קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה בהחזקת הרואין: המערער הואשם והורשע בעבירה לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג- 1973- החזקת סם שלא לצריכה עצמית, המדובר בסם מסוג הירואין. המערער כפר במיוחס לו. לאחר הבאת הראיות הורשע ונגזר דינו. הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 18חודש (הכוללת הפעלתו של מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד בן 6חדשים אשר מתוכם 4חדשים הוטלו במצטבר לעונש המאסר בתיק הנדון וחדשיים הוטלו בחופף לו), כמו כן הוטלו על המערער 18חדשי מאסר על תנאי; והתנאי שלא יעבור תוך 3שנים מיום שחרורו עבירה מסוג פשע או עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים. הערעור שבפנינו נסב על ההרשעה ועל גזר הדין - חומרת העונש. יצויין, כי לאחר שהורשע בקש המערער לצרף תיק שענינו עבירה של הפרת הוראה חוקית; משמע להודות במיוחס לו שם. בית המשפט נעתר למבוקשו ואף קבע בגזר הדין, כי חומרתה של עבירה זו שהודה בה המערער נבלעת בחומרה של העבירה נשוא התיק העיקרי. קיצור העובדות הצריכות לעניננו הנן כדלקמן: הוצא צו לחיפוש בבית הורי המערער שם התגורר - בין היתר - אחיו מחמוד אטרש המכונה "סיסי" (להלן "מחמוד"). הצו הוצא על שם מחמוד בלבד. במסגרת החיפוש בבית העיקרי לא נמצא דבר. בהמשך נערך חיפוש בחצר ובמבנה בו גר מחמוד וכן בגג שמעל אותו מבנה. שם על הגג בין גרוטאות פזורות נמצא ונתפס החומר שנחשד. על ידי המשטרה נתפסה חבילה "דמוית כדור". היא הועברה בדרך המקובלת למעבדת מז"פ ונמצא כי אכן החומר שהיה בה - סם מסוג הירואין. המערער אינו גר בבית הוריו. המערער הינו הבן הבכור של המשפחה, במועד הישים לעניננו היה בעלים של חנות ירקות וכדומה, שהיתה ממוקמת במרחק של כ- 50מ' מבית הוריו - ממש מעבר לכביש. נטען ולא הופרך, כי מחמוד עבד לפעמים בחנות של המערער ועזר לו בה. נטען ולא הופרך, כי ביום החיפוש אבי המשפחה עבד באילת ועל כן המערער קיבל על עצמו אחריות כ"ראש המשפחה". בין אם מטעם זה ובין אם מטעם אחר, כאשר נערך החיפוש הגיע המערער למקום ועל אף שהוצע לו לעזבו הוא התנהג בצורה בלתי נאותה, ואזי כאשר נתפסה החבילה החשודה נלקח לחקירה בצותא חדא עם אחיו מחמוד; לא לפני שהוזהר, כי באם לא יעזוב את המקום בעת החיפוש הוא עלול להעצר. משקית בה נמצא הסם הוסרו 14מעתקים. בדו"ח מז"פ נקבע כי הטביעה(ות) המופיעה(ות) על 13מהן - אינן ניתנות להשוואה. לגבי טביעת אצבע על גבי מעתק אחד מתוך הנ"ל נמצאה זהות עם טביעת אגודל יד ימין של המערער. האמת ניתנת להאמר, כי על אף שבפנינו הודעת ערעור מקיפה ומחזיקה 11עמודים ובהם 11נימוקים, אשר מגמתם לפגום בהכרעת בית המשפט קמא, הרי שעיקר חיציו של הערעור מופנים לנושא הרשעה בשל מציאת טביעת האצבע האחת על שקית הניילון (בתוכה היה הסם). למעשה שאלה אחת עומדת לדיון בפנינו: האמנם טביעת אצבע זו, שהיא הראיה היחידה מספיקה היתה כדי להביא להרשעתו של המערער, והאם הסבר שניתן על ידיו עומד בתנאים אותם דורשת הפסיקה בכלל ובפרט בהיותו בגדר "עדות כבושה", כפי שמצא ביהמ"ש. אין ספק, כי טביעת אצבע הינה ראיה נסיבתית הפועלת לרעת הנאשם ומעבירה את הנטל אליו להסביר הימצאותה. ההלכה קובעת, כי כאשר הנאשם אינו מרים נטל זה על ידי מתן הסבר סביר, ומהימן על בית המשפט, ניתן לבסס הרשעה אפילו טביעת האצבע ראיה אחת ויחידה היא. קובל ב"כ המערער על כך, שקבע ביהמ"ש כי נותן הוא אמון בהסברי טכנאי מז"פ משום שמדובר באדם מהימן. זאת לענין סתירה ברישום בנוגע למיקום טביעת האצבע, או ליתר דיוק לשאלה האם נלקח המעתק משקית שהכילה את הסם או ממשטח חיצוני של שקית ניילון. לנושא העלאת טענות כנגד קבילות טביעת אצבע בשל תנאי החזקה ושמירתה שלא בהתאם להוראות המחייבות במשטרה, נפסק כי השאלה אם קיים, "המשיג" את טביעת האצבע, את הוראות הקבע המשטרתיות באשר לדרך השגתה של הטביעה לחוד, והשאלה אם ניתן לסמוך על טביעת האצבע במובן זה שהטביעה שנבדקה היא זו שנלקחה מזירת העבירה והיא זו המיצגת בפני בית המשפט - לחוד; התשובה העובדתית לשאלה האחרונה היא הקובעת. בנסיבות הענין שבפנינו הוברר כי נפלה טעות ברישום ועל כן, טוב עשה, איפוא, בא כוחו המלומד של המערער כאשר במהלך טיעוני ב"כ המשיבה בפנינו הודיע שזונח הוא טענתו זו. עתה, שומה עלינו לבחון כלום הסבר שניתן על ידי המערער עומד בתנאים אותם דורשת הפסיקה, או שמא כקביעת ביהמ"ש קמא - כשל. בע.פ. 517/86 (ברוקס נ. מ"י פד"י מ"ו(3) 441) נקבע בעמ' 448: "ככלל משקל הראייתי של טביעת אצבע נעוץ בשנים - במיקומה המסבך בזירת העבירה ושנית - בהעדר הסבר שבכוחו להקים ספק לפחות, שמא הוטבעה הטביעה בנסיבות שאינן מסבכות את הבעלים באחריות לביצועה של העבירה". כאשר מנתח בית המשפט שם, משמעותו של "הסבר סביר" הוא קובע: "אין הכוונה לאפשרות דמיונית רחוקה ותיאורטית אשר אין לשלול אותה לחלוטין, אלא הכוונה היא להסבר, אשר נמסר על ידי הנאשם או עדים מטעמו, ואשר נכונותו מתקבלת על דעת רקע העובדות והראיות שהובאו בפני בית המשפט ועל פי נסיון החיים וכללי השכל הישר". על הנאשם ליתן "הסבר אשר יכול בצורה מתקבלת על הדעת להשתלב עם גירסה של חפות מפשע" (ע"פ 691/660/86 דהאן נ. מ"י פ"ד מ"א (1) 785בעמ' 788) מובן שהדברים אמורים לגבי גירסה שלא הופרכה ע"י ראיות משכנעות וכי "סבירות ההסבר שיש בו כדי להסיר מטביעת האצבעות את כוחה הראייתי המפליל - משמעותה כי על פי הראיות האמינות שהיו בפני בית המשפט, ניתן למציאותה של טביעת האצבעות הסבר, המתישב עם חפותו של הנאשם. חסר אמונו של בית המשפט בהסבירו של הנאשם יש בו כדי לשלול את סבירות הסברו..." (ע"פ 539/89 מ"י נ' נחום פד"י מד(4) 1בעמ' 2). בעניננו, לא זו בלבד שביהמ"ש לא נתן אמון בהסברו של המערער, אלא ניתנה לו האפשרות לבסס גירסתו. כאשר גרס כי אחיו מחמוד עבד עמו בחנות הירקות, וכי באותה חנות מצויות שקיות במידות השקית עליה נמצאה טביעת אצבעו - יצאו אנשי המשטרה לחנותו וביקשו מהפועל שיתן להם שקיות המשמשות שם וכך עשה. בשלב מאוחר יותר נתן הפועל שקית נוספת שמידותיה כמידת השקית עליה נמצאה טביעת האצבע. ביהמ"ש פירט ונימק מדוע לא האמין לגירסה זו. אין ספק כי בנסיבות הענין כאשר גירסה זו הועלתה בדרך שהועלתה, לאמור שימוש בשקיות קטנות לצורך "חמוצים" מחד גיסא ואי מכירת חמוצים בתקופה הישימה מאידך גיסא. "כשם שלא די באפשרות תיאורטית גרידא ודאי שלא די בהסבר כושל, מפוקפק או לא אמין. רק הסבר מתקבל על הדעת או המותיר לפחות ספק סביר, עשוי להיות בו כדי לערער החזקה העובדתית". (ר' ע"פ 16/82 מלכה נ. מ"י פד"י לו(4) 310). ביהמ"ש ראה בהסבר שנתן המערער הסבר בגדר "עדות כבושה" ועל כך קובל בא כוחו בפנינו. טוען הוא כי הימצאות טביעת אצבעו הובאה בפניו בשלב מאוחר, וכאשר לא שיתף פעולה עם המשטרה נבע הדבר מכך שאיבד אמון במשטרה, שהרי צו החיפוש הוצא על שם אחיו ואף על פי כן נעצר גם הוא. אין באמור כדי להצדיק דחיית מתן ההסבר על ידיו - אם אכן הסבר אמיתי הוא. הנה כי כן, בדין קבעה השופטת כי גירסת המערער אינה עומדת במבחן הראיות, כי לא הרים הנטל המוטל עליו ומצאה להרשיעו. לפיכך אין אנו רואים להתערב בקביעתה ודין הערעור בכל הנוגע להרשעה בעינו עומד. הודעת הערעור מתייחסת אף לגזר הדין. ב"כ המערער מלין על כך שביהמ"ש לא יישם את המלצות שירות המבחן שלא להטיל על מרשו עונש של מאסר בפועל בשל נסיבות יוצאות דופן של המערער אשר לא ריצה מימיו עונש מאסר, חלוף הזמן הרב בין ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין וכד'. בטיעוניו בפנינו - לא הרבה ב"כ המערער לטעון לענין העונש וטוב עשה. מדובר בסם מסוג הירואין ובכמות של כ- 50גרם. בחינת כל החומר אשר בתיק ביהמ"ש קמא, לרבות תסקיר שירות המבחן והנמקתו הברורה של ביהמ"ש, מלמדים כי העונש שהושת על המערער סביר ומתאים בהתחשב בכל הנסיבות. ועל כן אין אנו רואים להתערב בעונש שהוטל. התוצאה היא, איפוא שהערעור נדחה. הכרעת הדין וגזר הדין נותרים על כנם. משפט פליליהחזקת סמיםהרשעהסמים