קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרחבת תוואי דרך: עתירה ליתן צו המורה למשיבות להרחיב את תוואי דרך הגישה המובילה לבתי העותרים בהתאם לקבוע בהנחיות משרד התחבורה בדבר רוחב דרך. עיקרי העובדות וההליכים העותרים 1-3 הנם בעלי הזכויות המחזיקים בבתי מגורים צמודי קרקע הממוקמים בחלקה 501 בגוש 6666 ברח' זמנהוף 16 ו-16א' בהרצליה. היתר הבנייה שניתן להם ביום 16.10.87 לבניית 2 יח"ד צמודות קרקע, כלל 2 מקומות חנייה לכל יחידת דיור. דרך הגישה היחידה המובילה אל בתי העותרים 1-3 היא באמצעות הקטע המערבי של רח' בלפור החוצה את רח' זמנהוף, קטע אשר רוחבו הסטטוטורי הוא 3 מ' אולם בפועל נסלל ברוחב של כ-2.7 מ' (להלן: "דרך הגישה"). לטענת העותרים רוחב דרך הגישה אינו מאפשר יכולת תמרון לרכב ועל כן הם נאלצים לצאת ולהיכנס עם רכביהם תוך כדי מעבר בחלקות 852 ו-853 הסמוכות לחלקה שלהם, חלקות בבעלות פרטית שבעת הזו מהוות מגרשים ריקים. כמו כן, נמנעת מהם היכולת להחנות את רכביהם בתוך חניות בתיהם משום שזווית הכניסה לחנייה הינה זווית ישרה של 90 מעלות והכניסה אינה מתאפשרת נוכח רוחב דרך הגישה ולפיכך הם מחנים את רכביהם על החלקות הסמוכות ולא נהנים מחניות ביתם. העותרים 4-5 הנם בעלי הזכויות המחזיקים בבתי מגורים צמודי קרקע הממוקמים בחלקה 505 בגוש 6666 ברח' זמנהוף 18 ו-18א' בהרצליה ועל מנת להגיע לביתם נזקקים הם לעבור דרך דרך הגישה וכן בהיעדר יכולת תמרון בדרך הגישה נאלצים הם לעבור דרך חלקה 333 הסמוכה לבתיהם המהווה אף היא נכון להיום מגרש ריק בבעלות פרטית. (בתי העותרים 1-5 יכונו להלן: "בתי העותרים"). על החלקות הרלוונטיות לעתירה חלה תכנית מס' הר/432 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 20.4.62 (להלן: "תכנית 432"). מטרות התכנית נקבעו בסעיף 6 לתקנון, ושם נקבע, בין היתר, כי מטרות התוכנית הן: "1. לפתוח שבילים להולכי רגל ודרכים חדשות. להבטיח גישה למגרשים הפונים לכביש תל אביב נתניה ולאפשר חלוקה של חלקות שגדולות מהמינימום. 2. לבטל חיבורים מיותרים לכביש תל-אביב נתניה..." (נספח ד' לעתירה). בהתאם למטרות התכנית, סומנו דרכים שחיברו בין אזורי המגורים לכביש תל אביב נתניה (כיום, כביש ארצי מס' 2, להלן: "כביש תל אביב") כדרכים לביטול, ובעקבות כך נוצר כביש שכונתי ראשי -רח' זמנהוף ממנו מסתעפים שבילי גישה לנכסים השונים לרבות שביל הגישה נשוא העתירה שנקבע להיות ברוחב של 3 מ' וסומן כשביל הגישה לחלקות 501 ו- 505. הדרך ממערב לשביל הגישה אל חלקה 501, שחיברה בין רח' זמנהוף לכביש תל אביב, סומנה כ"דרך לביטול". ביחס לדרכים שסומנו לביטול קובעת תכנית 432 בסעיף 5 לתקנון כי: 5. "שטח הרחובות המבוטלים יהיו להשלמת החלקות הסמוכות ולא יינתן רישיון לבניה אלא אם הבעל ירכוש את שטח ההשלמה". מצב סטטוטורי זה לפיו הגישה לנכסי העותרים תעשה באמצעות שביל גישה ברוחב 3 מ' אושרר על ידי הועדה המחוזית גם במסגרת תכנית הר/1565 שפורסמה למתן תוקף ביום 1.4.82, תוכנית החלה על חלק מתחומי תוכנית 432 שמטרותיה, בין היתר, התווית דרכים חדשות, הרחבת דרכים