קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המרצת פתיחה לבעלות ברכב:   בפני בקשה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה לפיו מבקש המבקש כי ביהמ"ש יצהיר כי רכב מסוג וולבו בלגיה, שנת ייצור 1990, מס' רישוי 9017606 (להלן "הרכב") הינו בבעלות המבקש וכי אין למשיב מס' 2 כל זכות לעקלו ולמכור אותו כדי לסיים את חובו של המשיב מס' 1 למשיב מס' 2.   עלי לציין כי כל נסיון להביא את הצדדים לידי סיום תיק זה כשל ומשכך, הוגשו סיכומים מטעם הצדדים וניתן בזאת פסה"ד.   על מנת שביהמ"ש יתן את פסה"ד, בשים לב לעובדה כי יש מחלוקות שהם בין השאר משפטיות בין הצדדים, מן הראוי לתת את המסכת העובדתית אשר מפורטת בסיכומיו של המבקש ובסיכומי המשיבים.   עפ"י סיכומי המבקש,מדובר ברכב שנרכש ע"י המבקש מהבעלים הקודמים שלהרכב שהינה הגב' דלאל חוסיין מכפר דיר חנא וזאת במסגרת עסקת חליפין. במסגרת עסקת חליפין זו המבקש העביר ומכר לגב' דלאל רכב שהיה בבעלותו ובחזקתו מדגם של מיציבושי לנסר, שנת ייצור 92, נושאת מס' רישוי 5045002, שילם תוספת של 4,000 ש"ח וקיבל את הרכב נשוא המרצת הפתיחה. לאחר רכישה זו ואישור שינויי הבעלות, ביטח המבקש את הרכב בביטוח חובה כבעלים. בנוסף למסכת עובדתית הקשורה ברכב הנ"ל, מציין המבקש כי הוא היה החל משנת 97 בעלים ומחזיקים של כלי רכב מדגמים שונים ובתקופות שונות והנ"ל מפרט תקופות שונות בחייו בהם החזיק רכבים כאלה או אחרים. למעלה מזה, המשיב מס' 1 שהינו מר אבו ריא עבד והוא אחיו של המבקש היה הבעלים והמחזיק של רכב פרטי אחר מסוג וולבו, שנת ייצור 94, נושא מס' רישוי 9223108 וזאת במשך 7 שנים עד למכירתו ביום 7/11/01. העובדה איפוא שהמבקש והמשיב מס' 1 החזיקו בכלי רכב פרטיים ושונים בעת ובעונה אחת ובמקביל מס' שנים, מלמדת לטענת המבקש כי אין כל בסיס לטענה שהיא העומדת ביסוד כתב ההגנה של המשיב מס' 2 ולפיו הרישום במשרד הרישוי נעשה ע"י המבקש כאמצעי להסתרה ולמעשה הרכב בפועל הוא רכבו של המשיב מס' 1 אשר חב כספים למשיבה מס' 2. הרכב נשוא תובענה זו נתפס בסופו של דבר ע"י חוקר פרטי בשם איפרגן מאיר ואדם נוסף בחניון תחנת משטרת זבולון ואולם, לטענת המבקש, תפיסה זו נעשתה לאחר שמר איפרגן הערים על המשיב מס' 1, אחיו של המבקש, הטעה ורימה אותו, תוך התחזות לשוטר מתחנת משטרה וביקשו להגיע באופן דחוף עם הרכב למשטרה לצורך בירור ובדיקה עקב חשד לזיוף ברכב. דא עקא שאותו רכב היה באותו זמן חונה ליד בית המגורים בסחנין שעה שהמבקש שלטענתו הוא הבעלים היחידי של הרכב נמצא בחופשה מחוץ לביתו.   המבקש מנתח את השאלה השנויה במחלוקת ומתייחס לטענות המשיבה מס' 2 ותצהירי החוקרים, תוך שהוא מבקש לסתור את טענתה כי המשיב מס' 1 הינו כביכול הבעלים והמחזיקים ברכב ולא המבקש. הוא מבהיר ושולל את הסעיפים הרלוונטיים העוסקים בתפיסת המטלטלין עפ"י חוק ההוצל"פ, מבהיר כי תפיסת הרכב מקורה היתה בתרגיל וכי הוכח כי אכן הרכב היה רכב אשר המבקש הוא זה שרכש אותו במיטב כספו ולאחר עסקת החליפין עם הבעלים הקודם. המבקש מבהיר כי אותו מיציבושי לנסר אשר הוחלף