקופה הקודמת.   4. בתשובה לערעור טען המוסד כי דין הערעור להידחות על הסף בשל הוראת סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן - החוק) הקובע כי "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה". לחילופין תומך המוסד בפסיקת בית הדין האזורי וטוען כי היו בפני בית הדין עדויות מספיקות לדחות את תביעת המנוח לגבי התקופה הקודמת.   5. טענת המוסד כי דין הערעור להידחות על הסף אינה במקומה. סעיף 303(ג) הקובע כי "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה", אינו נוגע לענייננו שכן אלמנת המנוח ועזבונו אינם דורשים זכויות כספיות מן המוסד לתקופה שלאחר פטירת המנוח. ההוראה הנוגעת לענייננו מצויה בסעיף 308 לחוק הקובע לאמור:   "הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף הוראת סעיף 303(ג)".   לפי זה, אם זכאי היה המנוח לגמלת כסף בתקופה הקודמת ואם אלמנתו היא בבחינת "שאיר" לפי פרק י"א לחוק והתקיימו שאר התנאים הקבועים בחוק, זכאית היא לקבל את הגמלה שהיתה מגיעה למנוח בימי חייו שלא שולמה לידיו.   6. אשר לעיצומם של דברים, סבור אני כי דין הערעור להתקבל. שני טעמים מצטברים לדבר: האחד - חזקת התושבות העומדת לימין המנוח בהיותו נושא תעודת זהות ישראלית - והשני - מסכת הראיות שנפרשה בפני בית הדין האזורי. נעמוד להלן על שני עניינים אלה.   7. שאלת התושבות היא שאלה של עובדה. הנטל להוכיח את עובדת התושבות מוטל על הטוען לכך והדברים ברורים (דב"ע נב/100-0 המוסד לביטוח לאומי - אמנה אערער, פד"ע כה', 107, 111). עם זאת, נפסק כי תעודת זהות של אדם היא לא רק אמצעי זיהוי אלא גם ראיה לגבי מקום מגוריו, ראיה הניתנת לסתירה (דיון נה/132-0 המוסד לביטוח לאומי - חלואני מלכה עלי, פד"ע כ"ט 197, 199). עוד נפסק כי במקרה שתובע שהוא בעל תעודת זהות ישראלית, הנטל להוכיח שאין הוא תושב ישראל רובץ על כתפי המוסד (דב"ע נו/229-0 נאסר נוואל - המוסד לביטוח לאומי; לא פורסם). הלכה זו ברורה ועקבית ואף בית הדין האזורי התייחס אליה בפסק דינו.   8. המנוח היה בעל תעודת זהות ישראלית. לפי זה, עומדת לו חזקת התושבות והנטל להפריך זאת מוטל על כתפי המוסד. בענייננו, פסק בית הדין האזורי כי לא ניתן לקבוע מימצא ודאי לגבי מקום מגוריו בתקופה הקודמת. בכך התעלם בית הדין האזורי מחזקת התושבות של המנוח הנעוצה בעובדת היותו בעל תעודת זהות ישראלית. לא על המנוח היה להוכיח כי הוא תושב ישראל אלא על המוסד היה להוכיח כי אינו תושב.   ניתן גם לראות את דבריו של בית הדין האזורי כי "לא ניתן לקבוע מימצא ודאי לגבי מקום מגוריו (של המנוח)" כמשקפים ספקות לגבי הוכחת תושבותו של המנוח. אלא שבמקרה של חזקה העומדת לימינו של המנוח, על הספק לפעול לטובתו ולחובת המוסד.   אכן, חילוף הנטלים במקרה זה מחייב את המסקנה שבנסיבות העניין, לא הופרכה החזקה שהמנוח היה תושב ירושלים.   9. אך לא רק זאת. גם מסכת הראיות שנפרשה בבית הדין האזורי מצביעה על כך שהמנוח היה תושב ירושלים. בעניין זה היתה בפני בית הדין גירסת המנוח ממנה עולה כי מאז לידתו היה תושב ירושלים. אמנם, קיימות סתירות לגבי פרטים מסוימים בגירסת המנוח: בהודעתו מיום 11.12.1996 (מוצג נ/1) ציין המנוח כי התגורר מלידתו ועד שנת 1982 בבית אביו בעקבת דרויש (ירושלים), בשנת 1982 עבר להתגורר בראס אל עמוד (ירושלים) ועם פטירת אביו ב-1995 חזר לעקבת דרויש. הודעה זו משקפת מגורים רצופים בירושלים. כלל הוא כי יש לתת משקל להודעה המקורית הניתנת לחוקר המוסד בהיותה אותנטית (דב"ע מח/42-0 ורטנסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ט 47, 473). בכתב התביעה ובתצהיר מסר המנוח פרטים קצת שונים, אלא שאין בהם כדי לסתור את גירסתו העקרית והעקבית שהיה תושב ירושלים כל השנים.   גירסה זו של המנוח נתמכת בהודעת גיסתו של המנוח, אשת אחיו נעמן, מיום 12.3.1995 (מוצג נ/2) כי המנוח התגורר בבית גיסו בראס על עמוד עד ליום פטירת אביו.   10. העדות היחידה הסותרת את גירסת המנוח מצויה בהודעה שמסרה גיסה אחרת שלו, גב' עזבי יוסרה (אשת אחיה של אשתו), אשר בהודעתה מיום 27.5.97 (מוצג נ/3) מסרה כי המנוח ואשתו לא התגוררו אצלם (בראס אל עמוד) אלא "בנכסם הפרטי באל ראם". אלא שבבית הדין האזורי חזרה בה עדה זו מהודעתה בטענה שאינה יודעת עברית, שההודעה לא תורגמה לה ושלא הבינה את תוכן ההודעה עליה חתמה, הכתובה עברית (עמ' 21 - 22 לפרוטוקול).       מעבר לכך שקיים ספק לגבי מהימנות עדות זו בשל כך שהעדה חזרה בה מהאמור בהודעתה לחוקר המוסד, בטענה שלא הבינה את תוכן ההודעה עליה חתמה, אין בעדות יחידה זו כדי להפריך את הראיות האחרות שהיו בפני בית הדין המצביעות בבירור על כך שהמנוח היה תושב ירושלים גם בתקופה הקודמת.   לא למותר לציין בהקשר זה כי גם בית הדין האזורי התקשה לקבוע מימצא ברור באשר למגוריו של המנוח באל ראם (סעיף 17 לפסק הדין). על כך פנים, אין בעדות יחידה זו כדי להפריך את חזקת התושבות של המנוח מכח היותו בעל תעודת זהות ישראלית.   11. סוף דבר - דין הערעור להתקבל בשל כך שלא עלה בידי המוסד להפריך את חזקת התושבות הישראלית של המנוח בהיותו נושא תעודת זהות ישראלית. המערער הגביל את טיעוניו לגבי התקופה 1982 - 1995 ולפיכך אנו מצהירים כי המנוח היה תושב ישראל גם בתקופה שקדמה לפטירת אביו (מארס 1995) משנת 1982.  ביטוח לאומי