קיימות וביטול דרכים קיימות (להלן: "תכנית 1565") . במהלך שנת 2006 החלה המשיבה 1 בביצוע עבודות הנחת תשתית קווי ביוב שבמהלכן בוצעו עבודות שיקום ושיפוץ של תשתיות הכבישים ברחוב זמנהוף וברחובות המסתעפים ממנו. בין היתר נסללה דרך הגישה ברוחב 2.7מ' המהווה דרך גישה יחידה לחלקות 333; 501; 505; 852-3 אשר בגוש 666. לצורך עבודות אלה הפקיעו המשיבות שטחים מתושבי רחוב זמנהוף והרחובות המסתעפים ממנו, למטרות "סלילה ו/או הרחבת כבישים". כמו כן גבתה המשיבה 1 היטלי סלילה למימון עבודות אלה. עת החלו עבודות התשתית על ידי קבלני הביצוע ששכרה המשיבה 1, פנו העותרים 2-1 ו-4 לקבלני הביצוע והציגו בפניהם את הבעיה שייצור שביל הגישה הצר, אולם אלו האחרונים טענו, לטענת העותרים, כי דרך הגישה איננה מיועדת למעבר כלי רכב אלא להולכי רגל בלבד ולפיכך רוחבה תקין. העותרים התאחדו ופנו אל מומחה - השמאי והאדריכל מר חיים בן ארי (להלן: "המומחה מטעם העותרים") - על מנת להתנהל אל מול המשיבה 1. בפנייה מקדמית מיום 10.4.07 אל מהנדס העיר ומנכ"ל החברה לפיתוח הרצליה בע"מ (להלן:"החברה לפיתוח") ביקש המומחה מטעם העותרים לבחון בשם העותרים את האפשרות התכנונית לשיפור דרך הגישה לבתי העותרים (נספחים 10א' ו-10ב' לעתירה). בישיבה שהתקיימה ביום 26.4.07 במשרדי החברה לפיתוח בהשתתפות המומחה מטעם העותרים והגב' נטע אברהם - מהנדסת החברה לפיתוח, הובהר למומחה מטעם העותרים כי עליו להפנות בשם העותרים ובשם כל בעלי הזכויות הנוגעים בדבר מכתב למהנדס העיר אצל המשיבה 1 - אדריכל קיריל קוזיול ובו בקשה לשינוי תב"ע בגבולות הרצויים (נספח 10ג' לעתירה). על סמך הסכמתם בעל-פה של בעלי החלקות הגובלות 852-853 ו-333, וכן אישורם של העותרים (בעלי חלקות 501 ו-505), נתקיימה ישיבה ביום 14.08.07 במשרדי אגף מהנדס העיר. בישיבה הציג המומחה מטעם העותרים את בעייתיות כביש הגישה הנוכחי וכן את הצעתו התכנונית לפתרון הבעיה והרחבת דרך הגישה על חשבון חלקות פנויות ובלתי מפותחות המצויות בסמיכות לדרך הגישה, וזאת מבלי לפגוע בחלקות אלה. לשיטתו פתרון זה יאפשר הן לרכב פרטי והן לרכב תפעולי לעבור בדרך הגישה. (נספח 10' ז' לעתירה) (להלן: "תוכנית ההרחבה"). ביום 29.11.07 שלח המומחה מטעם העותרים למהנדס העיר את תוכנית ההרחבה לרבות תשריט (נספח 10ח' לעתירה). ביום 28.1.08 פנה המומחה מטעם העותרים למהנדסת החברה לפיתוח בבקשה לזמן פגישה בעניין שינוי התב"ע בהתאם לתוכנית ההרחבה (נספח 10י' לעתירה). העותרים החלו בייזום תכנית כאמור, אולם לאחר תיאום התכנית עם יועץ התנועה מטעם המשיבה ולאחר העברתה לאדריכל קוזיול, החליטו בעלי חלקות 852-853 שלא ליתן הסכמתם לתכנית, על כן נקטע הייזום. ביום 22.1.09 ניפגש המומחה מטעם העותרים עם אדריכלית הדס נחום מ"מ האדר' קוזיול לקראת הצגת הנושא בפניי מהנדסת העיר. בישיבה הוסכם כי סיכום הישיבה מיום 14.8.07 עומד בעינו לרבות תוכנית ההרחבה שהוגשה. לפיכך ביום 9.2.09 הגיש המומחה את כל החומר למהנדס העיר (נספחים 10יג' ו-10יד' לעתירה). ביום 18.3.09 השיבה הגב' הדס נחום, אדריכלית העיר, במכתב למומחה