במסגרת עסקת החליפין היה רכב הרשום על שמו ולא על שם אחיו וזאת למשך יותר משנתיים. לא הוכח כלל ועיקר כי המשיב מס' 1 משתמש שימוש של קבע ברכב וזו טענה סתמית, גם לאור העובדה כי לא צורף מעקב מפורט של החוקרים או משרד החקירות אשר מבהיר כמה פעמים ראו בדיוק את המשיב מס' 1 משתמש באותו רכב. תצהירי החוקרים טוען המבקש, אין בהם ממש ויש בהם גם עובדות שאינם נכונות תוך שהם אינם מבהירים ונוקבים בזמן ובמקום במהלכו המשיב מס' 1 משתמש ברכב. לסיכומי המבקש הוגשו מסמכים ותצהירים וביהמ"ש עיין בהם כמו גם, בפסיקה אליה התייחס ב"כ המבקש.   המשיב מס' 2 שהינו הנתבע מס' 2, הבהיר כי הוא מסתמך על אותם תצהירים ותגובה אשר הוגשה בבקשות שהוגשו לביהמ"ש וביהמ"ש עיין גם בחומר זה טרם מתן פסה"ד.   המשיב מס' 2 מבהיר כי הרכב נתפס על שום חוב שחב אחיו של המבקש שהינו המשיב מס' 1, חוב אשר בגינו נפתח תיק הוצל"פ ואשר על מנת לממשו, הזמין המשיב מס' 2 חקירה מסודרת של חוקר אשר מצא כי החייב דהיינו המשיב מס' 1 נוהג דרך קבע ברכב מדגם מיציבושי לנסר, נושא מס' רישוי 5045002. היה נסיון לתפוס רכב זה אולם בסופו של דבר התברר כי החייב נוהג ברכב נשוא התביעה, דהיינו הרכב מסוג וולבו מס' 9017606. דהיינו למעשה טוען המשיב מס' 2 כי גם המיציבושי אשר הוחלף וגם הוולבו נשוא התיק, היה כביכול באחזקתו של החייב המשיב מס' 1 וכי אשר על כן, נתפס הרכב. מאחר ותפיסה של רכב שכזה כרוך בקשיים, מאשרת המשיבה מס' 2 כי מר אפרגן שוחח עם החייב/המשיב תחת כיסוי וטען כי פגע ברכב של אשתו וביקש לפגוש אותו בתחנת המשטרה זבולון ואז גם לאור העולה מסע' 10 בתצהירים, טען החייב/המשיב מס' 1 באופן ספונטני כי הוא היחיד הנוהג באותו וולבו ואינו זוכר שפגע אי פעם ברכב וכאשר הגיע לתחנה נתפס הרכב וגם אז, לא חלק על כך כי הוולבו הינו שייך לו. אשר על כך טוענת המשיבה מס' 2 כי יש לראות למעשה את הרכב כרכב ששייך לחייב עפ"י סע' 28(א) לחוק ההוצל"פ ומשנתפס רכב זה בחזקת החייב, קמה גם הזכות לזוכה. לטענתה, עצם הרישום במשרד הרישוי אין בו כל נפקות ויש להזקק לראיות חיצוניות אחרות.   המשיב מס' 2 מפנה לכך כי המבקש שם את יהבו על עסקת ההחלפה בין התובע/המבקש לבין הגב' דלאל ואולם לא צירף תצהיר מטעם גב' דלאל לאימות טענה זו, דבר שהיה שופך אור על הפרשה כולה. הוא מפנה לכך כי המסמכים שצורפו מראים כי הביטוח והרישום במשרד הרישוי הן של המיציבושי והן של הוולבו הם על שם התובע ואולם לא צורפו מסמכים המצביעים על זיקה מספיקה של התובע לרכבים כגון זהות המשלם של דמי הביטוח, אגרת הרישוי, הוצאות נלוות בגין אחזקת רכב כגון טיפולים, טסט, תדלוק וכו'. זאת כמו גם התנהגותו של החייב והתייחסותו באופן ספונטני והגעתו לתחנת המשטרה מדגישים כי למעשה יש כאן נסיון טוענת המשיבה מס' 2 לבצע ולהבריח רכוש מנושים ע"י רישום פקטיבי וביהמ"ש מתבקש איפוא לדחות את התביעה ולהורות על שחרור הכספים המופקדים בקופת ביהמ"ש לטובת המשיבה מס' 2.   מאחר ובתיק זה לא נשמעו עדויות וכל נסיון להגיע לידי הבנה והסדר כשל, נדרש ביהמ"ש ליתן את פסה"ד על סמך כל החומר המצוי ברשותו והכולל תצהירים ומסמכים ולתת את דעתו לגבי התמונה הכוללת המצטיירת לעיני ביהמ"ש.   