הפרת חוזה שכירות מסעדה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת חוזה שכירות מסעדה: 1. תביעה לתשלום כ-.67,000 ₪ חובות ופיצוי בשל הפרת חוזה שכירות;   בתאריך 15/03/99 נחתם חוזה על פיו השכיר התובע לנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מסעדה המצוייה באבו גוש. הנתבע 2 חתם כערב לקיום התחייבויות הנתבע 1 עפ"י חוזה השכירות.   תקופת השכירות עפ"י חוזה השכירות נועדה להימשך 5 שנים ואולם במהלך חודש אוקטובר אותה שנה, לאחר שחלפה בקושי מחצית השנה מראשית השכירות (המועד המדוייק נתון במחלוקת) עזב הנתבע 1 את המסעדה ומאז לא שב אליה. הדעות חלוקות - וזו המחלוקת העיקרית בתביעה זו - בשאלה מה הביאו לעזיבה החפוזה ומהן תוצאותיה;   אין חולקין על שבינואר 2000 הושכרה אותה מסעדה ע"י התובע לשוכר אחר;   2. לטענת התובע הפר הנתבע שורה ארוכה של התחייבויות שקיבל על עצמו עפ"י חוזה השכירות ובעיקר: לא שילם את דמי השכירות אף לא את החובות אשר רבצו על המושכר בעת ההתקשרות, אף לא את החובות החדשים אשר הצטברו במהלך אותם חודשים בהם החזיק וניהל את המסעדה.   בכתב התביעה אין התובע מזכיר כלל את עזיבת המסעדה, וממילא איננו מתייחס לסיבה לכך. בתצהיר עדותו טוען הוא שהנתבע פינה את המסעדה "מיוזמתו באופן חד צדדי על דעת עצמו ... אך ורק משיקוליו ובגלל חוסר הצלחת העסק בשל ניהולו הכושל והבלתי מקצועי".   התביעה היא לתשלום דמי שכירות ל-9 חודשי שכירות (04/99 - 12/99), בניכוי התשלומים ששולמו ע"י הנתבע; חובות למועצה המקומית בגין ארנונה ומים, חוב לחברת החשמל כולל ריבית, חוב לחברת פז-גז וחוב לחברת בזק [חובות עבר - עד ראשית תקופת השכירות וחובות שנצברו במהלך תקופת השכירות].   3. עפ"י הנטען בכתב ההגנה גורש הנתבע מהמסעדה ע"י התובע בתאריך 02/10/99, תוך איומים, על רקע התערבות התובע בדרך ניהול המסעדה. מאז גירושו לא ניתן לנתבע לחזור אל המסעדה, אף לא להוציא ממנה דבר מטוב ועד רע. הנתבע טוען עוד כי שילם את מלוא דמי השכירות, להוציא סך כ-.11,000 ₪ אשר לא שולמו עקב גירוש הנתבע מהמסעדה בלא הודעה מוקדמת ובלא הצדקה; עוד נטען כי הנתבע החל בפרעון החובות אשר רבצו על המסעדה אף שאין הוא חייב באלו הן מחמת שהתובע הטעה אותו והציג בפניו מצג שווא ביחס לשעורם, הן מחמת שאותם חובות אינם מתייחסים רק למסעדה עצמה אלא - כפי שהופתע הנתבע לגלות - הצטברו גם בגין שימושם הפרטי של התובע ובנו שמערכות החשמל, המים והגז שלהם מחוברות אל אלו של המסעדה והמסעדה נושאת בתשלומם. טענה נוספת בפי הנתבע לפיה נבצר ממנו להוציא, עת גורש מהמסעדה, את תכולתה (ריהוט וציוד) אותה קנה בעת ההתקשרות בתמורה לחובת הנשיאה בתשלום חובות העבר הרובצים על המסעדה ומשלא הותר לו להוציא את התכולה אין הוא חייב בתשלום החובות.   4. בהסכמת הצדדים נוסחו, "מוסכמות" ו"פלוגתאות"; הוסכם דבר השכרת המסעדה עפ"י חוזה השכירות אשר צורף לתביעה וערבות הנתבע 2 להתחייבויות הנתבע 1; עוד הוסכם כי החשבון אשר נערך ע"י רו"ח (או מנה"ח) בשם ברוך (וצורף ע"י הנתבע לתצהיר עדותו) מקובל על שני הצדדים.   בפלוגתאות אדון בהמשך הדברים.   5. התובע הסתפק בעדותו שלו עצמו ולא העיד מטעמו כל עד נוסף.   מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 1 וכן מר מוסא איברהים אשר הוא קרובם של התובע ושל הנתבעים (התובע והנתבעים אף הם קרובי משפחה) ועבד במסעדה במועדים הרלבנטיים.   