מטעם העותרים לפיו לאחר שההצעה לשינוי התב"ע נבחנה על ידי מהנדסת העיר הוחלט כדלקמן: "1. עיריית הרצליה לא תיזום תכנית מפורטת כפי שהוצעה על ידך. 2. אנו נסכים לקדם תב"ע ביוזמתכם ובתנאי הסכמת כל הבעלים של החלקות הכלולות בתוכנית" (נספח 10טו' לעתירה). בהמשך למכתב זה פנו נציגי העותרים לנציבת תלונות הציבור אצל המשיבה 1 הגב' בירייה גרנות ואל סגן ראש העירייה מר יהונתן יסעור בבקשה לסייע בידם לפתרון הבעיה, ואולם למרות תשובה שניתנה לעותרים לטענתם בעל-פה על ידי הגב' גרנות לפיה, משיבקשו בעלי החלקות הריקות בעתיד היתרי בנייה יידרשו להרחיב על חשבונם את דרך הגישה כתנאי להיתר, לא נעשה דבר בפועל ודרך הגישה נותרה כשהיתה. לפיכך הוגשה העתירה שבפני. טענות העותרים לטענת העותרים, חובתה הסטטוטורית של המשיבה 1 בהתאם לקבוע בסעיף 249(11) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:"הפקודה") היא לדאוג לסלילת דרכי גישה הולמים לבתי האזרחים ולדאוג למצבם התקין של דרכי גישה אלה. בנוסף, סמכותה השיורית הכללית בהתאם לסעיף 249(29) לפקודה , מחייבת אותה לעשות כל מעשה הדרוש לשם שמירה על בריאות הציבור וביטחונו. בית המשפט קבע לא אחת כי חובה על הרשות המנהלית להפעיל סמכותה בדרך הראויה לנאמן שהסמכות הופקדה בידו כדי לשרת את טובת הציבור (בג"צ 840/79 מרכז הקבלנים נ' ממשלת ישראל פ"ד לד(3) 729, 745-6 (1979)). רוחב דרך הגישה לבתי העותרים ואופן התנהלות המשיבה 1 אל מול העותרים אינם מקיימים חובות אלה. רוחב דרך הגישה מנוגד ל"הנחיות משרד התחבורה לתכנון רחובות משולבים באזורי מגורים" מ-,1993 וכן מנוגד ל"הנחיות משרד התחבורה לתכנון רחובות בערים" 2009 (להלן: הנחיות משרד התחבורה"), אשר דורשות כי רוחב דרך מינימאלי יעמוד על 6 מ'. לטענת העותרים, דרך הגישה נסללה בפועל ברוחב של כ-2.7 מ' בלבד דבר שיוצר בעיית נגישות אל נכסיהם ואינו מאפשר יכולת תמרון לרבות כניסה לחנייה. כך, נגרמים לעותרים נזקים כגון שלילת זכות הנאה מנכסם וירידת ערך הנכס. זאת ועוד, רוחבה הצר של דרך הגישה מעמיד את העותרים בסכנת חיים, מאחר שרוחב זה אינו מאפשר מעבר של רכבי חירום כגון אמבולנס, מכבי אש וכל רכב חירום אחר, ובנוסף גם של כלי רכב נותני שירות, כגון רכבי פינוי אשפה, משאיות לפריקה וטעינה בעת מעבר דירה וכיוצא באלו והוא מסכן גם את הולכי הרגל העוברים בו בעת שרכבים נוסעים בשביל. בנוסף, בהיעדר אפשרות אחרת, משתמשים העותרים לתמרון רכביהם בשטחי חלקות סמוכות. מרגע שיממשו בעלי הזכויות של חלקות 853-852 ו-333 את זכויות הבניה בחלקותיהם (להלן: "החלקות הריקות"), תהפוך גישתם של העותרים בכלי רכב אל חלקותיהם לבלתי-אפשרית ושביל הגישה הצר ישמש לא רק את 4 יחידות הדיור הקיימות כי אם 10 יחידות דיור. לא רק העותרים כי אם גם מנהלת מחלקת הדרכים אצל המשיבה 1 - הגב' תמר שובל התריעה במזכר פנימי מיום 27.3.95, טרם סלילת שביל הגישה, בדבר רוחבו הצר של שביל הגישה ובדבר הצורך להרחיבו על מנת לאפשר תמרון מכוניות ואולם המשיבה 1 לא עשתה דבר בנדון והשביל נסלל ברוחב 2.7מ' (להלן: "המזכר הפנימי", נספח 9 לעתירה). ממכתבה מיום 18.3.09 של הגב' הדס נחום, אדריכלית העיר בתשובה לפנייתם של העותרים עולה כי המשיבה 1 דורשת מהעותרים להכין תב"ע לצורך יצירת נגישות ראויה אל חלקותיהם ואל בתיהם וחניותיהם שנבנו כדין ועל פי היתר. אין זה הגיוני שהרשות מטילה על האזרח את שמוטל עליה, כפי שמציין זאת גם המומחה מטעם העותרים בסיכום חוות דעתו שם נכתב: "מאחר וגם הגורמים המקצועיים בעירית הרצליה סבורים שיש לשנות את השביל הקיים לדרך בעלת נתונים מתאימים לנגישות עירונית, ומאחר ואין הסכמה מלאה של כל בעלי החלקות הגובלות בדרך זו, הנני בדעה כי על הרשות המקומית האחראית על התכנון העירוני, ליזום תוכנית שתתאים לסטנדרטים עירוניים מקובלים, ולפעול לאישורה. לדעתי, החובה ליזום את התכנית ולקדמה היתה מוטלת כבר מלכתחילה על עירית הרצליה ולא היה כל בסיס מקצועי או ציבורי לדרישתה שבעלים פרטיים הזקוקים לשרות ציבורי אלמנטרי זה של נגישות ראויה אל חלקותיהם, יצטרכו להרים מטלה שאינה בתחום עיסוקם וישאו בעול מקצועי וכלכלי בנושא שהוא באחריותה ובסמכותה הבלעדית של הרשות המקומית" (נספח א2 לעתירה).אין זה מתפקידם של העותרים לתקן את מחדליה של המשיבה 1 ובמיוחד לאור העובדה שהתריעו על הבעיה מבעוד מועד וטרם סלילת שביל הגישה. טענות המשיבות המצב הסטטוטורי בהתאם לתכנית 432 משנת 1962 ותכנית הר/1565 משנת 1982 קובע כי הגישה לנכסי העותרים תעשה באמצעות שביל גישה ברוחב 3 מ' ולפיכך אין מקום לדרוש מבית המשפט כי יורה על הרחבת שביל הגישה בניגוד לתוכניות שאושרו כדין ודינן כדין חיקוק. תוכניות אלה מהוות חלק ממערך תכנוני כולל לניתוק השכונה מכביש תל-אביב ולהסדרת גישה לחלקות פנימיות באמצעות "שבילים". מאחר ושביל הגישה לבתי העותרים נסלל בהתאם לתכניות החלות על המקרקעין, הרי שלהנחיות משרד התחבורה עליהן מסתמכים העותרים, אין כל רלוונטיות בענייננו. זאת ועוד, העותרים היו מודעים לתוכניות אלה החלות על המקרקעין, לרבות רוחב שביל הגישה, עת ביקשו וקיבלו בשנת 1987 היתרי בנייה לבניית יחידות הדיור שבבעלותם. במסגרת היתרי הבניה, סומנה גישה לנכסי העותרים דרך חלק משטח הדרך לביטול. היתרי הבניה ניתנו לעותרים על אף שעותרים 1-3 לא מילאו אחר הוראות התכנית וטרם הסדירו את רכישת שטח ההשלמה (הדרך המבוטלת). ככל שהיו העותרים רוכשים את שטח ההשלמה מכוח התכנית, לא הייתה כל מניעה בהתוויית הגישה המבוקשת לנכסיהם, כפי שנקבע מכוח התכנית. במהלך שנת 2006 החלה המשיבה 1 בביצוע פרויקט פיתוח מתחם זמנהוף לרבות הקמת תשתיות ביוב, ניקוז, סלילת כבישים ומדרכות. במסגרת עבודות אלה נסללו, בין היתר, שבילי הגישה לבתי העותרים בהתאם לתכניות החלות על המקרקעין. במהלך שנת 2007 פנו העותרים והמומחה מטעמם בהצעה יזומה לשינוי תכנוני לצורך הרחבת שבילי הגישה לנכסיהם. בישיבה שהתקיימה ביום 14.8.07 בהשתתפות המומחה מטעם העותרים ואדריכלי העיר נתנו המשיבות את הסכמתן העקרונית למהלך התכנוני - ככל שזה יבוצע ביוזמת העותרים ובהסכמת כל בעלי החלקות הכלולות . משנוכחו העותרים והמומחה מטעמם כי אין ביכולתם להשיג את הסכמת כלל בעלי החלקות