הסכם עם קבלן שלד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על תביעה בנושא הסכם עם קבלן שלד: השופטת מיכל רובינשטיין : 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו בת.א. 43899/94 (כב' השופטת ענת ברון) לפיו חויב המערער לשלם למשיבה 1 (להלן: "החברה") סכום של 123,600 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 26.6.94 והוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. 2. העובדות המשיבים 2 ו- 3 (להלן: "המשיבים"), התקשרו עם המערער, קבלן רשום, בהסכם לבניית שלד ביתם שברחוב הרקפות 14, חלקה 55, גוש 6671, כפר שמריהו. ההתקשרות נעשתה בשני הסכמים שנערכו ביום 29.12.93: האחד, הסכם מפורט ומודפס לפיו תמורת ביצוע העבודה ישלמו המשיבים למערער 76,000$ כולל מע"מ (להלן: "הסכם א'") והאחר, הסכם בכתב ידו של המשיב 3 על פיו ישולם למערער 70,000$ בנוסף לאמור בהסכם א' (להלן: "הסכם ב'"). התשלום הכולל עליו סוכם עבור ביצוע העבודה היה 146,000$ כולל מע"מ, ונקבע כי הוא ישולם בהתאם להתקדמות הבנייה על-פי השלבים ובשיעורים כפי שפורטו בסעיף 2 להסכם א'. בטרם נערכה עסקה זו נרקמו יחסי שותפות בין המערער ובעל השליטה בחברה משיבה 1, הלא הוא מר אמיל אברמוב (להלן: "אברמוב"). הוסכם כי התמורה שתתקבל מן הפרוייקטים המשותפים תחולק ביניהם שווה בשווה, לאחר ניכוי הוצאות. בהתאם לכך נערך בין המערער לאברמוב הסכם שותפות, לפיו החברה תבצע את פרוייקט הבנייה שבו התחייב המערער כלפי המשיבים והרווחים יחולקו ביניהם. לאחר ביצוע חלקי של בניית השלד השילוש (המשיב 3, אברמוב והמערער) פורק. יש לציין כי בפועל המשיב 3 הוא המעורב בכל הקשור לבניית הבית, הוא ניהל את המו"מ לצורך חתימת ההסכמים וביצע את התשלומים השונים. אולם, אין מחלוקת כי תוצאות הדיון יחולו הן על המשיבה 2 והן על המשיב 3, ביחד ולחוד, וכל שנאמר לגבי המשיב 3 חל גם על המשיבה 2 (הם בעלים במשותף). 3. פסה"ד של בית משפט השלום לאחר שמיעת העדויות והראיות בתיק קבעה השופטת המלומדת כי פיצולו של ההסכם לשני מסמכים נועד ל"נוחותו" של המערער, אשר היה נתון בקשיים כלכליים ו"מסובך" עם רשויות המס. השופטת קבעה כי לא היה דבר בין אופן ההתקשרות של המשיבים לבין ניתוקה של החברה מן הפרויקט, וזאת לאור התנגדותו הנחרצת של המשיב 3 לשיתוף אברמוב בפרוייקט, אותה הביע בהזדמנויות שונות. יצוין כי עדותו של המשיב 3 היתה בעיני ביהמ"ש עדות אמינה ומהימנה ולעומתה עדותו של אברמוב נקבעה כרצופת סתירות ובלתי מהימנה. כן נקבע כי אין בסיס לטענת החברה בדבר תוספת מרתף עליו לא שולם מראש, ונראה כי עדותו של אברמוב נולדה אך לצורך התביעה. כמו כן, נקבע כי אין בסיס לטענה כי נקשרו יחסים חוזיים בין החברה לבין המשיב 3 ותביעתה כלפיו דינה להידחות, בהיעדר יריבות ביניהם. בנוסף, נקבע כי הוכח ששולם לחברה סכום של 183,000 ₪ מתוך הסכום של 306,600 ₪, ולכן על המערער להעביר את יתרת התשלום לחברה בסך 123,600 ₪. לטענת הקיזוז שהעלה המערער קובעת כבוד השופטת כי טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהונחה לה תשתית עובדתית או ראייתית מספקת. 4. טיעוני המערער יצויין כי המערער אינו חולק על הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, אלא חולק על המסקנה המשפטית שהסיק בית המשפט. המערער מציין כי בית המשפט התעלם מקביעתו לפיה התמורה כוללת מע"מ. לחברה אין זכות בכספים שיוחדו לשלטונות המס. לפיכך, לא ניתן לחייב את המערער בתשלום יותר מאשר ההפרש בניכוי המע"מ, היינו 105,641 ₪. מעבר לכך, העברה לחברה כמוה כהעברה לאברמוב עצמו. כיוון שאברמוב זכאי למחצית הרווח בניכוי ההוצאות, לא ניתן לפסוח על שומת ההוצאות. המידע והראיות באשר להוצאות מצויים כולם בידי החברה, ומכאן שלא רק נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה, אלא גם נטל הראיה. דא עקא, שבמהלך העדויות התברר שאסופת המסמכים שהוגשה ע"י החברה במטרה להוכיח את הוצאותיה אינה אלא ערב רב של מסמכים, שלא ניתן להשתית עליהם כל ממצא. ואכן נקבע כי "השאלה אם נותרו רווחים לחלוקה אם לאו, לא נתלבנה די צרכה" (עמ' 35 לפסק הדין). לפיכך, משלא הורם הנטל המסקנה היא שלחברה הזכות, לכל היותר, למחצית ההפרש בניכוי מע"מ. המערער טוען כי אין בסיס בחומר הראיות לקביעת בית המשפט קמא כאילו הוסכם שהחברה מופקדת על חלוקת התמורה בין השותפים. אף אם אכן היה כך בפרוייקטים אחרים, הרי שעתה השותפות עברה מן העולם, לכן הקונסטרוקציה של בית המשפט מנותקת מן המציאות. ראוי לציין כי העובדה שהפרוייקט בכללותו לא היה רווחי, אינה מחייבת את המסקנה שבאשר לחלק שנעשה במשותף עלו ההוצאות על התמורה. לראיה, עיון בעדות המערער מלמד שלא ניתן להסיק ממנה דבר ביחס לרווחיות הפרוייקט עד לעזיבת אברמוב. המערער מציין כי כוונת דבריו היתה כי פירוק השותפות גרם לכך שהעלויות תפחו מעבר למשוער, כך שכאשר הוא נאלץ להשלים את העבודה ללא התמיכה של החברה, הפרוייקט הניב הפסדים. מכאן ועד למסקנה שהעבודה שבוצעה במשותף הולידה הפסד, המרחק הוא רב. להיפך, המסקנה היא שהשותפות הולידה רווחים ורק בעקבות הפירוד נהפכה הקערה על פיה. לראיה, אף בית המשפט קמא לא ראה בעדות המערער תחליף להוכחה סדורה מטעם החברה, שכן נקבע כי "השאלה... לא נתלבנה די צרכה". המערער מדגיש כי הקונסטרוקציה המוצעת על ידי בית המשפט ולפיה על המערער להגיש תביעה למתן חשבונות כנגד החברה, מנוגדת לדין הקיים, שכן המשמעות של פסק הדין היא התעשרות שלא כדין. קיזוז - המערער טוען כי יש לקזז את חובו בשכר מולן שלא קיבל, בסך 40,000 ש"ח. הוא מדגיש כי לא קיבל את המשכורות עליהן העיד אברמוב, על אף שהחברה ואברמוב התחייבו לכך. הפקת התלושים כמוה כהודאה בחוב הגלום בהם, ברם אין בהפקת התלוש עצמו ראיה לכך שהשכר אכן שולם. משהמערער הכחיש קבלת השכר, עבר נטל הראיה לחברה להוכיח את התשלום, והיא לא עשתה כן. החוב הנומינאלי של החברה למערער הנו 50,000 ש"ח, נכון למאי 1994, והוא קרוב עד כדי זהות לחוב המערער לחברה, בסך של 52,820 ש"ח. אם מביאים בחשבון את פיצויי ההלנה, סכום הקיזוז עולה על שיעור החוב. לפיכך, על בית המשפט לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולחייב את החברה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 4. דיון בית משפט השלום בחר להעדיף את גרסתה של המשיבה בערעור דנן, מטעמים אותם נימק (ר' לעיל). בהסתמך על הטיעונים העובדתיים, קבעה כבוד השופטת המלומדת ממצאים עובדתיים אשר תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט. המערער חולק על פסק דינו של ביהמ"ש קמא הן לעניין קביעתו בנוגע לחוב הפסוק והן לעניין הקביעה כי טענת הקיזוז נטענה בעלמא. לאחר עיון מעמיק בפסק הדין נשוא הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר שנשמעו הדגשיהם של באי כוח הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בפנינו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק הדין. הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בו טעות שבחוק. לעניין החוב הוכח בפני בית המשפט קמא כי "שולם לתובעת (המשיבה בערעור דנן - מ.ר.) סכום של 183,000 ש"ח" (עמ' 33 לפסק הדין). בנוסף, הוכח כי המשיבה עזבה את הפרוייקט רק לאחר יציקת גג 6.40, ולכן היתה זכאית (ע"פ ס' 2.1 להסכם א') ל- 70% מהסך הכולל של התמורה שסכומה - 146,000 דולר - שהם 102,000 דולר, המהווים 306,600 ש"ח, לפי חישוב של 3 ש"ח לדולר המוסכם על הצדדים (ר' עמ' 34,35 לפסק הדין). לפיכך, על פי חישוב אריתמטי פשוט, משקיבלה אך 183,000 ש"ח, הרי שעל המערער להשיב לה את יתרת הסכום בסך 123,600 ש"ח. המערער מוסיף וטוען כי יש להתחשב בהוצאותיו השונות וברווחים שצמחו מן הפרוייקט, ברם דינה של טענה זו להישלל, שכן אין לכך ולא כלום לעניין חובו של המערער כלפי המשיבה. ע"פ ההסכם בין המערער ואברמוב היה על המערער להעביר לחברה את מלוא הסכום שניתן לו עבור הפרוייקט, הלא הוא 146,000 דולר, ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין כלפי עצמו. לעניין נטל הראיה, הרי שהמשיבה הוכיחה את סכום החוב בבית המשפט קמא, ואינני מוצאים לנכון לסטות מקביעה זו, הנתמכת בממצאים עובדתיים ומבוססת על מהימנות העדים. הלכה מכבר היא כי במקרה מעין זה נראה "אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו כאמור רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין..." (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 142, 168; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית מעודכנת, תשנ"ט) 510). לעניין ט ענת הקיזוז אף היא דינה להישלל. המערער העלה טענתו בעלמא, ללא כל הנחת תשתית עובדתית או ראייתית. לא כל שכן, שהוא הסתמך בטענתו על תלושי השכר, אשר הציגה המשיבה, כראיה לכך ששכרו ניתן לו. הרי הלכה מכבר היא כי "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595). לפיכך, משלא הביא ראיה לכך שלא קיבל את שכרו, ומשהמשיבה עמדה בנטל הרובץ לפתחה בהבאת תלושי המשכורת, אין למערער כל פתחון פה בענין זה. לעניין טענתה של המשיבה כי היה על בית המשפט לחייב את המערער לשלם למשיבה 19,000$ נוספים, על פי האמור בסעיף 2.1 להסכם א', שכן כלל ידוע הוא, בהסכמים עם קבלנים, כי בשעת התמחור מותיר בידיו המזמין סך של לפחות 10% בתום העבודה כבטחון לביצוע שאכן העבודה תיגמר ותאושר. מוצאת אני לנכון לדחות טענה זו על הסף. אין בנמצא הוכחה לנוהג זה, לא כל שכן, שאין כל ראיה כי אכן כך נעשו הדברים במקרה דנן. לסיכום, אף המערער עצמו מדגיש כי אינו חולק על הקביעות העובדתיות, אלא רק על המסקנות המשפטיות. ברם, כפי שראינו לעיל מדובר בעניינים שבעובדה ובמסקנות אשר נתמכות בכך, ואשר קיימת זיקה הדוקה ביניהן לבין המסד העובדתי. הלכה היא כי "קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 665, עמ' 856-7, ר' גם ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט (3) 441). לפיכך, "יש לחזור ולהדגיש כי הדברים אמורים אף בענייני עובדה ומהימנות, ובכגון דא רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים, אשר נקבעו בביהמ"ש קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים" (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5) 407). 5. סוף דבר הערעור נדחה. לענין ההוצאות, מאחר והמשיבים לא הגישו עיקרי טיעון במועד והחלטנו שנתייחס לנושא זה במסגרת פסיקת ההוצאות, אנו קובעים כי אין צו להוצאות בערעור זה. הערבון יוחזר למערער. מיכל רובינשטיין, שופטת השופט יהושע גרוס, סגן נשיא - אב"ד : אני מסכים. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת אסתר קובו : אני מסכימה. אסתר קובו, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין מיכל . חוזהשלד מבנהקבלן