6. עיקר המחלוקת - המשליכה על כל הפלוגתאות, היא בשאלת נסיבות וסיבת הפסקת קשר השכירות; הזכרתי כבר כי עפ"י גירסת התובע עזב הנתבע את המסעדה מתוך יוזמתו שלו בשל שיקולים כלכליים בעוד לגירסת הנתבע גורש ע"י התובע בחמת זעם כשהאחרון משתולל ומאיים בסכין על הנתבע ולקוחות אשר ישבו אותה עת במסעדה ואף איים על הנתבע כי מוטב לו שלא יעז לשוב אל המסעדה, כל זאת על רקע מכירת בירה ומנות אחרונות ללקוחות.   אינני רואה צורך לקבוע במדוייק כיצד התרחשו הדברים עובר לעזיבת הנתבע את המושכר אף שנוטה אני לקבל תאור הנתבע; בעוד התובע הסתפק בעדותו שלו נתמך הנתבע בעדות העד מר מוסא איברהים (עיין סעיפים 11-7 לתצהירו); האחרון העיד על עצמו שהוא קרוב משפחה בקרבה זהה אל שני בעלי הדין ואיננו מסוסכך עם איש מהם. הן הנתבע והן העד מטעמו לא נחקרו כלל בחקירה הנגדית אודות נסיבות אותו אירוע שהוא לב ליבה של המחלוקת והמפתח להכרעה כולה. אינני מקבל, בכל הכבוד, טענת ב"כ המלומד של התובע כי לא היה טעם בחקירה נגדית בנושא זה מאחר שממילא היו העדים חוזרים על גירסתם.   התובע אף לא הביא שמץ תמיכה לטענתו ש"הבריחה" הנמהרת של הנתבע מהמושכר נבעה מכשלון תפעולי (והנתבע אף לא עומת עם גירסה זו בחקירתו הנגדית) ובהעדר כל אינדיקציה לכשלון כזה קשה להבין על שום מה ישליך הנתבע מידיו מסעדה המהווה מקור פרנסתו והוא רשאי להחזיק בה עוד שנים הרבה ואם כבר החליט לעזוב מדוע יעשה כן בחפזון כה רב כשהוא משאיר אחריו את כל תכולת המסעדה אותה רכש מהתובע ?   כאמור, אינני סבור שיש צורך לקבוע במדוייק כיצד "הודלק אותו גץ" שהביא לעזיבת הנתבע, עם זאת ברור בעיני שהעזיבה אירעה בעקבות מריבה שבמהלכה התפרץ התובע כנגד הנתבע מטעמים שונים. דייני, לצורך ההכרעה, אם אומר כי שוכנעתי שנוצר מצב אשר הביא לניתוק הקשר והעדר כל אפשרות להמשיך בניהול המסעדה ע"י הנתבע. אין להאשים את הנתבע ביצירתו, יש להזכיר בהקשר זה כי מקום מגורי התובע צמוד ממש אל המסעדה וגם בנו של התובע מתגורר במרחק צעדים ספורים ממנה.   שוכנעתי כי התובע הרבה להימצא במסעדה ואף התערב לא מעט בנעשה בה ובדרך ניהולה.   "עירוב" וקירבה אלו של התובע והנתבע שהם, כאמור, אף בני משפחה והמחלוקת אשר פרצה כאמור ביום בו עזב הנתבע את המסעדה הם אשר לא איפשרו, לדעתי, המשך הקשר וחייבו ניתוקו באותו מועד. בנסיבות אלו אין כל מקום לקבוע כי הנתבע אשם בהפרת החוזה.   ראוי לראות את מצב הדברים כחוזה אשר סוכל, כמשמעו בסעיף 18 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 על כל התוצאות המתבקשות מכך ובלא להטיל אשמה בלעדית לכך על איש מן הצדדים.   7. קביעה זו מכתיבה למעשה את תוצאת הדיון ומשליכה על ההכרעה בחלק מן הפלוגתאות שיש להכריע בהן (ראה החלטה בקד"מ מתאריך 12/09/01) ואדון באלו כסדרן.   (א) לעניין המועד שבו פרצה המחלוקת מעדיף אני את גירסת הנתבע והעד מטעמו אשר נקבו במועד מדוייק - 02/10 - בניגוד לתובע אשר טען כי היה זה בסוף חודש אוקטובר אך לא ידע לנקוב במועד מדוייק.   (ב) בעת שקיבל הנתבע את המושכר לידיו נמצא בתוכו ציוד מסעדה מקובל, כולל שולחנות, כסאות, סכו"ם וכלי מטבח וכן מקרר ושני תנורים. כאשר עזב הנתבע את המושכר השאיר בתוכו את מה שהיה בו. לא הוכחה טענת התובע שהנתבע לקח עמו חלק מהציוד. חזקה שבנושא זה לפחות יכול היה התובע לתמוך גירסתו בעדויות נוספות ומשלא עשה כן שוב יש להעדיף עדות הנתבע והעד מטעמו.   