ביהמ"ש לוקח לתשומת לבו את העובדה שעליו להיות זהיר מאד בהחלטתו בשים לב לעובדה שהמשיבה מס' 2 שהינה הנתבעת מס' 2 טוענת למעשה שהרישום במשרד הרישוי אין לו למעשה כל נפקות אמיתית וכי מי שלמעשה הוא בעלים האמיתי והמחזיק ברכב הוא הנתבע/המשיב מס' 1 ולא המבקש/התובע וכי כל הרצון הוא מלהתחמק מלשלם את החוב במסגרת תיק ההוצל"פ. ואולם עיון במסכת הכוללת של הראיות שהוצגו בפני, אינו מביא את ביהמ"ש למסקנה הזו אלא להיפך, למסקנה שהרכב הוא אכן רכבו של התובע/המבקש ומכל מקום, הנתבעת/המשיבה מס' 2 לא שכנעה כי הרכב הוא אכן בחזקתו ובבעלותו של הנתבע/המשיב מס' 1.   מסקנתו זו של ביהמ"ש מבוססת בין השאר על העובדה שבשלבים שונים היו גם התובע וגם הנתבע אחיו מחזיקים ברכבים שונים במקביל ויש להניח כי כל אחד היה אחראי לרכבו ולרכושו. העובדה שמי מהחוקרים צילם את הנתבע אחיו של התובע נוהג ברכב המיציבושי או ברכב הוולבו נשוא התביעה, אין בה כדי ללמד כי רכב זה הוא אכן שלו שכן, המדובר בחברה הערבית ומן המפורסמות שאינן צריכות ידיעה כי רכבים שכאלה בין השאר משמשים את בני המשפחה מפעם לפעם ולא הוצגו ראיות טובות המצביעות על כך כי מהלך השימוש של הנתבע באותו רכב, הוא חורג מגבולות הסביר באופן שניתן ללמוד שבפועל הוא זה המשתמש ברכב. הנתבעת גם הודתה כי למעשה הביאה לידי תפיסת רכב הוולבו נשוא התביעה בדרכים לא דרכים ולכן לא ניתן להתבסס על הדברים שהיא מציינת שכביכול יש בעובדה שהמבקש/התובע הגיע עם הוולבו לתחנת המשטרה זבולון כדי ללמד על כך שהרכב אכן שייך לו. נכון הדבר שהייתי מצפה מהתובע לצרף מסמך כלשהו או תצהיר של הגב' דלאל ואולם, בסופו של יום, אינני סבור שפגם זה יורד לשורשו של עניין שכן התובע השכיל לשכנע אותי כי אכן היה מדובר בעסקת חליפין שבמהלכה הוא זה ולא אחיו ובוודאי לא אביו שאינו שייך לעניין החליף את הרכב מציבושי ברכב הוולבו תוך תשלום של 4,000 ש"ח ועניין זה לא נסתר ע"י הנתבעת/המשיבה מס' 2.   עלי לציין כי אני מבין את זהירותה של הנתבעת/המשיבה מס' 2 בהחלטותיה לקבל פס"ד בתיק זה למרות החומר שהוצג בפני ואולם, יש בחומר הנ"ל כמו גם בתצהירים כדי לשפוך אור על כך שזה לא המקרה שלהערכת ביהמ"ש הסתתר המשיב מס' 1 מאחורי המבקש ככל שהדבר נוגע לבעלות ברכב.   אשר על כן, ביהמ"ש מחליט לקבל את התביעה ומצהיר בזאת כי רכב מס' 9017606 מסוג וולבו הינו בבעלות המבקש ואין למשיב מס' 2 כל זכות לעקלו ולמכור אותו כדי לחסל את חובו של המשיב מס' 1 למשיב מס' 2.   המזכירות תחזיר למבקש את הערבות הבנקאית בסך 7,500 ש"ח אשר הפקיד ו/או סכומים אחרים היה והופקדו ע"י המבקש בשל החלטות קודמות.   שקלתי את נושא הוצאות המשפט ובסופו של יום, אני מורה כי המשיבה מס' 2 תשלם הוצאות משפט הכוללות החזר מלא של אגרות ביהמ"ש משוערכות ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 1,000 ש"ח + מע"מ אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. המרצת פתיחהבעלותבעלות רכברכב