הכלולות בתוכנית, הציעו כי העירייה היא שתיזום תוכנית מפורטת להסדרת המצב. ביום 18.3.09 השיבה אדריכלית העיר במכתב לעותרים כי העיריה לא תיזום את התוכנית ואולם תסכים לקדם תב"ע שיזמו העותרים ובתנאי שתתקבל הסכמת כל בעלי החלקות הכלולות בתוכנית, וזאת בהתאם לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 משנת 1995 ולסעיף 61א' לחוק, לפיהם רשאי כל בעל עניין בקרקע ליזום ולהגיש למוסד התכנוני הרלוונטי "תכנית" כמשמעותה בחוק התכנון והבניה. ככל שמעוניינים העותרים לשפר את מצבם ולערוך שינוי תכנוני בתב"ע כך שיורחב שביל הגישה, רשאים הם לעשות כן והתכנית תידון ותבחן במוסדות התכנון בהתאם למסלול הקבוע בחוק. למרות האמור העותרים לא המשיכו בייזום התוכנית שהוצעה על ידם ולא נקטו כל הליך תכנוני או משפטי, וזאת הן בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בהגשת תוכנית והן בשל כישלונם להשיג את אישורי בעלי חלקות 852-853. העותרים בחרו להעלות את טענותיהם בפני נציבת תלונות הציבור. רק ביום 1.10.09 הגישו העותרים את עתירתם בחלוף חצי שנה ממועד קבלת תשובתה של אדריכלית העיר ולפיכך לוקה העתירה בשיהוי ניכר ובאי מיצוי הליכים. העותרים גם לא צירפו לעתירתם צדדים שלישיים רלוונטיים העלולים להיפגע לרבות בעלי הזכויות בחלקות הרלוונטיות. אין בידי העותרים זכות מוקנית לכוף על המשיבה 2 ליזום תוכנית לשינוי מצב תכנוני קיים הגם שבמצב הקיים אין מניעה להגיע ברכב לנכסי העותרים, לרבות רכבי שירות, וזאת בשל היות החלקות הסמוכות פנויות ובלתי מבונות, כפי שהובהר גם על ידי יועץ התנועה העירוני. מצב הדברים הקיים אינו שונה ממצב הדברים בבתים משותפים אחרים, כאשר לצורך מתן שירות, חונים רכבי השירות בצד הכביש הסמוך וכך מספקים את השירות הדרוש. לעניין בעיית הבטיחות להולכי רגל שהעלו העותרים בטענותיהם, אין בה ממש, נוכח העובדה כי האזור כולו מאופיין ברחובות משולבים, בהם הכביש משמש גם להולכי רגל. גם בטענת העותרים בדבר ירידת ערך נכסיהם בשל שביל הגישה הצר אין ממש מאחר ולעותרים אין כל זכות מעבר לזכויות המוקנות להם על פי דין קרי על פי התב"ע. לאור האמור אין כל דחיפות ו/או צורך בשינוי התוכנית ולא עסקינן בפגם ו/או ליקוי תכנוני מובהק כי אם ברצון של העותרים לשפר את הגישה לנכסיהם. דיון ככלל, הביקורת השיפוטית המנהלית מתמקדת בשאלה האם פעלו הרשויות במסגרת סמכותן, בתום לב ותוך שקילת השיקולים הרלוונטים, והאם לא נפל פגם מינהלי בשיקול דעתם ובהחלטותיהם, כגון חוסר סבירות קיצונית או שיקולים זרים. בית המשפט בוחן האם ההחלטה שהתקבלה הינה אחת מן ההחלטות המצויות במתחם ההחלטות הסבירות בנסיבות העניין (בג"צ 1125/91 מרקו ליטמן ואח' נ' הוועדה לבניה למגורים, מחוז המרכז, [לא פורסם] (01/12/1991) והאסמכתאות שם). לפיכך, יש לבחון האם החלטת המשיבה 1 שלא ליזום שינוי תב"ע להרחבת שביל הגישה לבתי העותרים, ולחייב את העותרים ליזום תכנית בעצמם, היא החלטה סבירה בנסיבות העניין שהתקבלה בסמכות, בתום לב ותוך שקילת השיקולים הרלבנטיים, והאם היא מאזנת בין האינטרסים המנוגדים. אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נמצא פגם בתכניות תכניות הר/432 ו-הר/1565 החלות על המקרקעין מושא עתירה זו בין במישור תכניה ותכליתה, ובין במישור ההליכים שהביאו לאישורה. משכך, לא קמה כל עילה להתערבות שיפוטית בתכנית שהינה בגדר חיקוק מה עוד שמדובר בתוכניות שאושרו בשנים 1962 ו-1982 לפני מספר עשורים והיו קיימות וידועות לעותרים בעת שבנו את יחידות הדיור שבבעלותם. אין גם מחלוקת כי על פי התכניות נקבע כי רוחב שביל הגישה המתחייב הינו 3 מ'. לפיכך לא ניתן לטעון כנגד המשיבה 1 לעניין העבודות שביצעה במתחם זמנהוף, לרבות סלילת שבילי הגישה, כי הפרה את הוראות התכניות ובית משפט זה אינו מוסמך להורות למשיבות לפעול בניגוד להוראות תכנית ולהרחיב את הכביש, כפי שמבקשים העותרים בעתירתם. למרות האמור, כפי שטוענות המשיבות, אכן בעת הזו אין דחיפות בהרחבת שביל הגישה כאשר מדובר ב-4 יחידות דיור בלבד ובחלקות סמוכות פנויות ובלתי מבונות ואולם לצדדים ברור שלא לעולם חוסן ומצב זה לא יישאר לעד. מקום בו יחליטו בעלי החלקות הסמכות לבתי העותרים (חלקות 853-852 וחלקה 333 בגוש 6666) לממש את זכויות הבנייה המותרות במקרקעין ולבנות עליהם יחידות דיור נוספות, תימנע מהעותרים גישה סבירה לחניית ביתם באמצעות שביל דרך הגישה בלבד שהנו רחוב משולב בו אמורים לעבור הולכי רגל ורכבים כאחד ורוחבו כ-3מ' בלבד והוא נעדר מרווחי בטיחות להולכי רגל ואינו מתאים למעבר רכבי שירות ובטיחות. עובדות אלה עולות הן מהמזכר הפנימי של המשיבה 1 שצירפו העותרים לעתירתם, הן מהנחיות משרד התחבורה לתכנון רחובות משולבים והן מחוות דעת המומחה המקצועי מטעם העותרים. גם התמונות שצרפו העותרים מעידות על בעייתיות שביל הגישה. במצב דברים זה, אין ספק כי במבט צופה פני עתיד קיים צורך להסדיר בתכניות החלות על המקרקעין רוחב שבילי גישה שיאפשרו גישה סבירה וראויה לכל יושבי הרחוב, לרבות העותרים ובעלי החלקות הבלתי מבונות. ס' 235 לפקודה קובע כי "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;" לאמור מחובתה הסטטוטורית של כל עירייה לפקח, בין היתר, על רוחב הרחובות בתחום שיפוטה. סעיף 249 העוסק בסמכויות העירייה קובע כי בסמכותה:" (11) לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור;" לא אחת נקבע כי על הרשות המנהלית מוטלת החובה לפעול בגדרי סמכותה על מנת לממש את תפקידה כנאמן ציבור תושביה. סמכותה של הרשות הופקדה בידיה כדי לפעול למען תושביה ולשרת את הכלל, והכול באופן שאינו חורג מגדר הסבירות (בג"צ 142/70 בנימין שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ"ד כה (1) 325, 331 (1971); בג"צ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל פ"ד לד (3) 729, 745-6 (1979))). עוד נקבע כי לעיתים, על-פי עקרונות המשפט המינהלי, מקום בו הוסמכה הרשות לפעול והרשות אינה פועלת, הרי שנכשלת היא בהפעלת שיקול דעתה על ידי אי הפעלת הסמכות וחייבת היא לבסס את סירובה לפעול באמות המידה המנהליות המקובלות (בג"צ 297/82 עזרא ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז (3) 29, 35 (1983); ע"א 394/82 שמחה ישראל מייזלר נ' המועצה המקומית נשר, פ"ד לז (4) 42, 46 (1983); בג"צ 372/71 המהנדס א' פראניו נ' שר הבריאות, פ"ד כו (1) 809, 811-2 (1972); בג"צ 295/65 הלל אופנהיימר נ' שר הפנים והבריאות פ"ד כו (1) 309, 323 (1966); אין עוררין כי מחובתה של הרשות לדאוג לתקינותם של הרחובות, לרבות שבילי הגישה, שבתחום שיפוטה על מנת לאפשר נגישות ותנועה סבירים ובטוחים. מקום בו תכניות ישנות אינן מותאמות למצב דברים עובדתי הקיים בשטח, יש לשנותן בהתאם על מנת לדאוג לרווחת כלל התושבים. אינני יכולה להסכים לטענת המשיבות בסיפא של סעיף 2 לסיכומיהן לפיה "לעותרים אין "זכות קנויה" לגישת רכבים, קל וחומר רכבים כבדים, לנכסיהם". לכל אזרח שבנה את יחידת הדיור שלו, לרבות החניות, על פי היתר בנייה כדין, עומדת הזכות לגישה נאותה לנכס שלו לרבות יכולת גישה לרכבי חירום והצלה. המשיבה טוענת בתשובתה כי אין דחיפות לשינוי התכניות בעת הזו ולקביעת שבילי גישה רחבים יותר וכי אין במצב הדברים הנוכחי כדי לחייב את המשיבות לקדם את ענייני העותרים על חשבון תכניות חשובות אחרות שהמשיבות שוקדות על קידומן. למרות האמור ראוי ונכון שהמשיבות, בהתאם ללוח הזמנים שלהן ולסדר העדיפויות שנקבע על ידן, תדאגנה מיוזמתן לשינוי התכניות כך שרוחב שבילי הגישה יענה על הרוחב הנדרש בפועל, מקום בו תבננה כל יחידות הדיור המתוכננות על החלקות הסמוכות לבתי העותרים. המשיבות רשאיות לאמץ את הפתרון התכנוני שהציע המומחה מטעם העותרים או לבחור כל פתרון תכנוני אחר שיראה להם וייתן מענה לבעיית רוחב שביל הגישה. מוצאת אני כי לא ראוי שהרשות תחייב את העותרים בהכנת תב"ע חדשה לתיקון דרך הגישה לחלקותיהם. המשאבים, הכלים, החובה והמומחיות נתונים בידי הרשות ואנשיה, ומחובתה לדאוג להסדרת הרחובות בתחום שיפוטה כך שיתנו מענה הולם לצרכי התושבים, הגם שבידי הרשות הסמכות לסלול רחובות ולחייב את כל הנוגעים בדבר, לרבות פינוי פולשים שפלשו לשטחים ציבוריים, מקום שיש כאלה. מקום בו לא אכפו המשיבות את הקבוע בסעיף 5 לתקנון תכנית 432 לפיו לא יינתנו היתרי בנייה לבעלים שלא ירכשו את שטחי ההשלמה שנוצרו מביטול הרחובות, דבר שלטענתן היה פותר את בעיית רוחב שבילי הגישה, אין להן להלין אלא על עצמן משניתנו היתרי בנייה מבלי לאכוף חובה זו. בידי המשיבות נתונה הסמכות והכלים הדרושים לאכוף הוראות תכנית על בעלי מקרקעין שבתחום התכנית לרבות על העותרים ומי שיבקשו היתרי בנייה בעתיד. בעניין טענות הסף אשר העלו המשיבות, לא מצאתי לדחות את העתירה על הסף מבלי לדון בה לגופו של עניין. סוף דבר לאור האמור לעיל - דין העתירה להידחות. אינני רואה להורות למשיבות להרחיב את שביל הגישה בניגוד לתוכניות החלות על המקרקעין. ואולם, כמפורט בפסק הדין, על המשיבות לפעול, בעתיד הנראה לעין, לפתרון בעיית רוחב השביל באמצעות שינוי התב"ע, כך שבעת שתבננה יחידות הדיור הנוספות בחלקות הריקות הסמוכות לשביל הגישה, תתאפשר גישה סבירה לבתי העותרים, לרבות כניסה לחניות בתיהם. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.הרחבת דרך / כביש