אין מחלוקת כי תכולת המסעדה נרכשה ע"י הנתבע מהתובע בעת ההתקשרות בתמורה לתשלום "חובות העבר" של המסעדה. התובע העיד כי משעזב הנתבע את המושכר איחסן את כל המיטלטלין שנשארו בה במחסן ואלו עומדים לרשות הנתבע אשר יכול לבוא ולקחתם בכל עת; רכישת ציוד המסעדה ע"י הנתבע בעת השכירות קשורה היתה בקשר בל יינתק עם שכירות המסעדה. באין לנתבע מסעדה לשם מה לו רהיטיה וציודה ? מעבר לכך, ברור בעיני שרכישת המיטלטלין היתה כרוכה בצפיית הנתבע שהמסעדה תהא מקור פרנסתו במשך 5 שנים לפחות. לפיכך משסוכל חוזה השכירות סוכל עמו גם מכר המיטלטלין. אלו נשארו, וישארו, בחזקת התובע והנתבע פטור מתשלום תמורתם.   (ג) כפי שציינתי לעיל ברור בעיני כי התובע אכן התערב במהלך ניהול המסעדה ובמידה רבה עשה בה כבשלו, כמתואר בעדות הנתבע והעד מר מוסא איברהים, הוא אף ניסה לכפות על הנתבע רצונו בעניינים שונים הקשורים בניהול המסעדה. הקירבה היתרה של מגורי התובע למסעדה איפשרה זאת ומצב זה בודאי לא תרם לרגיעה ואפשרות ניהול המסעדה ע"י הנתבע באין מפריע וכפי שזכאי היה לעשות כל עוד המסעדה בחזקתו הבלעדית, עפ"י חוזה השכירות.   (ד) לא הוכחה כדבעי טענת הנתבע כי הוסיף ריהוט כלשהו או אביזרים משלו למסעדה, בודאי לא הוכח ערכם של כל אלו.   (ה) כפי שכבר הזכרתי - אני דוחה את הטענה כי הנתבע נטל עמו את ציוד המסעדה ומיטלטליה.   (ו) אני מקבל את טענת התובע כי בעת שהנתבע נחפז לעזוב את המסעדה השאירה כשאיננה נקיה, עם זאת לא הוכח כי מתקניה או איזה מהם, היו שבורים ואינם ראויים לשימוש ולא הוכח כי התובע נדרש להוצאה כלשהי לתיקון דבר במסעדה.   (ז) לעניין ביצוע עבודות במושכר: התובע תלה את הסיבה לחילוקי דעות שהתגלעו בינו לבין הנתבע בחפצו של האחרון לבצע שינויים במושכר בלא לקבל הסכמת התובע. להוכחת הטענה צירף התובע לתצהיר עדותו תצלום המגלה חומרי בניין שונים מונחים בחצר המסעדה. מנגד טוען הנתבע כי חומרי בניה אלו הם של התובע עצמו, או של בנו, ואלו הם אשר התכוונו לבנות על גג המושכר (ובסופו של דבר אף הגשימו כוונתם זו).   אין לי כל צורך להכריע במחלוקת זו אשר לא תקדם הכרעה בתביעה במאום, שהרי אין טענה שהנתבע ביצע בפועל שינוים כלשהם ואין כל תביעה לסעד הנובע מ"ביצוע" שינויים כאלה. לכל היותר יש בעצם קיומה של המחלוקת כדי לתמוך במסקנתי דלעיל שהצדדים הגיעו למצב שלא ניתן היה עוד להמשיך בקשר ביניהם.   (ח) אני מקבל טענת הנתבע - ולמעשה אין מחלוקת של ממש בשאלה זו - שהתובע ובני ביתו צרכו חשמל וגז שהתשלום עבורם נעשה ע"י הנתבע. אלא שצריכה זו ש"כמותה" לא הוכחה נלקחה בחשבון "במאזן" החיובים שנערך ע"י "ברוך" הנ"ל ומקובלת, כזכור, על שני הצדדים.   (ט) לא הוכחה טענת הנתבע כי הכניס למסעדה ציוד חדש, שיפץ את המסעדה והשקיע בה השקעות שונות. בודאי לא הוכח כדבעי ערכן ושעורן של אותן השקעות נטענות. הנתבע אמנם מפרט בתצהיר עדותו שורה של "הוצאות" שהוציא אך לא תמך כל אלו בכל ראיה תומכת, קבלה או כיוצ"ב ואיני מוכן לקבל קביעותיו הסתמיות כבסיס לחיוב כלשהו.   8. העולה מכל האמור: אין לחייב את הנתבע אלא בהשלמת דמי השכירות לתקופה שבה החזיק במסעדה. יתרה זו הינה עפ"י המאזן של "ברוך" המוסכם, כאמור, על הצדדים -.11,090 ₪. כולל מע"מ בשעור שהיה נכון לאותו מועד ובלא המע"מ -.9,478 ₪.   9. התוצאה: אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובע -.9,478 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 01/10/99 ובתוספת מע"מ כשיעורו במועד התשלום.   בנסיבות העניין אין חיוב בהוצאות. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהשכירות